כפיית ההר - עומק פשר שלילת הבחירה במתן תורה
"ויתיצבו בתחתית ההר - א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא ["שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם את מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקיבלוה באונס" רש"י]. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב: 'קימו וקבלו היהודים' - קיימו מה שקיבלו כבר".
ותמוה מאד שדווקא כאן נשללה הבחירה מעם ישראל. מה פשר הדבר הזה ואיזה ערך יש לקבלה מתוך כפייה? בספה"ק מבואר שלכל אדם יש בחירה חופשית. התפקיד של הבחירה הוא לאפשר לאדם להגיע לרמה מוסרית ורוחנית גבוהה עפ"י בחירתו האישית ללא גורם חיצוני הכופה עליו לבחור בטוב. אבל יש מקום בנפש האדם שאין בו בחירה כלל. האדם לא יכול לבחור אם להיות בכלל בעל בחירה. הוא יכול לבחור מה לרצות אבל לא אם לרצות. רצונות הם חלק מהותי מכל בני האדם. נתינת התורה בכפייה מלמדת שאין קבלת התורה מתייחסת לרובד החיצוני של האדם שבו הוא בוחר כן או לא. כאן נשללה מעם ישראל אפשרות לבחור, כי כמו שאדם לא יכול לבחור אם להיות בעל רצון או לא, כך אינו יכול לבחור אם לקבל את התורה או לא. התורה היא חלק ממהותו ולא נתון לבחירה שלו כמו שאדם לא יכול לבחור להפסיק לרצות.
הקב"ה ירד על הר סיני, ריכז את שכינתו שם וכפה על עם ישראל אותו הר ואמר "אם אתם מקבלים את התורה, מוטב" - פעלתם בהתאם למהות שלכם. ואם לאו – אתם מתקוממים נגד מהותכם ומידה כנגד מידה הטבע יתקומם נגדכם ושם תהא קבורתכם.
המודעה רבא לאורייתא לא היתה כדי להחליש את הקבלה אלא להודיע שאם נעבור על דברי תורה אין זה נובע מתוך פנימיותנו אלא מחמת גורמים חיצוניים דוגמת ה"שאור שבעיסה". שהרי כבר גילינו שהאני העצמי שלנו שייך לתורה באופן מהותי ויסודי.
ואעפ"כ – אע"פ שאז קיבלנו מתוך כפייה, הוספנו אישור וגושפנקא לקבלה הזאת ע"י קבלה מרצון בזמן אחשורוש. באותה תקופה היסטורית הייתה התדרדרות רוחנית איומה של השתחוויה לצלם והנאה מסעודתו של אותו רשע, ונוצר איזון בין הבחירה בטוב [המתאים לפנימיותנו] לבחירה ברע [שהתאפשרה ע"י ההתדרדרות שלנו]. ואז קיבלנו מרצוננו החופשי לאשר את עובדת ההתאמה בין התורה לבין מהותנו הבסיסית.
חסד ותורה
בסוטה י"ד נאמר – "דרש ר' שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים". כך היה ר' ירוחם מפרש - שאם יודעים את תחילת הדבר וסופו, הרי שיש לנו הבנה במה שממלא את כולו, שבזה יש לנו את הבריח התיכון המבריח מן הקצה האחד של התורה אל הקצה השני ואם תחילתה וסופה גמ"ח הרי שגמ"ח מבריח בתוך כל התורה כולה. ועי' גם במהרש"א כאן.
ויש לפרש עפ"י דבריו דברי הגמרא בשבת [ל:] "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה". ובמבט שטחי, הדברים מרפסין איגרי. מה יעזור לנו אם תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה אם באמצע יש סתירות? אם אדם כותב ספר כפרני אבל יש ווארט תורני יפה בתחילתו וגם בסופו הספר כשר לבוא בקהל ואפשר להתעלם מכל הגרוע שבו?? אתמהה!!!
אלא שחז"ל ידעו שאם שלמה המלך כתב ספר שתחילתו ד"ת וסופו ד"ת, וקודשא בריך הוא ואורייתא הרי חד הם, בעלי אחדות קוהרנטית, ולא יתכנו סתירות אמיתיות ומהותיות, סימן שגם הסתירות שבאמצע הספר אינן אלא מדומות, ולהם פתרונות ויישובים. ה"תחילה וסוף" מגלים על האמצע.
ממשיכה הגמרא: תחילתה גמילות חסדים, דכתיב 'ויעש ד' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' [בראשית ג כ"א]. וסופה גמילות חסדים דכתיב 'ויקבר אותו בגי' [דברים ל"ד ו'].
אנחנו צריכים לזכור שגם חיינו הם בחינת "תחילתה גמילות חסדים וסופו גמילות חסדים" "וזה ספר תולדות האדם" מקביל לספר תורה. אחרי שנולדנו בעירום וחוסר כל הלבישו והאכילו אותנו ודאגו לכל צרכינו. ובסוף חיינו אף אנחנו נזדקק לחסד של "ויקבר אותו". וכל חיינו הם רצופים בחסדים אין סופיים מצד הבורא ומצד בריותיו, וזה מחייב עצום. זה מחייב אותנו להכיר בטובה, להשיב טובה תחת טובה, לשמוח שזכינו בכל כך הרבה חסדים מכל כך הרבה אנשים ועוד ועוד. תתבונן רק כמה כח אדם ומאמץ הושקעו בבגדים שאתה לובש, והאוכל שאתה אוכל, והפלאפון הפלאי המקשר אותך עם כל העולם דרך מכשיר קטנטן שנכנס בכל כיס מצוי, והרכב, והמשקפיים, והדירה והריהוט, והכבישים הסלולים, והמשקפיים וכו' וכו' אחדל מלספור כי אין מספר. אנחנו מסובבים בחסד כל היום וכל הלילה בלי הפסק ובלי שבכלל שמים לב. "חסד א-ל כל היום" ממש בלי גוזמא.
"בן זומא ראה אוכלוסא ע"ג מעלה בהר הבית, אמר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני" ע"כ. ראה רבבות אנשים, ואמר עליהם "ברא כל אלו לשמשני", וכי כזה בעל גאוה היה? ולא עוד אלא הוא היה אומר "כמה יגיעות יגע אדה"ר עד שמצא פת לאכול, חרש זרע וקצר ועמר ודש וזרה ובירר וטחן והרקיד ולש ואפה ואח"כ אכל ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני. כמה יגיעות יגע אדה"ר עד שמצא בגד ללבוש גזז וליבן וניפץ וטוה וארג ואח"כ מצא בגד ללבוש ואני משכים ומוצא כלים מתוקנים לפני. כל אומניות שוקדות ובאות לפתח ביתי ואני משכים ומוצא כל אלו לפני". וכי מה היתה כוונתו? ואמר הגרש"ז זצ"ל שרצה בן זומא ללמד אותנו שכל האנשים כולם קשורים זה בזה, מה שנקרא היום "כפר גלובלי", ואפי' כשהאחד מתכוון לפרנסתו, סוף סוף הקונה נהנה ממנו ונמצא כל אחד מקבל טובות מהשני וכולם שותפים בבריאה ומתחסדים זה עם זה בדרך גומלין וזוהי הדרך לאהבת הבריות ולהטיב לזולת.
בנתיב התורה פ"ד כתב המהר"ל: "כי התורה עיקר שלה הוא החסד וכדכתיב 'ותורת חסד על לשונה' ואמרו ז"ל [סוטה י"ד] התורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, ולכך היא 'תורת חסד' הוא הטוב הגמור".
ובנתיב גמילות חסדים [פ"א] כתב: "ראוי שתהיה תחלת התורה חסד וסופה חסד מפני שעיקר התורה הוא הטוב, ואם לא שהיה אדם צריך לדין ומשפט, לא היה כאן דין כלל כי אם לא היה האדם חוטא, לא היה צריך לארבע מיתות בית דין. ולכך הדין אינו עיקר התורה רק הטוב והחסד והוא התחלתה של תורה מפני שזהו עיקר כונת התורה שיהיה הכל בטוב ולא יהיה שום רע בעולם, והרע יהיה בסוף מסולק עד שיהיה הטוב נמצא לא הרע. לכך אף אם נזכר בתורה ד' מיתות ומלקות וכמה עונשים, הכל כדי שיהיה סוף טוב, כאשר הרע מסולק מן העולם ע"י מיתות בי"ד ושאר עונשים ולכך התחלת התורה גמ"ח, כי גמ"ח בפרט הוא הטוב וכן הסוף הוא גמ"ח מפני שזהו תכלית התורה לסלק הרע ולהיות טוב". וכן כתב בח"א לסוטה יד ב'. "פירוש ראוי שתהיה התחלת התורה וסופה גמילת חסדים, כי החסד הוא טוב בעצמו. ומה שהתורה תחלתה חסד וסופה חסד הוא מפני שעיקר התורה הטוב, רק מצד האדם צריך דין ומשפט, ויותר טוב היה שלא היה מחלוקת ביניהם ולא היה צריך לדין ומשפט ולא היה אדם חוטא ולא היה צריך לארבע מיתות ב"ד, וכן כל הקרבנות רק מפני שהאדם הוא חוטא מפני כך צריך לעשות דין בו, ולכך הדין אינו רק להעמיד הטוב, כי בסילוק החטא שהוא רע נשאר הטוב. והרי כל כוונת התורה אינו רק הטוב והחסד. לכך התחלת התורה בחסד, ומפני שזהו עיקר כוונת התורה. והסוף ג"כ גמילות חסדים, מפני שכל הדברים אשר הם בתורה, התכלית [שלהם] מביאים אל הטוב עד שיהיה הטוב נשאר, כי אף אם נזכר בתורה מיתות ומלקות וכמה עונשים, תכלית שלהם להעלות המציאות אל הטוב ולהסיר הרע".
"ועוד יש לך לדעת כי התורה יש לה חיבור עם ה' יתברך, וכל חבור הוא (אל) מצד ההתחלה ומצד הסוף, כי הקצה מתחבר אל אחר, ולפיכך התחלת התורה וסופה גמילות חסדים, כי דרכי ה' יתברך הוא החסד, שזהו מדותיו של ה' יתברך. ועוד יש לך לדעת, דמה שאמר כי התורה תחלתה חסד וסופה חסד, כי זה מורה על שיש לחסד מעלה עליונה על שאר המדות, כי ההתחלה מתעלה על הכל שבא אחריו, והסוף מתעלה על הכל שהיה לפניו, ודבר זה יורה דרך האמת כי החסד הוא מדה על הכל."
ובתפארת ישראל [פ"כ] ביאר לפי"ז מדוע מידת אברהם היא מידת התורה, ובתוך דבריו כתב: "כי כל ענין התורה כדי להעמיד הטוב שיהיה בעולם, לפיכך התחלתה גמ"ח שהוא עשיית הטוב לבני אדם ותכלית התורה הטוב הגמור, ומפני זה אברהם שהיה מדתו חסד ראוי מצד עצמו אל התורה שהתורה היא תורת חסד וזהו מידתו של אברהם. ובשמו"ר [א כ"ו] אמרו 'ותקרא שמו משה' [שמות ב ה] מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים אע"פ שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה" וכתב בגבורות ה' פי"ח בזה"ל: "ונראה לפרש כי התורה נקראת 'תורת חסד' ולפיכך השם שקראה לו בתיה שהיתה גומלת חסד הוא עיקר בתורה". וראה גו"א דברים פל"ג אות ד' וצרף לכאן שאין עם הארץ חסיד וביאר שם בדר"ח [ע"ח] שע"ה מופקע מחסידות וטוב. [הובא כל זה בתפארת ישראל מהד' מכון י-ם עמ' קי"ב].
נמצינו למדים, שככל שאדם מתקרב לטוב וחסד, בכך הוא מתקרב למהות התורה, ומכלל הן נשמע לאו. כשהורה צריך להעניש ילד הכוונה צריכה להיות כמו שכתב המהר"ל על המיתות שבתורה – הכל להוביל למצב של טוב. אין הדין תכלית בפני עצמו אלא אמצעי להביא לחסד גדול יותר. כל מגמותינו וכוונותינו בחיים צריכות להיות להגיע ולהגשים את ה"טוב". רמז נפלא "גמילות חסדים בגימטריא 611. תורה בגימריא 611.
בס' תפוחי זהב [עמ' שע"ו] כתב שיש עומק בכך שגמילות החסדים של תחילת התורה וסופה היא דוקא בענין של כיסוי הגוף [הלבשה וקבורה] ולא בדוגמאות של ביקור חולים ניחום אבלים צדקה לעניים ועוד הרבה אפשרויות. כי ידוע הוא שכח הנתינה שבאדם הוא משורש נשמתו הקרויה 'חלק אלוק ממעל' שכמו שהאלקים ביחס לבריאה הוא נותן ולא נוטל 'אם צדקת מה תתן לו' והוא ברא את עולמו ומנהיגו אך ורק כדי להתחסד וכמ"ש עולם חסד יבנה, כן גם הנשמה שבאדם מבקשת לתת ולגמול חסד ואילו הגוף כמו שאר בעלי החיים נברא בתכונה של נטילה לעצמו בלבד. על כן דוקא בדוגמאות של כיסוי הגוף והסתרתו באה לידי ביטוי העובדה שתורתנו היא תורת חסד כי עצם מציאות החסד היא העלמת הגוף ותכונותיו.
ובס' צבי קדש [עמ' תפ"ז] ביאר שעשיית כתנות הוא משום קלקול הגשמיות שנגע בגוף שעי"ז הוצרך לכסות ערוותו ונעשה עור משכא דחויא כידוע. ותחילת התיקון לזה בתחילת תורה הוא בויעש כתנות לאדם ולאשתו, שהוא תאוה שהושלכה בניהוג בין איש ואשתו שטעונה כסוי. וסוף אותו תיקון בסוף התורה בשלימות בגוף של משה שהחזיר כתנות עור לאור, בקרון אור פניו כידוע והושלם גופו בלי שום גשמיות שאין בו איש ואשתו אלא פרש מן האשה ועי"ז הוצרך קב"ה לטפל בקבורתו שאין אדם גשמי יכול לעסוק בה, כמשמעות מאמר הזוהר שמכוח פרישתו מביתא תתאה אתקשר בביתא עילאה ולא הוצרך להקבר בא"י שהיא שכינתא תתאה ע"כ.
יש גם מכנה משותף בין שני החסדים, ששניהם קשורים ל"כבוד". הכבוד של לבוש [וכבר פירש צדיק אחד שהברכה "מלביש ערומים" היא על הכבוד שהבגדים מעניקים לנו. רבי יוחנן קרי למאני מכובדתי – שבת קי"ד], והכבוד של קבורת המת. ואין כבוד אלא תורה [אבות ו' ג']. הרי התורה שהיא הכבוד האמיתי תחילתה בחסד של כבוד וסופה בחסד של כבוד.
[וע"ע דברים נפלאים בס' ענפיה ארזי אל פ' בראשית שהקשה על כל החסדים שקדמו לכתנות עור ותירץ שרק כאן היה בדרך "גמול" עיי"ש וינעם לך]
