כתב הטור בתחילת הלכות ראש השנה )סימן תקפ"א( "ורוחצין ומסתפרין
ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין
איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו, שמנהגו
של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין
חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים
ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים
בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה
ולהרבות מנות בר"ה".
בנוהג שבעולם שאדם שיש לו דין אינו שם לב לחיצוניותו. אינו מתהדר,
הוא מוטרד ומתוח, ודואג מהדין, אולם ישראל אינם כן, אנחנו יודעים שיש
דין, ואנו יודעים שהוא דין חמור מאוד, אנו אף יודעים שזהו דין לחיים
ולמות, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. דין שמונע אותנו מלומר
שירה בראש השנה וביום הכיפורים ]למרות שדעת מלאכי השרת ששאלו
מפני מה אין ישראל אומרים שירה, אינה כן, כי הם סברו שהיו"ט מחייב
שירה ואמר להם הקב"ה שכשספרי חיים וספרי מתים פתוחים אינו מן הראוי
לומר שירה[ עם כל זה אנו שמחים בראש השנה, וכך היא לשון הרמב"ם )הל'
מגילה וחנוכה פ"ג ה"ו( "אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן
ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה", שירה נאמרת מתוך שמחה
יתירה, והימים האלה אינם ימי שמחה יתירה, אולם אפילו הכי משמע, שמחה
יתירה לא אבל שמחה כן.
ומצינו כי נחלקו הגאונים בהזכרת יו"ט בימים אלו, כפי שמביא הרא"ש )ר"ה
פ"ד סימן י"ד( בשם רב פלטוי גאון לומר "ותתן לנו באהבה מועדים לשמחה
חגים וזמנים לששון", ואף שמסיק דמנהגנו כרב האי שלא לאמרו, עכ"פ
למדנו שאף שאין זו שמחה יתירה המחייבת הלל, אבל יש מקום לשמחה
ולמנהג ימים טובים, וצריך לבאר עניין זה.
לשון הבית יוסף שם על דברי הטור "ומסתפרין על פי המדרש אמר רבי
סימון כתיב כי מי גוי גדול וגו' שיודע אופייה של אלהיה. פירוש שהם פירשו
גדול מלשון גידול כלומר שנתגדלה עם אלהיה ויודעת מדותיו", עכ"ל, הב"י
מבאר את המדרש באופן שלא יכולנו לומר מעצמנו, כביכול אנו והבורא כמו
שני אחים שנתגדלו בבית אחד, גדלנו עמו יחד, וכששנים גדלים יחד בבית
אחד הם מכירים היטב היטב, משום כך אנו יודעים את אופיו, דרכיו ומנהגיו.
ואנו יודעים את עומק רצונו, בפשטות היה מן הראוי לומר שהחילוק הוא
בין משפט בשר ודם בארץ לבין משפט שמים, אולם כאן נתבאר שזהו הבדל
בין ישראל לעמים. אנחנו גוי גדול, גדלנו איתו יחד, אנו מכירים את רצונותיו
ויודעים שזהו רצונו, שכשהוא שופט אותנו הדבר הזה יהיה בשבילנו יו"ט,
זה צריך להיות בשבילנו יום שמחה. לכן ישראל אינם כן, וכך אנו מוצאים
בלשון הפסוק "שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה למען משפטיך ה'",
"למען משפטך ה'" זו סיבה שתשמח ציון ותגלנה בנות יהודה, אותו "משפטך
ה'" הגורם חרדה וטרדה והוא היפך השמחה, גורם לנו שמחה. דבר זה מבדיל
בינינו ובין אומות העולם והוא מיוחד לנו.
הטור מסיים שהגורם לכך שאנו מכבסין ומסתפרין ונוהגים מנהגי יו"ט
"לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס", הדבר נראה סתום, כי אם הדבר הוא
נס מניין הביטחון בכך. אם אנו זקוקים לנס, הרי שאין סומכים על הנס,
ובודאי שלא שמחים קודם בואו. מנין לנו שיבוא אותו הנס, עלינו לנסות
להבין משהו מהדברים, ואף שבעניותנו אנו רחוקים מרוממותם של הדברים,
אבל הדברים הרי חלים עלינו, אנחנו הנדונים, ואנחנו אלו העומדים לפני
המשפט.
עצם המשפט הוא "עוברים לפניו כבני מרון"
עיקר ענין המשפט של ראש השנה אינו העמדה לדין, לשון המשנה במסכת
ראש השנה )פ"א מ"ב( "בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה,
בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני
מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ובחג נידונין על המים",
פסח הוא זמן התבואה, ויש בו דין על התבואה שנבראה אם היא בכלל תעלה,
ואם כן איך היא תעלה, וכן בעצרת שהיא זמן פירות האילן יש עליהם דין,
כשדבר נברא ויוצא לגילוי יש עליו דין אם הוא יעלה ואם כן אם יעלה יפה, וכן
בחג נידונים על המים, אולם בראש השנה נאמרה לשון שונה מיתר הדינים
שנאמרו במשנה, "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון", לא
כתוב כאן שמישהו נידון, וגם לא כתוב על מה הנידון פה, הרי הדין הוא לחיים
ולמות, ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וצריך היה להיות כתוב שדנים
על כך, אולם במשנה לא נאמר אלא "כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון,
ושוב ממשיכה המשנה "ובחג נידונים על המים", בפסח בעצרת ובחג כתוב
שדנים, ואילו על האדם כתוב "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון", משמע,
שבדבר זה, מתוך המציאות הזאת של עוברים לפניו כבני מרון, כאן נמצא כל
הדין כולו, ונבאר בזה.
בראש השנה נשלמה הבריאה בעשיית האדם
ראש השנה הוא יום בריאת האדם, לשון הגמרא במסכת ראש השנה )כ"ז
ע"א( "כמאן מצלינן האידנא זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כרבי
אליעזר", למדנו שיום בריאת האדם נקרא "תחילת מעשיך", והנה, האדם הוא
הבריאה היחידה שיצירתו התחילה ב"ויאמר אלקים נעשה אדם", בכל מעשה
בראשית כולם נאמר "ויאמר אלקים יהי וגו'" ורק אחרי כן כתוב "ויעש", תמיד
ה"ויעש" הוא פעולה שניה, עשייה היא תמיד תיקון וסוף הדבר, כדאיתא
בחז"ל ובדברי הראשונים, מלשון "ועשתה את צפרניה" )עי' ברש"י בראשית א'
ז' וברא"ם שם(, וכך הוא גמר מעשה בראשית "אשר ברא אלקים לעשות", סוף
תיקון הדבר.
"זה היום תחילת מעשיך", הפירוש ב"תחילת מעשיך" הוא כלשון רש“י
)בראשית א' כ"ז( "הכל נברא במאמר, והוא נברא בידים", האדם נברא בידים,
במעשה, בפעולה. "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה", הקב"ה צבר
את עפרו ואחר כך היה "ויפח באפיו נשמת חיים", זהו "ויאמר אלקים נעשה
אדם", תחילת יצירתו הייתה במה שנקרא עשייה. ואחר שנתבאר שהעשיה
היא גמר ותיקון הדבר, הרי שכשבורא העולם אמר "נעשה אדם" פירוש הדבר
שזו התכלית, התיקון והעשיה של כל הבריאה כולה, זהו סוף המעשה של כל
הבריאה כולה. "זה היום תחילת מעשיך", כאן כביכול התחיל בורא העולם
במה שנקרא יצירת התכלית של הבריאה כולה. ה"סוף מעשה" של הבריאה
כולה, היה ביום הזה.
מעתה, כשכתוב במשנה "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון", פירוש
הדבר הוא, כמו שמלמדים אותנו רבותינו, כי כדרך שכל המועדים נקבעו על
מאורעות שקרו באותם ימים, כך הוא ביציאת מצרים, כך הוא במתן תורה, כך
הוא במה שנוגע לעשיית המשכן ושייך לסוכות, וכך הוא ביום הכיפורים "יום
חתונתו זה מתן תורה", הרי שכך הוא אף היום הזה, ראש השנה שהוא היום
של תחילת מעשיך, אשר בו התחיל גילוי בחינת התכלית של העולם בעשיית
האדם, שיביא לתיקונו והעמדתו בצורתו הסופית, ביום הזה חוזרת ונעורה
בריאה זו של האדם, באופן שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, כל אחד
כיצור יחידי, וכפי שנברא אדם יחידי כך חוזר הדבר אף עתה.
כל אדם יחיד נידון כעולם מלא
איתא במשנה בסנהדרין )ל"ז ע"א( "לפיכך נברא האדם יחידי לפיכך נברא
אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו
איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו
קיים עולם מלא", הבורא לא ברא את האדם למינהו אלא אחד, היינו שצורת
אדם היא שכל יחיד נדון ככל הבריאה כולה, כעולם מלא. אדם הראשון היה
מסוף העולם ועד סופו )חגיגה י"ב ע"א(, הוא כלל בתוכו את כל ההיקף העצום
של כל הבריאה, השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר
בהם, הכל היה כלול באדם הראשון, בורא העולם שם את הכל בתוך מציאותו,
כך הייתה עיקר בריאתו, אלא ש"כיון שסרח הניח הקב“ה ידו עליו ומיעטו
שנאמר ותשת עלי כפך", הקב"ה כיווץ את מציאותו והעמידו על מאה אמה,
מיעוט של ממש, ממציאות שלפני החטא שכללה מסוף העולם ועד סופו
עד למציאות של מאה אמה כפי שנראה האדם שאחרי החטא. אבל העובדה
שהאדם נברא יחידי באה "ללמדך", וה"ללמדך" חל גם על צורת אדם שלנו,
על צורת אדם הממועטת, גם צורת האדם הממועטת היא יחידה, היינו היא
עולם מלא.
הגמרא ביומא )כ' ע"ב( אומרת שיש כמה קולות שהולכים מסוף העולם
ועד סופו, ואחד מהם הוא קול נשמה היוצאת מהגוף ]אלא דבעו רחמי עלה
וביטלוה[ קול של אדם שיוצא מן העולם, כאן קורה מאורע ששייך לכל
העולם כולו, ויש כאן צעקה שעוברת מסוף העולם ועד סופו, אדם נסתלק
מהעולם. כל אדם הוא יצור אחד ויחידי, כל אדם הוא יצירה חד פעמית,
מעולם לא הייתה יצירה כזאת, ולעולם לא תהיה. כך הוא בכל אדם ואדם,
מציאותו שלו היא אחת ויחידה. ואחר שהאדם נברא לשם כך, הדבר הזה
הוא בכוחו, הוא כולל בתוכו את כל העולם כולו, וכל אדם ואדם יכול לתת
משמעות לכל העולם כולו. הוא יכול ללמוד את כל העולם כולו, להבין אותו,
וביכולתו להוציא ולגלות כבוד שמים מכל העולם כולו, לכן כל אדם הוא
עולם מלא.
כל יחיד מישראל הוא כספר תורה וכולל את כל הבריאה
הדין הוא שכל מי שעומד בשעת יציאת נשמה של אדם מישראל חייב
לקרוע כעל ספר תורה שנשרף. כל אדם מישראל, אדם פשוט, שיתכן שלא
ראה ספר תורה מימיו, צריך לקרוע עליו כאילו נשרף כאן ספר תורה. כל אחד
בר הכי, הוא שייך לכך, והוא אף חייב, לדעת את כל התורה כולה. כל אדם
הוא ספר תורה שלם, יש לו תפיסה והבנה בספר התורה המיוחדת רק לו,
ואף אדם אחר לא יוכל להגיע לאופן שבו האדם הזה תופס את ספר התורה.
וכשהוא נפטר הרי שהספר תורה הזה נסתלק מן העולם, אמנם לצערנו, ברוב
המכריע של המקרים הדבר הוא רק בכח, רק באפשרות, ולא נשרף כאן ספר
תורה, אבל הייתה כאן אפשרות של ספר תורה שלא היה כמוהו, ולא יהיה
כמוהו, וגם על זה חייבים לקרוע.
מעתה, אם כל אדם ואדם הוא ספר תורה שלם, הרי כביכול בורא העולם
"איסתכל באורייתא, וברא עלמא", כשבורא העולם ברא את העולם הוא
הסתכל בספר תורה והעתיק למציאות של הבריאה, המציאות של הבריאה
היא העתקה מספר תורה, נמצא, שבכל אדם ואדם, בהכרח כלול בתוכו את
כל העולם כולו.
האדם נברא יחידי "ללמדך", ללמדך שהוא עולם מלא, בכל מקרה ובכל
מצב. האדם הוא עולם מלא. כל אחד ואחד כולל בתוכו את כל האפשרויות,
הוא יכול להשיג את הכל, את כל מה שבני אדם יכולים להשיג. היו כאלו
שעשו את זה, ואצל כל היתר זה בכח, אבל זה קיים. עולם מלא.
בראש השנה חוזרת ונבראת צורת אדם, וההכרעה אם יברא או לא - היא על ידי האדם
מה שקורה בראש השנה, שכביכול בורא העולם חוזר ובורא צורת אדם,
אותו הדבר שקרה באחד בתשרי בשנה הראשונה, שבו נברא האדם, ומאז ועד
היום, חוזר בכל ראש השנה, וכפי שאנו אומרים בנוסח התפילה "מראשית
כזאת הודעת.. זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון", היום הזה הוא
תחילת מעשיך, וזה זיכרון ליום ראשון, והטעם הזה, הוא הוא עניין הדין
שהאדם נידון בראש השנה, כפי שאנו ממשיכים "כי חק לישראל הוא משפט
לאלוקי יעקב", כיון שביום הזה נברא בו האדם, ובריאתו הייתה בדין, כדאיתא
במדרש.
והכי איתא במדרש רבה )בראשית פרשה ח'( "ר' הונא רבה של צפורין אמר
עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו ומתעסקין אלו עם אלו בראו הקדוש
ברוך הוא, אמר להן מה אתם מדיינין כבר נעשה אדם", בריאת האדם הייתה
בשיקול גדול, היה דין בפמליא של מעלה אם כן יברא או אל יברא. אלו
אומרים אל יברא ואלו אומרים יברא, והאדם נברא מתוך הדין והשיקול
הזה, "עד שאתם מתדיינים כבר נעשה אדם", דין נקרא כאשר דנים ועדיין אין
הכרעה אם האדם צריך כן להיברא או לא להיברא. ונאמר כאן שזהו האופן
של בריאת האדם. עצם בריאת האדם היא בריאה שחייב להיות בה צד אחד
שהוא לא צריך להיברא, וצד אחד שהוא כן צריך להיברא. הבריאה שלו עצמה
אינה מוכרחת. והתפקיד של האדם, שעליו הוא נידון, הוא בעניין הזה, אם
הוא היה זה שהכריע את הכף ל"כן יברא" או שהוא לא עשה זאת. אם הוא
לא עשה את זה, אז אין הכרעה שיברא, ואם אין הכרעה שיברא, הרי שנשאר
ספק וממתינים לו ליום הכיפורים, ואז, או שהוא נחתם לכאן או שהוא נחתם
לכאן. אבל אם לא נשאר ספק, וההכרעה שעדיף שיברא, אז הוא נכתב בספר
חיים, זה עצם הדין.
ונבין, כי זה עצמו של הדין, אבל בתוך מהלך הדין מונח ה"עולם מלא"
שבאדם, העובדה שכאן הנידון הוא בריאה של צורת אדם, הכוללת את כל
העולם כולו, שהיא מסוף העולם ועד סופו. והיינו שמעצם הדין שהאדם נידון,
מכאן בוקעת ועולה גדולתו. עצם הנידון כאן הוא בשאלה אם כל הבריאה
צריכה להיברא או לא, וכל אדם יחיד הוא דין של העולם כולו.
הרמב"ם פוסק בהלכות תשובה )פ"ג ה"ד( לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו
כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו
חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה
וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו
לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק
הכריע את כל העולם לזכות והצילו", ומקור דין זה מספ"ק דקידושין, הכוונה
בזה שאין כאן הכרעה חד משמעית של קיום. יש כאן ספק ויש כאן נידון,
יתקיים או אל יתקיים, יברא או אל יברא. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע
עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו
ואת כל העולם לכף חובה. כל אדם, בכל עת ובכל שעה, צריך לראות את
עצמו, כצורת האדם המקורית, כפי שנתבאר, צד של יברא וצד של אל יברא.
חציו חייב, וחציו זכאי. ואין הכרעה בשאלה זו, את ההכרעה הוא חייב לעשות.
האדם נברא בצלם אלקים כדי להיות בורא ועליו לסיים את בריאת עצמו
מעתה מובן, שזאת הסיבה למה שדרשו חז"ל כדאיתא בירושלמי )ר"ה
פ"ד ה"ח( "ר' לעזר בי ר' יוסה בשם ר' יוסי בר קצרתא בכל הקרבנות כתיב
והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם אמר להן הקדוש ברוך הוא מכיון שנכנסתם
לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם
בריה חדשה", במוספי כל המועדים כתיב והקרבתם עולה ואילו במוספי
ראש השנה כתוב "ועשיתם עולה לריח ניחוח לה' וגו'", יש כאן שינוי מיתר
המועדים, ואף עצם הלשון צריכה ביאור, וקאמר "כיון שנכנסתם לפני בדין,
מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריאה חדשה", הוא הדבר שנתבאר, האדם
נברא כדי לגמור ולסיים את בריאת עצמו, הוא צריך להיות זה שהוא עושה
את עצמו, הוא מקיים את עצמו. הוא מקיים את ה"נעשה אדם", "כאילו
עשיתם עצמכם בריאה חדשה".
הגר"ח מוואלוז'ין מאריך לבאר בספר נפש החיים, בזה שהאדם נברא
בצלם אלקים, ועל זה סובב והולך כל השער הראשון. האדם נברא בצלם
אלוקים. השם הזה, שם אלקים, נבחר להיות צלמו של אדם, ומבאר הגר"ח
כי שם אלקים זהו השם של הבריאה, הבריאה נבראה בשם אלקים, ל"ב
פעמים כתוב אלקים במעשה בראשית. וכשהאדם נברא בצלם אלקים, הוא
נברא בצלם של הבורא, והכוונה היא שהוא נברא להיות בורא, היינו הוא
נברא לסיים את בריאת עצמו. כי האדם נברא בשיקול ובדין, עם צד של
אל יברא, ולמרות שיש צד חזק של אל יברא, הוא נברא. והיינו שההכרעה
נמצאת בידינו. ואותה הכרעה נקראת "ועשיתם" בקרבן של ראש השנה. זהו
"ועשיתם" עשיתם את עצמכם בריאה חדשה. האדם שנברא בצלם אלוקים,
בריאתו היא להיות בורא, ורק על ידי זה נשלמת הבריאה של עצמו. הוא
כביכול גילוי שם אלוקים של בריאת עצמו.
על זה האדם נידון בראש השנה. אלה הם הספרים שנפתחים, ספרי חיים
וספרי מתים. כאן הוא השיקול ששוקלים בראש השנה, לאיזה כיוון הייתה
ההכרעה, אם לצד ספרי חיים או חלילה להיפך, בספרי חיים נכתבים אלו,
שכמו שנפסק להלכה ברמב"ם הכריעו את עצמם ואת כל העולם לכף זכות,
זהו ספרם של צדיקים, אותם בני אדם שהכריעו את עצמם לכף זכות, והצד
השני, ספרי מתים, הוא בהכרעה חלילה להיפך.
הגרמ"ש זצ"ל
