יש לנו ברוך ה' שבעה ילדים ואנחנו גרים באחת מהקהילות הדתיות בישוב בשומרון. משפחה נורמטיבית לגמרי, בעלי עצמאי ואני עובדת כמורה לאנגלית.
לפני שנתיים שנים הילד הבכור שלנו שסיים צבא החליט לדחות את הצבא ולטוס למנזר מטה פורסט שממוקם בסן דייגו והשאיר שם את הכיפה וכל סממן דתי אחר שהיה עליו:
מתלמיד מצטיין באחת מהישיבות המפורסמות ביותר בירושלים, מדריך נערץ בסניף, הוא חזר לביקור בארץ עם קרחת ולבוש של נזירים ואנחנו חשבנו שאנחנו משתגעים.
מצד אחד לא יכולנו שלא להעריך אותו על החיפוש האישי שלו אבל מצד שני יש לנו עוד ששה ילדים שמגיעים אחריו בתור והדבר האחרון שרצינו זה שהוא יכניס להם כל מיני רעיונות לראש.
דיברנו איתו ואמרנו לו שאנחנו אוהבים ומחבקים אותו, אבל אנחנו דורשים שלא ידבר עם הילדים שלנו בענייני דת ולא יסובב לאחים שלו אתה ראש.
למרות שראינו עד כמה שהנושא בוער בו, הוא הרי מרגיש שהוא גילה את האור וכן גם היה שמח שהאחים שלו יגלו את האור, הוא הסכים וכיבד את הבקשה שלנו, עד שבסוף החופש הגדול לפני שנה, הילד השני שלנו שגם הוא לומד באותה ישיבה תיכונית הודיע לנו חגיגית שגם הוא מתכוון לחתוך מהדת, להוריד ולהסיר מעליו כל סממן דתי אחר והוא מתכוון לפצוח במסע חיפושים משלו, כמובן בהשראת אחיו הגדול שלא היה צריך לדבר הרבה אלא רק להמשיך ולהיות האח הגדול והנערץ שהוא.
הבנו שאם אנחנו לא נעצור את זה כאן, זה ילך ויעבור לשאר הילדים שלנו שגם מצידם הילד הבכור שלנו נחשב כדמות להערצה. אבל כל איש חינוך שהתייעצנו איתו אמר לנו שבכוח זה לא ילך ויש לנו בדיוק שתי אפשרויות:
או להוציא אותו מהבית ולהרחיק אותו ואז להסתכן באיבוד הקשר איתו או להכיל את המצב בסבלנות ואהבה ולקוות שהדברים יסתדרו למרות שאין לנו שמץ של מושג איך.
החלטנו להכיל ולחבק אבל הרגשנו שאנחנו חיים בתוך סיוט:
אני זוכרת לילות שלמים שבעלי לא יכל לישון מרוב עגמת נפש וכאב. זו הייתה תקופה קשה מאוד מבחינתנו:
בעלי היה בוכה בלילה שעות בשקט, לא רוצה להעיר אותי אבל אני שמעתי הכול. כשכן הסכים לפתוח את הפה, סיפר לי איך שהלב שלו נשרף מבפנים בכל פעם שהוא מגיע לבית הכנסת ונתקל במושבים הריקים של הילדים שלו שהוא כל כך אהב לשבת לידם בקבלת שבת.
לפני חודשיים הילד הבכור שלנו, ה'נזיר' חזר לביקור בארץ וקבע לעשות טיול בהודו ביחד עם אחיו הקטן, זה שהחליט לחתוך אחריו ולחפש את עצמו.
אחרי שבועיים בדרמסלה, שדדו אותם באמצע הכביש והם מצאו את עצמם באמצע הטיול בלי כלום. בלית ברירה הם נכנסו לאחד מהבתים שהפעילה עמותה דתית לאומית ונתקלו בקבלת פנים לבבית ומסבירת פנים, אירוח חם ושליחים שעזרו להם ליצור קשר עם השגרירות.
כשסיימו הילד הבכור שלי, ה'נזיר' התרגש מהיחס של הישראלי שהפעיל את הבית ושאל אותו:
"איך אוכל להודות לך?"
ענה לו הישראלי: "כלום, רק בוא נשב ונלמד ביחד איזה קטע קצר".
ואז הילד השני שלי, שאל אותו אם הוא מכיר את הסיפור של ר' נחמן:
'מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון'. ענה לו הבחור שכן, הוא מכיר ואז שלשתם ישבו ולמדו את החלק הזה ביחד.
בסוף הלימוד, כך סיפר לי הילד הבכור שלנו, אמר הישראלי שהפעיל את הבית שהלימוד הזה יהיה לזכר אביו שנפטר השנה והשאיר אותו בכאב לב ענק בגלל שהוא רצה לבקר אותו בהודו, רק בכל פעם הישראלי, השליח, דחה את הביקור של אבא שלו ואמר לו שהוא ממש עסוק ולא יהיה לו פנאי ולכן כדאי כבר להמתין לסוף השליחות שלו. אף אחד לא הכין אותו לכך שלילה אחד אבא שלו יחטוף התקף לב ויותר הוא לא יוכל לראות אותו לעולם.
"אתם מבינים" הוא אמר לילדים שלי בעצב: "אני כבר לא אוכל יותר לראות ולשמח את אבא שלי והמחשבה הזו אוכלת אותי בכל פעם מחדש".
ואז הבכור המשיך וסיפר לי שבאותו רגע, הוא ואחיו הקטן, התחילו לדמוע ולהבין שגם אם הם עושים את החיפוש שלהם, הם לא יכולים לגרום כל כך הרבה עוגמת נפש לבעלי, לנו, כהורים...אז אחרי שהם חזרו לארץ, הם החליטו שבמקביל למסע החיפושים שלהם, הבכור ייקח קצת הפסקה מהמנזר שלו בשביל להיות קצת יותר קרוב אלינו והילד הקטן שלנו, ישתדל לפחות בשבת לכבד אותנו עם התפילה וסעודת שבת ואח"כ הוא יורד את הכיפה וימשיך בחיים שלו.
כרגע לא יודעת איך זה ייגמר, רק שהחיוך והצבע חזרו שוב פעם לבעלי:
הוא סיפר לי שכבר לא האמין שיזכה להיכנס לבית הכנסת עם הילד הבכור שלי ואחיו הצעיר ולאכול לידם בשולחן שבת. ומאז שהם נטשו את הדת אבד לו הטעם של האוכל...ועכשיו הוא מרגיש בבחינת תחיית המתים.
בסוף הארוחה, הקטן נכנס לחדר שלו וממשיך לנהל את אורח החיים החדש שלו והילד הגדול שלי בינתיים הודיע למנזר שהוא ממשיך את השהות שלו בארץ, לחפש את עצמו
למה החלטתי בכל זאת לכתוב לך דווקא עכשיו למרות שכבר וויתרתי על העניין?
כי אתמול בלילה, הילד הצעיר יותר ביקש מבעלי ומאחיו הגדול לנסוע לכותל. אז הם נסעו בשתיים בלילה לכותל ובעלי סיפר לי ששלשתם נכנסו לישיבת 'אש התורה' שנמצאת שם (יש לילד הבכור חברים שם), ישבו על המרפסת ושם דווקא הילד הבכור שלנו, ה'נזיר' החל לזמזם את הניגון של 'יה אכסוף', שחיבר ר' אהרון מקרלין.
לא יכולתי לעצום עין עד שחזרו לבית שלנו ואז בעלי אמר לי:
"תגידי, את האמנת שהילד הבכור שלנו עוד ישיר מול הכותל בליל שישי (חמישי בערב) את 'יה אכסוף'?'"
אין לי שורה תחתונה או מסקנה חינוכית נחרצת. רק אולי דרך הסיפור שלנו ללמוד שאין יאוש בעולם כלל.
אף פעם!
לביא ואביגיל פלדמן"
