The Torah expects us to feel both love and awe — Ahavah and Yirah — for God:
“וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל — מָה ה’ אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ?
כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ ...”
“And now, Israel, what does God want of you? Only that you be in awe of the Eternal your God, following in all His paths and loving Him....” (Deut. 10:12)
What is awe of God? Why is this trait so important?
Two Types of Awe
There are different levels of Yirah. There is Yirat Shamayim — awe of Heaven. And there is Yirat Cheit — literally, “fear of sin,” but better translated as “repulsion from sin.”
These two forms of Yirah share the same root of awe and reverence. Yirat Shamayim is a mindset, expressed in our thoughts and feelings. Yirat Cheit, on the other hand, is more practical, expressed in deed and action. As a result of our perception of God’s infinite greatness, we feel reverence towards God — Yirat Shamayim — and are acutely aware of the repugnance of sin — Yirat Cheit.
(There is a third type of fear, Yirat Onesh — “fear of punishment.” However, this trait reflects a weak personality. It is not a beneficial trait that should be emulated.)
Love and Awe
Love and Awe are opposite traits. Our attraction to good and holiness — the positive quality of Ahavah — inevitably leads us to wisdom and love. Our revulsion from all that is evil and defiling — the inverse quality of Yirah — helps purify our thoughts and actions.
They are converse traits, yet they are interconnected. Because of our attraction to good, we are repelled by evil. And by avoiding evil, we remain on the path of life, directed towards beneficial aspirations and yearnings.
The Sages disagreed on the basic question: which is the more important trait? Which quality is greater — love of God, or awe of Heaven?
The Talmud (Shabbat 31b) quotes a discussion between Rabbi Elazar and Rabbi Simon. The two rabbis were sitting together when a third scholar passed by.
Rabbi Elazar turned to Rabbi Simon. “Let us stand up out of respect for this God-fearing individual.”
Rabbi Simon replied, “Let us stand up for this great scholar of Torah!”
Rabbi Elazar did not back down. “I mentioned his greater quality — that he is God-fearing — and you insist on emphasizing a lesser quality!”
Rabbi Elazar felt that awe of Heaven is the more fundamental trait. He would often say, “The Holy One has only awe of Heaven in His world.” He further declared that awe of God is the basis of all wisdom; in fact, it is the only true wisdom in the world. What does this mean?
The True Foundation
Rabbi Elazar calls our attention to God’s purpose in creating the universe. This is in fact a riddle of sorts. We cannot solve this conundrum by pointing out some advantage gained by creating the world. To posit that creation enabled some positive gain implies that this process brought about improvement and advance. Yet, the height of perfection already existed before creation, with God’s sole existence. What gain could there be in creating the world and its inhabitants?
The benefit in creating the world can only be understood from a negative perspective — in the intended creation of a limited, finite world. That which is finite is naturally drawn towards the infinite. The very limitation of all things in their value and purpose is the ultimate good that the universe receives from its Creator. The loftiest relationship to God is found in this awe-inspiring sense of our distance and insignificance. It is from these feelings of awe that all positive yearnings and love are developed.
When we acquire this form of wisdom, by contemplating the Infinite in order to experience awe and reverence, a lofty Yirat Shamayim makes its mark on the soul. These feelings of awe will generate an intense love for God, a longing to contemplate God’s light and ways, His mitzvot and His Torah.
This is the meaning of Rabbi Elazar’s statement, “The Holy One has only awe of Heaven in His world.” Besides awe, nothing else needs to exist. Nothing else can exist. When the mind’s inner image of reverence expresses itself in the realm of action, it produces a revulsion of sin. By avoiding all obstacles, we may ascend the path towards the elevated light from the Source of life.
This profound image, secreted in the recesses of the mind, identifies the finite nature of the universe as the primary force in both Creation and practical ethical behavior. “Behold, awe of God — that is wisdom!” (Job 28:28). Awe of God is the only true wisdom; it is the foundation for all other studies.
Thus Rabbi Elazar pronounced the trait of Yirat Shamayim to be the most fundamental and inclusive trait. And he honored the passing scholar for possessing this crucial quality.
(Adapted from Ein Eyah vol. III, p. 157 in ravooktorah.org)
Note: The original is much better. please read:-). I added a bit of commentary. My limited writing skills and time do not adequetely convey what I want to say and what I want to say doesn't adequetely convey what the Rav ztz"l meant, but לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה.
"תסתיים דר"א הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא, דא"ר יוחנן משום ר"א אין לו להקב"ה כעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ועתה ישראל מה ד' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה וגו' וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ד' היא חכמה וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, תסתיים".
[הרב זצ"ל מיישב את הקושי הגמרא, כי קודם כתוב שהוא ירא חטא וכהוכחה כתוב שאין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד. פתח בכד וסיים בחבית! קודם הרב מסביר את ההבדל בין יראת שמים ויראת חטא. אח"כ הוא מסביר למה משתמשים בלשון יווני. והדברים הם מאירי עיניים ומשמחי לב!].
יראת שמים ויראת חטא, שתי מדות יקרות הנה, הראשונה היא עיונית, והשניה מעשית. והנה בכלל נמצא בעומק המחשבה את יסוד החיוב והשלילה, החיוב לטוב לנשגב ולקדושה יוליד הכרח החכמה והאהבה, והשלילה מכל רע וכל השחתה תזכך את הרעיון ואת המעשים ותעמיד את האדם בקרן אורה. המה אחוזים זה בזה, בעקב החיוב הטוב תבוא השלילה הטובה, ועקב השלילה הטובה ישאר האדם עומד על דרך החיים להיות הלך ועלה לדרך החיים בדרך החיוב המתוקן והטוב. איזה ציור אמנם יהיה הכח היסודי שמשנהו יבא עמדו בהכרח, זאת היא השאלה הגדולה שחכמי קודש אלה נחלקו עליה, וכאשר כל המושגים היותר קרובים מתבחנים לעולם ע"י הגדולים מהם והנשגבים, ע"כ מראש צורים נחזה, ציור מציאות העולם והוייתו בחפץ בוראו וכחו הבלתי תכליתי, כשיצוייר באופן חיובי לא נמצא חידת מציאותו, באשר כל חיוב הוא יתרון ומעלה, וכל יתרון וכל מעלה, כל הוד ושלמות, הרי הם כבר נמצאים בתכלית הטוב, במציאות אדון כל ב"ה ומה צורך עוד לנבראים ועולם.
יראת שמים ויראת חטא, שתי מדות יקרות הנה, הראשונה היא עיונית, והשניה מעשית. והנה בכלל נמצא בעומק המחשבה את יסוד החיוב והשלילה, החיוב לטוב לנשגב ולקדושה יוליד הכרח החכמה והאהבה, והשלילה מכל רע וכל השחתה תזכך את הרעיון ואת המעשים ותעמיד את האדם בקרן אורה. המה אחוזים זה בזה, בעקב החיוב הטוב תבוא השלילה הטובה, ועקב השלילה הטובה ישאר האדם עומד על דרך החיים להיות הלך ועלה לדרך החיים בדרך החיוב המתוקן והטוב. איזה ציור אמנם יהיה הכח היסודי שמשנהו יבא עמדו בהכרח, זאת היא השאלה הגדולה שחכמי קודש אלה נחלקו עליה, וכאשר כל המושגים היותר קרובים מתבחנים לעולם ע"י הגדולים מהם והנשגבים, ע"כ מראש צורים נחזה, ציור מציאות העולם והוייתו בחפץ בוראו וכחו הבלתי תכליתי, כשיצוייר באופן חיובי לא נמצא חידת מציאותו, באשר כל חיוב הוא יתרון ומעלה, וכל יתרון וכל מעלה, כל הוד ושלמות, הרי הם כבר נמצאים בתכלית הטוב, במציאות אדון כל ב"ה ומה צורך עוד לנבראים ועולם.
אמנם הדעה השלמה באור תורה תלמדנו דעת, שמציאות ההגבלה, שהיא השלילה המתחברת אל החיוב להגביל כל מצוי בערכו ותעודתו, זהו הטוב הראוי להמצא בנבראים מיד בוראם אדון כל ב"ה, "הכל יכול וכללם יחד". א"כ מציאות העולם הראוי ליחש חפץ השם יתברך בו, היא הגבלתו, שהכח המגביל שפועל בורא כל יתברך נחזה בו, היא השלילה, המודדת כל מעשי בראשית ויצורי קדם. א"כ היחש היותר נשגב לשם ד' בעולמו היא השלילה הנפלאה, שכל החיובים ממנה יצאו. וכאשר תבא חכמה זאת בלבו של אדם הבא לדעת את קונו למען ירא מלפניו, אז תטביע היראה הרוממה בו את חותמה, ומכחה יבא עז כח האהבה והחמדה לדעת אור ד' אלהים חיים ודרכי טובו, מצותיו ותורותיו. ע"כ אין לו להקב"ה בעולמו כ"א יראת שמים בלבד, וחוץ לזה אין צורך ואין אפשר בעולם. וכאשר הציור הפנימי אשר בכח מחשבת הנפש העליונה יתפשט לחוץ, לעולם המעשה, תצא מזה הציור עצמו, שהוא דעת יראת שמים בכח העיון, דעת יראת חטא בפועל והנהגת החיים. והן מרוממות את החיים בסלקן מדרכיו כל אבן נגף וצור מכשולי, ואז הולך הוא בדרכו אל מרומי אור מקור החיים, ד', להיות מתברך ממקור החיים.
[כלומר, בקיצור - יראת חטא שהיא החלק המעשי, נובעת מיראת שמים שהיא החלק העיוני. מכוח ההגבלה יוצאת אהבה וכל מדה טובה.]
וכאשר הלשון היונית היא מיוחדת להוציא את המושגים הגנוזים אל הפועל החיצוני, להציגם בעולם המורגש, שזהו יסוד היופי המקנן בה, שעליה דרשו חכמים ז"ל בתרגמם את התורה יונית "יפיפותו של יפת יהיה באהלי שם". והנה זה הציור הגנוז בעמקי הדעת לרומם את היסוד השלילי בתור הכח העקרי במציאות ובמוסר, (ש)הוא מובן לחכמי לב בעומק ההשגה הפנימית ע"י דעת אלהים ממקור תורת חיים אשר בשפת קודש, היותר טבעית לאדם להוציא בה לעצמו מושגיו היותר נשגבים, שיסודם הוא כח יראת שמים הבא מציור האמת העיונית, המשגת את גבורת החיובים מכח אור ההגבלה והשלילה - אמנם להיות מאוגד כח העיון עם כח המעשה ע"י הסתכלות חודרת שהיופי האמיתי הטבוע במציאות בעולם, מכח יד ד' אשר לו התפארת וההוד כי כל בשמים ובארץ, זה אנו יודעים ממקרא שכתוב "ויאמר לאדם הן יראת ד' היא חכמה", ובלשון יוני קורין לאחת הן. ע"כ באפס הוכחת מופתים מוכרחים, כ"א מה שכח היופי המוטבע הוא המביא את המציאות בחוברת של קישור ושויון, הננו מבינים מראש צורים שכשם שבמציאות העולם אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים, כן המדה היותר מאושרת בחיי המוסר היא יראת חטא. וזאת השלילה, תרומם את האדם ותרחיב צעדיו לחיי אמת מלאי עז ד', שכן החכמה היא אחת, ונמצאת בכל מעלותיה בצביון אחד, כראוי להרגשת היופי השורר בכל היקום במציאות הרוחנית כמו בחומרית, ובמוסרית כמו בשכלית. ע"כ ר"א האומר זה, הוא המוצא את היתרון היותר שרשי ויסודי הכולל הכל בגבר דחיל חטאין, האוחז במדה הרוממה המתאחדת עם החכמה האחת המתחלקת בשינוי ערכיה רק לפי נושאיה. אבל הרעננות והחיים שבה אחת היא, ההולכת ומתרחבת להודיע בעמים שם ד', "אודך בעמים ד' ואזמרך בלאומים, כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך, רומה על שמים אלהים ועל כל הארץ כבודך" .
