השבוע זכיתי להיות בניחום אבלים במגדל העמק, בביתו של הרב שניאור קץ זצ"ל, ראש ישיבת נחלת ישראל בעיר.
לא משנה כמה עמוס היה השבוע שלי – את הניחום הזה ידעתי שאסור לי להחמיץ. אי־אפשר היה לעבור על החיים של הרב שניאור כעל עוד סיפור, משום שאישיותו הייתה כל כך מיוחדת, מאירה ומקרבת.
שמו של הרב שניאור טומן בחובו סוד עמוק ופשוט כאחד: שני אור. לא אור אחד בלבד – אלא שניים. כפל של ברכה, השראה והארה לעולם.
שני האורות הללו התגלמו בכל מהותו: האור הרוחני – אור של תורה, אמונה וקדושה, שזרמו ממנו בטבעיות; והאור המעשי – טוב לב נדיר, מעשים אנושיים יומיומיים, לב רחב שחיפש תמיד את האחר. הרב שניאור לא הסתפק בלזרוח לעצמו, אלא היה נר שמדליק נרות אחרים. כל מי שפגש אותו הרגיש שהאור שבו מוכפל – שהוא הופך לשפע שמאיר הלאה.
באחד הסיפורים שסיפר בשבעה, ראש עיריית מגדל העמק לשעבר, מר אלי ברדה שכיהן כראש העיר במשך 25 שנה , הוא נזכר כיצד נכנסה הישיבה לעיר לפני כעשור.
הוא שיתף:
"בחודש אוגוסט קיבלתי טלפון משר החינוך שאמר לי: 'ב-ספטמבר הקרוב תגיע למגדל העמק ישיבה חדשה.' אמרתי לו: אין מצב. זה לא יכול לקרות. הוריתי גם לאנשיי שלא לשתף פעולה עם היוזמה הזו.
אבל אז התקשר אליי ראש הישיבה המיועד – הרב שניאור – וביקש להיפגש. ישבתי איתו יחד עם הצוות שלי, ותוך חמש דקות בלבד ידעתי: הישיבה הזו נכנסת עכשיו. כל הצוות שלי לא הבין מה קרה, אבל אני פשוט ראיתי את האור שבעיניו ואת הדיבור העדין והמיוחד שלו. לא יכולתי להגיד לו לא – הרגשתי שזו זכות בשבילי לומר לו כן."
הרב שניאור היה בקשר עמוק עם משפחות שכולות. כך למשל, לאחר שניחם את משפחת טביב ממושב אליקים על נפילתו של בנם עומר הי"ד, לוחם הנח"ל שנהרג בגבול עזה, הוא המשיך להגיע אליהם מדי שבוע.
באחד הביקורים שאל אותם: "איך אתם רוצים להנציח את עומר?" הם ענו שאינם יודעים. הרב הציע להכניס ספר תורה לעילוי נשמתו. ההורים שמחו, אך חששו מהעלויות הכבדות. הרב שניאור לא ויתר: הוא החליט שזה יהיה ספר תורה סביבתי.
במסירות גדולה, יחד עם תלמידיו, הוא פיזר מודעות ברחבי העיר, וביקש מהציבור להעביר בקבוקים ריקים לישיבה. כך, גרוש לגרוש, נאסף הסכום הדרוש לקניית ספר התורה ולהכנסתו. קשה לתאר את הדמעות וההתרגשות של ההורים ביום הכנסת ספר התורה – מחזה של אור, זיכרון וחיים חדשים מתוך כאב.
חבר לנשק סיפר שבתקופת שירותו בחטיבת גבעתי, יצאו החיילים לשבת הביתה ורק אחד נותר בבסיס. החייל שנשאר לא הצליח לעצור את הדמעות. שניאור, שכבר ישב באוטובוס, הבחין בו – ובלי לחשוב פעמיים ירד ונשאר איתו שבת שלמה בבסיס.
מעשה קטן לכאורה, אך כל מי ששירת בצבא מבין כמה זה חריג – וכמה זה מלמד על לב ענק שלא יכול להשאיר אדם בודד מאחור.
אחד מתלמידיו סיפר כי בכיתה י', רגע לפני שיצא לחופשת חנוכה, קרא לו הרב שניאור למשרד.
הרב אמר לו: "אף פעם לא אמרתי לך שאני אוהב אותך, אבל הנה ההוכחה – מכתב מיוחד ממני רק בשבילך."
במכתב כתב הרב:
"בס"ד
ל........ היקר והאהוב,
חג חנוכה שמח.
אני כל כך מתפעל ממך ושמח שאתה בישיבה.
יהי רצון שתלך ותגדל בתורה ותאיר אור גדול בעולם.
רק ה' יודע כמה קשיים וסבל בליבך, והוא ייתן לך אור תורה ושמחה.
האוהבך בכל לב,
שניאור קץ."
התלמיד סיפר: "כבר 11 שנה שאני מחזיק את המכתב הזה בארנק. בכל פעם שאני מרגיש לבד – אני פותח אותו, קורא, נזכר ומתחזק. הרב שניאור היה בשבילי כמו אבא. בזכותו הישיבה נתנה לי הכל בחיים."
תלמיד נוסף סיפר כי שנים ליווה אותו משפט ששמע מהרב שניאור באגביות:
"אל תדאג ותתערב לעולם הבא של חבר שלך. תדאג ותתערב לעולם הזה שלו – שכאן ועכשיו יהיה לו טוב ושמח."
משפט פשוט – אבל הוא תמצית חייו של הרב: לדאוג לרוחניות של עצמך, ולגשמיות של החבר שלך.
ואולי יותר מכל, נחרתו בלב דברי הפרידה שלו לתלמידיו, ימים ספורים לפני הסתלקותו:
"לפני 22 שנה כרתי ברית אהבה ביני לביניכם.
השתדלתי להראות לכם פנים שוחקות בלימוד, בתפילה עליכם, בהתעניינות בכל מה שמטריד אתכם – בגוף ובנשמה.
החזרתם לי פנים שוחקות, תודה רבה לכם, מתוקים שלי.
אני מבטיח להמשיך לפעול עבורכם גם בעולם העליון, כפי שהתפללתי עליכם כאן בעולם הזה."
הרב שניאור – שני אור.
אור של תורה ואמונה, ואור של לב טוב ומעשים קטנים־גדולים.
אדם נדיר שהפך את שמו למהותו, והאיר לא רק את חייו – אלא גם את חייהם של אינספור אנשים שזכו לגעת באורו.
סיפר תלמיד: כשהייתי בכיתה ט' רציתי לדבר עם הרב שניאור על עניין שדורש זמן מה, וביקשתי לדבר איתו.
זה היה בתחילת השנה, ולקח כמה ימים עד שהרב אמר לי: נועם, בוא היום ב22:00 אלי הביתה.
כשהגעתי, הרב שניאור התחיל להעמיס את הרכב ואמר לי: "בא תעזור לי להביא כמה דברים מהבית". הרמנו יחד ארגזים גדולים וכבדים, ארוזים בחובבניות מיוחדת לרב שניאור ומלאים בשימורים, קטניות, שמן ומאכלים נוספים. משם נסענו לחיפה או קרית אתא, העלינו הכל לדירה בעיר, ואז הרב שניאור הוציא מעטפה ואמר לי: מחילה נועם, תחכה לי ברכב? אני לא רוצה שבני המשפחה יתביישו".
משם נסענו לתחנת דלק, ומיד כשהגענו התחיל הרב לדבר בישירות עם המתדלק: "יהודי קדוש, מה עם חתונה? לא הגיע הזמן להתחתן?" המתדלק היה מופתע, והשיב: "רבינו אני מתחתן עוד שבועיים!!" הרב שניאור כמובן שמח איתו, ואז שאל: "אז מה עם תפילין?" ענה הבחור: האמת? אני מת להניח תפילין. אבל אין לי. אם היה לי הייתי מניח". הרב לקח את החשבונית של הדלק, וכתב את מספר הטלפון של הדלקן הקדוש. יומיים לאחר מכן, כששאלתי אותו על כך, סיפר שכבר השיג ליהודי תפילין…
הנושא שדיברנו עליו במהלך הנסיעה זכור לי רק במעורפל, אבל סיפורי הצדיקים שחוויתי והיחס החם של הרב שניאור, עדיין חקוקים בליבי. חבל על דאבדין.
***
תלמיד נוסף מספר: זה היה כשלמדתי בישיבה התיכונית בכפר חסידים. המצב הכלכלי שלי היה לא טוב, ואני הייתי בחור ביישן ושקט. לא שתפתי פרטים עם אף אחד.
יום חמישי אחד בערב, ניגש אליי הרב שניאור ואמר: בֹא איתי, אני צריך אותך למשהו. באתי איתו ברכב, לא ידעתי לאן נוסעים, ואז הגענו למכולת ברכסים והרב אמר: "בוא תעזור לי". התחלנו בקניות, והוא העמיס בעגלה עוד ועוד מצרכים, חשובים וגם לא. ירקות, עוף, חטיפים ועוד ועוד. לא הבנתי מה קורה, ולמה אני שם, ובסוף הקנייה הוא הגיע לקופה וביקש מהמנהל לרשום לו במחברת. העפתי מבט וראיתי שיש שם הרבה מאוד שורות של חובות – זאת אומרת שהוא עושה קנייה כזאת לעיתים קרובות.
העמסנו את הרכב ונסענו חזרה לישיבה, ואמרתי לרב שאני צריך להזדרז כי עוד מעט יש לי הסעה הביתה. הוא אמר: "כן, אני יודע". הגענו לחניה שליד בית המדרש, לשם גם הגיעה ההסעה, ולפתע הוא לקח את הקניות והעמיס אותם להסעה תוך שהוא אומר לי: "הנה, זה בשבילך, שיהיה שבת שלום!"
רק אז נפלו לי האסימונים: הוא עשה לי תרגיל כזה, כי אני הייתי מתבייש ולא רוצה לקבל ממנו עזרה. גם אין סיכוי שהייתי מסכים להעמיס קניות על הסעה בין הרגליים של כולם, אז הרב שניאור העמיס בעצמו.
***
סיפור שסיפרו בישיבה מספר על הרב שניאור, שראה נער מסתובב בלילה במגדל העמק. הרב פנה אליו והם דיברו קצת, והנער סיפר שהוא בבעיה: הוא לא גר בעיר, ואין לו איפה לישון בלילה. הרב שניאור אמר מיד: "יש איזה ישיבה למעלה, שאתה יכול לישון בה". הנער פנה אל הרב ושאל אותו: "מה בדיוק לעשות? פשוט להיכנס לישיבה?" ענה הרב: "כן, תיכנס לישיבה ותגיד להם ש'שניאור אב הבית' אמר שאתה יכול לישון פה"…
הרב שניאור ע"ה היה ידוע בפשטות והענווה שלו, וגם בחסד השופע שקרן ממנו לכל עבר. והנה, מבואר בחסידות כי ישנם שני סוגים של חסד:
החסד האחד נובע מרוממות, מתחושה שכל העולם ודברי הערך שבו הם קטני ערך – ואין כל בעיה להעניק מהם עוד ועוד. זהו החסד האלוקי, וזו הסיבה שהמקובלים הראשונים כינו אותו "הגדולה" (כבפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת" וכו') – חסד שכל העולמות השופעים ממנו הם רק קו דק של אור, הצצה קטנה לגדולה אין סופית.
החסד השני נובע דווקא משפלות – מתחושה של הנותן כי כל הסובבים יקרים וחשובים ממנו, ולכן ראוי לתת להם את כל אשר לו. דוגמה לחסד כזה הוא אברהם אבינו, שנתן לאורחים את כל רכושו ומרצו – כשהוא רואה בכך דבר טבעי, ומתבטא "ואנכי עפר ואפר". אם לא היה מרגיש כך, היה החסד שלו מוגבל: הוא היה משפיע לזולת רק מה שנשאר לו אחרי ההוצאות ההכרחיות, או אפילו מחליט שאין לו יכולת לתת, כי הוא זקוק לחלוטין לכל מה שיש לו. אלא שהנחת העבודה של אברהם אבינו לא היתה "יש לי", אלא "יש עבור אחרים".
חסד כזה אפיין את הרב שניאור, שהיה מוכן ללא היסוס לבצע קניה גדולה עבור משפחה נזקקת, לתת מקום לינה לנער משוטט או להשאיל את הרכב לבחור שנזקק לכך בלי תנאים ושאלות.
עם זאת, דווקא אברהם אבינו נקרא "הגדול בענקים". שורש החסד הגדול של השפלות, הנכון לתת לזולת הכל, הוא בחסד העליון של ה', הנותן עוד ועוד בלי שיגרע ממנו דבר. "מאן דאיהו זעיר, איהו רב" – והממעט את עצמו ואת תחושת הבעלות שלו על רכושו, מפנה מקום לחסד האלוקי להופיע בעולם ולהשפיע רב חסד לברואיו.
