In the religious press in Israel there are many ads to go on vacations to Chutz La-aretz. It is also becoming more and more popular for religious girls to go to Chutz La-aretz for their summer vacations.
This is shocking.
This is a community who is SOOOO machmir BARUCH HASHEM!! No heter mechirah. Separating men and women even on buses [when they can]. Limited secular education for boys so that they can learn as much Torah as possible. No skirts merely below the knee as the Mishna Brura paskened but much longer and of course tights so that no skin is showing - even the feet [feet aren't terribly attractive to men]. Asking "Daas Torah" on everything from where to live, who to marry, where to send children to school and it seems everything. No Internet [officially - except for pure parnassa purposes].
I am not being cynical chas vi-shalom or critical. I love the fact that they [we] try so hard to be machmir and to do things in the most halachically optimal way. But when it comes to the איסור of leaving Israel, all of the sudden אסור becomes מותר. Now I must add that there are poskim who permit one to visit Chutz La-aretz for a vacation, but many forbid this. Would a Ben Torah eat a piece of chicken if the Rambam and many other poskim held it was treif? The Rambam and many poskim pasken that it is treif to leave Eretz Yisrael for a tiyul.
People are not bad chas vi-shalom. They see so many other people doing it so they think it is OK. But it isn't. So to be melamed zchus we will say that they rely on the lenient opinions. But for those of us who live here we will try not to leave unless it is halachically mandated in a more broad scope.
שאלה: האם מותר לתושב ארץ ישראל לצאת לחוץ לארץ לסחורה או לטיול על מנת לחזור אחר כך לארץ ישראל?.
תשובה: שנינו בספרי (פרשת ראה יב, כט, פיסקא כי יכרית), וירשת אותם וישבת בארצם, מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה, והגיעו לצידון וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה, וירשת אותם וישבת בארצם, אמרו שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצות שבתורה, חזרו ובאו להם למקומם. (ובהשגות הרמב"ן על ספר המצות להרמב"ם, במצות עשה ששכח הרב, מצוה ד', הביא לשון הספרי, וכתב: וקראו המקרא הזה, וירשתם אותה וישבתם בה, ושמרתם לעשות את כל החקים וכו', ללמדך שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. ע"ש). ובתוספתא (עבודה זרה פרק ה') שנינו: כל היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה, שכך נאמר בדוד, כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך שכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה. וכן הוא אומר אצל יעקב אבינו, ושבתי בשלום אל בית אבי, ואחר כך והיה ה' לי לאלקים. וכן הוא בכתובות (קי ע"ב), ובתורת כהנים (פרשת בהר, כה, לח), ובילקוט שמעוני (רמז תרסו) ובאבות דרבי נתן (פרק כו). וכן כתב הרמב"ם (בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה יב) והנה בכתובות (קי ע"ב) אמרו: כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. וכן הוא בספר הזוהר פרשת יתרו (דף עט ע"ב). וכן הובא המאמר כלשונו בתשובת הרשב"א חלק א' (סימן קלד). וכן כתב תלמיד מהר"ם בספר תשב"ץ (סימן תקסב). וכן כתב בארחות חיים חלק ב' (עמוד תרי"ב), ובכל בו (סימן קכז). ועוד. ולהסביר כוונת המאמר הנ"ל יש להקדים דברי הזוהר הקדוש פרשת וירא (דף קח ע"ב): דקודשא בריך הוא פליג כל עמין וארעאן לממנן ושליחן, וארעא דישראל לא שליט בה מלאכא ולא ממנא אחרא אלא קודשא בריך הוא בלחודוי, ובגין כך אעיל לעמיה ישראל דלא שליט בהו ממנא אחרא לארעא דישראל דלא שליט בה אחרא. וכן בזוהר פרשת נח (דף סא ע"א): תא חזי דארעא דישראל לא שרי עלה ממנא ולא שליחא אחרא בר מקודשא בריך הוא בלחודוי. ובזוהר פרשת מקץ (דף קצה ע"א) הביאו סמך לזה מהפסוק, בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. ע"ש. ובדרשות הר"ן (דרוש ד' דף יג ע"א): שכל הארצות חוץ מארץ ישראל נמסרו להנהגת הכוכבים והמזלות, ולכן אמרו כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שמצד שארצות העמים מסורות לשרי מעלה, ואי אפשר שתשתנה הנהגתם אלא על צד הפלא, וכמו שפירשו על הפסוק כי לא ישא לפשעכם, לכן הדר בחוץ לארץ מצד היותו תחת כוכב או מזל אין תפלתו נשמעת כל כך, מה שאין כן בארץ ישראל שאינה תחת ממשלת קצין שוטר ומושל, כי אם השי"ת לבדו, וכמו שנאמר, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. והתפלה נשמעת שם ביותר. וזה שאמר (בדברים לא) וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, כי האלהות כולם מלבד השי"ת לבדו נכרים הם בארץ ההיא. ע"ש. (וראה עוד בפירוש הרמב"ן דברים פרק ד' פסוק טו, ובפירוש הראב"ע שם פסוק יט). ומרן החיד"א בפתח עינים (כתובות קי ע"ב) הסביר גם כן בשם המקובלים, מה שאמרו כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה וכו', כי מדינות חוץ לארץ נתונות תחת השפעת הכוכבים והמזלות ושרי אומות העולם, כי לשבעים שרים של אומות העולם נתן הקדוש ברוך הוא לכל שר אומה אחת תחת שלטונו, וגם האדמה אשר הם עליה, וכשישראל בגלות בחוץ לארץ כל התורה והמצות שעושים שם עולים למעלה באויר ארץ העמים לרשות השר השולט במקום ההוא, ומשם יעלו לנוכח פני ה', ובינתים אותו שר נהנה מהם, ולכן אין העבודה נראית לה' לבדו, לפיכך הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה וכאילו עובד עבודה זרה, מה שאין כן הדר בארץ ישראל שהיא תחת שלטון הקדוש ברוך הוא בלבד בכבודו ובעצמו, לכן הוא דומה כמי שיש לו אלוה. ע"ש. [ונראה שזהו הטעם שתיקנו חז"ל (בברכות ל ע"א), שהעומד להתפלל בחוץ לארץ צריך לכוין פניו כנגד ארץ ישראל, וכנגד ירושלים, וכנגד בית המקדש ובית קדש הקדשים. ועיין בתוספות בבא בתרא (כה ע"א), ובספר ספרי דבי רב (דף קפב סוף ע"ג). ודו"ק]. וכיוצא בזה כתב ההפלאה בכתובות (קי ע"ב), והוסיף, שמצינו כעין זה אצל אברהם אבינו כשאמר לו הקדוש ברוך הוא לעלות לארץ ישראל, ואז, ואעשך לגוי גדול, ופירשו חז"ל (פסחים קיז ע"ב) זהו שאומרים אלהי אברהם, כי רק אחר עלייתו לארץ ישראל ייחד השי"ת אלהותו עליו, שהדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה וכו'. ע"ש. ועדיין צריכים אנו למודעי בפירוש המאמר כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, שתיבת דומה משמעותה שבאמת אינו כן, וכן כשאמרו כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, משמע שבאמת יש לו אלוה, וזהו היפך המכוון. ופירש ההפלאה שם, כי בודאי אין להעלות על הדעת שקבלת אלהותו יתברך אינה על ידי עשיית וקיום המצות אלא בדירת ארץ ישראל בלבד, אלא האמת היא שהמקבל עליו עול תורה ומצות הוא שיש לו אלוה, ומכל מקום הדר בארץ ישראל אף על פי שפרק מעליו עול תורה ומצות, כיון שקיבל עליו מצות יישוב ארץ ישראל, כבר הוא דומה למי שיש לו אלוה, שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים, ואילו הדר בחוץ לארץ אפילו קיבל עליו עול תורה ומצות, ובאמת יש לו אלוה, אף על פי כן כיון שדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שכל הארצות תחת שלטון המזלות, כמו שכתוב אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים וכו'. והם מקבלים השפע מהשי"ת ומשפיעים לתושביהן, ואם כן הם ניזונים על ידי שליח וכו'. ע"ש. וכיוצא בזה כתב בשו"ת מהריט"ץ (סימן פה). ובספר באר מים חיים להגאון רבי יצחק הלוי, בדרשותיו (דף כא ע"ב). ע"ש. [ועיין בערכין לב ע"ב שמשה רבינו שלא היתה לו זכות ארץ ישראל לא היה יכול לבטל את יצר הרע של עבודה זרה, מה שאין כן יהושע בן נון היה לו לבטלו, ונשאר הדבר עד אנשי כנסת הגדולה שבטלוהו. ע"ש. וזהו שאמרו היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה וכאילו עובד עבודה זרה. וכו'. ושוב ראיתי כן בשער החצר (סימן ג'). ע"ש].+ והמעיין בכתובות (קי ע"ב וקיא ע"א), עיניו תחזינה מישרים כמה הפליגו חז"ל בשבח מצות ישיבה בארץ ישראל. וזו לשון הרמב"ם (בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה י - יא): גדולי החכמים היו מנשקים בתחומי ארץ ישראל את אבניה ומתגלגלים בעפרה, וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולים, שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון. ואפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בארץ ישראל נתכפר לו, וכאילו המקום הקבור בו הוא מזבח כפרה, שנאמר וכפר אדמתו עמו. ע"כ. וראה עוד במאירי (סוף כתובות).
ונודע שהרמב"ן בהשגותיו על ספר המצות להרמב"ם (במצות עשה ששכח הרב, מצוה ד') סובר שמצות עשה לרשת את הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, ולא נעזבה ביד האומות או לשממה, וכמו שנאמר, והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. וכל מה שהפליגו חז"ל בענין מצות דירת ארץ ישראל, עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה, וזולת זה הפלגות גדולות בשבח ישיבתה, הכל הוא ממצות עשה הנ"ל, ואם כן היא מצות עשה לדורות, וכל אדם חייב בה, ואפילו בזמן הגלות. (והביא המעשה שהובא בספרי פרשת ראה הנ"ל). ע"ש. וכן כתב עוד בפירושו על התורה פרשת מסעי (במדבר לג, נג). ע"ש. והרשב"ץ בספר זוהר הרקיע (מצות עשה רכו) הסכים לדברי הרמב"ן הנ"ל. וראה עוד בשו"ת הרשב"ץ חלק ג' (סימן רפח). ע"ש. וכן כתב בנו הרשב"ש בתשובותיו (סימן א' וב' וג'). ע"ש. וכן כתב בשו"ת המבי"ט חלק א' (סימן קלט). ע"ש. והסביר הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (חלק יורה דעה סימן מח דף עה ע"ב), שסובר המבי"ט שאף הרמב"ם מודה להלכה לדברי הרמב"ן, ומה שלא מנה ישיבת ארץ ישראל למצות עשה, משום שהיא מצוה כוללת לכמה מצות התלויות בארץ, וכבר כתב הרמב"ם בספר המצות שרש ד' שאין למנות מצוה כוללת במנין המצות. ושכן דעת הרדב"ז חלק ג' (סימן תי). ע"ש. ועיין עוד בספר יעיר אזן (מערכת י' אות ח'). ובשו"ת נשמת כל חי (חלק יורה דעה סימן מט). ובשו"ת אבני נזר (חלק יורה דעה סימן תנד). ובשו"ת בית שלמה (חלק ב' מיורה דעה סימן צד). ובשו"ת נוה שלום שולאל (סימן ז' דף קמ ע"ג). ובשו"ת חבלים בנעימים (חלק ב' סימן קלב, וחלק ה' סימן מה). ובשו"ת דבר יהושע חלק ב' (סימן עא). ואכמ"ל.
ומעתה נבוא לענין השאלה, כי הנה רבינו הרמב"ם (בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה ט') פסק בזו הלשון: אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה, ולישא אשה, או להציל מן הגוים, ולחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוץ לארץ אסור אלא אם כן חזק הרעב בארץ, ואף על פי כן אין זה ממדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום. ע"כ. והמקור לדבריו במסכת עבודה זרה (יג ע"א), אין יוצאים מארץ ישראל לחוץ לארץ אלא ללמוד תורה ולישא אשה. וכתבו התוספות, שדוקא לשתי מצות אלו, ולא לשאר מצות, והקשו ממה שאמרו בכתובות (קיא ע"א) על אדם אחד שנפטר אחיו בחוץ לארץ בלי בנים, ובא לשאול את רבי חנינא מהו לצאת לחוץ לארץ כדי ליבם את אשת אחיו, שהיא מצוה מן התורה, והשיב לו רבי חנינא, אחיו חיבק חיק נכריה ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא יורד אחריו? והרי כאן התירו לצאת לחוץ לארץ כדי לישא אשה. ותירצו ששם מדובר שיורד לחוץ לארץ על מנת להשתקע שם לדור יחד עם יבמתו, ואילו כאן שהתירו לצאת לחוץ לארץ לישא אשה, היינו דוקא באופן שדעתו לחזור לארץ ישראל. ע"כ. (ועיין עוד בתוספות בכורות כט סע"א). ומרן הבית יוסף בתשובה לאבן העזר (סימן יד) כתב, שדוקא לצורך מצות פריה ורביה התירו לצאת לחוץ לארץ, מפני שהיא מצוה גדולה, אבל למצות יבום לא התירו, מכיון שהיבם קיים כבר מצות פריה ורביה. ע"ש. וראה עוד בכסף משנה הלכות מלכים שם שכתב, שאפילו לאחד משלשה דברים הנ"ל, היינו ללמוד תורה, ולישא אשה, ולהציל ממונו מן הגוים, לא הותר לצאת לחוץ לארץ אלא דוקא על מנת לחזור לארץ ישראל, אבל להשתקע שם אסור בכל אופן. ועיין בחידושי מהרימ"ט (כתובות קיא ע"א), ובשו"ת מהריט"ץ (סימן פה), ובספר פאת השלחן (סימן א' ס"ק יט), ובספר מראה הגדול חלק ב' (דף ט' ע"א), ובספר מהר"ם שיק על המצות (סימן ריג) ובספר העמק שאלה (פרשת אמור סימן קג אות יד).
ומה שהתיר הרמב"ם לצאת לחוץ לארץ לסחורה, מקור לדבריו מהירושלמי (סנהדרין סוף פרק י'), לענין איסור ישיבה בארץ מצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, ואמרו על זה בירושלמי, לישיבה אין אתה חוזר, אבל חוזר אתה לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש את הארץ. (וכן פסק הרמב"ם בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה ז' וח'). וכל שכן בשאר מדינות שבחוץ לארץ שאין איסור לצאת לסחורה, ובלבד שיהיה על מנת לחזור לארץ ישראל. ויש להעיר עוד מהגמרא במועד קטן (יד ע"א) אהא דתנן אלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים, מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא רבי יהודה אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות. (ופירש הראב"ד, הובא בהרא"ש שם, שמחלוקת רבי יהודה וחכמים ביוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ). ואמר רבא ביוצא למזונות דברי הכל מותר, ביוצא לשוט (שיוצא לשוט בעולם ולראותו, כלומר לטייל) דברי הכל אסור, כי פליגי ביוצא להרווחה, רבי יהודה מדמי לה לשוט, וחכמים מדמים אותה למזונות. והלכה כחכמים. הא קמן שלסחורה מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ. ועיין בהרא"ש שם שהביא דברי הירושלמי במועד קטן שם, שמוכח שהפירוש כדברי הראב"ד הנ"ל, דגרסינן התם, ר' יהודה כדעתיה דאמר אסור לפרש בים הגדול, מעתה כיון שיצא מארץ ישראל לחוץ לארץ אסור לגלח, הואיל ויצא שלא ברצון חכמים וכו'. ע"ש. גם בספר האשכול חלק ב' (עמוד קנ) כתב, והבא ממדינת הים, היינו ביוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ להרויח בסחורה. אבל היוצא לשוטט ולראות לא התירו לו לגלח. והיוצא מארץ ישראל לארץ ישראל או מחוץ לארץ לחוץ לארץ ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד אפילו הלך לשוטט מותר. ע"כ. וכן כתב רבינו יצחק אבן גיאת בספר מאה שערים (עמוד כג). ע"ש. ועיין עוד בחידושי הריטב"א (מועד קטן יד ע"א). וכן פסקו הטור והשלחן ערוך /א"ח/ (סימן תקלא סעיף ד'), שהבא ממדינת הים מגלח במועד, והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל. ועיין עוד באחרונים שם. ומכל זה למדנו שלצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לסחורה ולהרווחה מותר, ואילו לצאת לטיול אסור +ועיין בחידושי המהר"ם שיף (גיטין ב ע"א) בתוספות ד"ה ואשקלון, שכתב, ומה שהיו בני לוד מצויים בכפר לודים שהוא חוץ לארץ, אף על פי שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, יש לומר שהיה זה רק לסחורה ולפרנסה שאולי מותר. ע"ש. ולא זכר שר מדברי הרמב"ם והפוסקים הנ"ל שמוכח להדיא שלצורך פרנסה ולסחורה מותר, ורק לטייל אסור. (והמהר"ם שיף שם פירש בזה מה שאמרו בבבא בתרא (קי ע"א) לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות, דקיימא לן היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה, ומוטב שיצא לחוץ לארץ לפרנסתו, ואל יצטרך לבריות). וראה בספר התשב"ץ (סימן תקסא) שכתב, שהטעם שרבותינו האמוראים שהיו בבבל לא עלו לארץ ישראל, מפני שהיו צריכים להתבטל מלימודם ולחזר אחר מזונותיהם, והרי אמרו (בעירובין מז ע"א) שמותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ אחר רבו ללמוד תורה, וכל שכן שאין לעזוב את רבו שבחוץ לארץ וללכת לארץ ישראל ולחזר אחר מזונותיו ולבטל מלימודו. וכן כתב בארחות חיים חלק ב' (עמוד תריב) ובכל בו (סימן קכז). ע"ש. ולכאורה לפי מה שכתב הרמב"ם שלא הותר לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה אלא על מנת לחזור, לא אתי שפיר הטעם הנ"ל. וי"ל. וראה עוד בספר חכמת אדם בשער משפטי הארץ (פרק יא סעיף ד') שפסק, שמי שאי אפשר לו להתפרנס בארץ ישראל להביא טרף לביתו ולבניו הקטנים, מבלי שיטיל עצמו על הצבור ולהזדקק למוסדות סעד, מותר לו לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי להתפרנס מיגיע כפיו. ושכן כתב המהר"ם שיף הנ"ל. ע"ש. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא (חלק יורה דעה סימן רו). ודע שאף על פי שהגאון מהר"ש גרמיזאן בשו"ת משפטי צדק (סימן עד) כתב שלא ידענו מה מצוה יש להשתטח על קברי הצדיקים, ולפי זה היה נראה שאין לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ להשתטח על קברי הצדיקים אפילו על מנת לחזור, מכל מקום הרי סיים שם, שהבית יוסף סימן תקסח הביא בשם מהרי"ל, שהנודר ללכת על קברי הצדיקים וכו' שמשמע שהוא נדר מצוה. וכן המהרח"ו כתב שיש עיקר לזה. ע"ש. וכן העלה הגאון רבי אברהם מיוחס בשו"ת שדה הארץ חלק ג' (חלק אבן העזר סימן יא), שאפשר שיש מצוה להשתטח על קברי הצדיקים, שיתפללו עלינו, וכמו שמצינו בכלב בן יפונה שהלך ונשתטח על קברי האבות, ואמר, אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים (סוטה לד ע"ב ובתוספות שם). ולכן מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי להשתטח על קברי הצדיקים, כיון שדעתו לחזור לארץ ישראל. ע"ש. וכן העלה הגאון רבי ישראל מאיר מזרחי בשו"ת פרי הארץ חלק ג' (חלק יורה דעת /יורה דעה/ סימן ז'). ע"ש. ועיין בזוהר הקדוש פרשת אחרי מות (דף עא סע"א), ובדברי הבית חדש יורה דעה (סוף סימן ריז), ובשדי חמד אסיפת דינים (מערכת ארץ ישראל אות א'). ע"ש. ועיין בשו"ת משפט כהן (סימן קמז), ובספר ארץ חמדה לידידנו הגר"ש ישראלי (עמוד מד). ודו"ק.
בסיכום: מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לצורך פרנסה ולסחורה, ובלבד שיהיה על מנת לחזור לארץ בהקדם, אבל להשתקע בחוץ לארץ אסור. ואסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל אפילו על מנת לחזור לארץ ישראל. ומותר לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה ולישא אשה על מנת לחזור לארץ ישראל. וכן מותר לצאת בשליחות המוסדות הרשמיים בארץ ישראל, ללמד תורה לבני ישראל בגולה, ולחזקם בתורה וביראת ה'. ואפילו אם נסתיים הזמן שהוסכם עליו עם המוסדות שבארץ ישראל, רשאי להמשיך ללמד תורה, ולהגדיל תורה ולהאדירה, עד אשר ימצא ממלא מקום מתאים, ואז יחזור לארץ ישראל.
והיורדים מארץ ישראל לחוץ לארץ ויושבים שם ישיבת קבע להתעשר ולהרבות נכסים ולרשת משכנות לא להם, ולהתענג על סיר הבשר, ומואסים בארץ חמדה, גדול עונם מנשוא, וגורמים גלות להם ולזרעם אחריהם. ולפעמים יגרמו לבניהם טמיעה והתבוללות. ועליהם אמרו חז"ל כל היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה, ודומה כמי שאין לו אלוה. וסופם לרדת מנכסיהם ולהשאר בחוסר כל. וכמו שכתב בשער החצר סימן רפז. ומכל מקום אין להתייאש מהם, וצריכים לנסות להשפיע עליהם בדרכי נועם לשוב לארצינו הקדושה ולחנך את בניהם לתורה, שאין לך תורה כתורת ארץ ישראל. ואם ראשיתם מצער אחריתם ישגא מאוד. ויהי רצון שיקויים במהרה הפסוק: ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם.
