הנה הקב"ה ברא נבראים מוגבלים, אף שהוא עצמו יתברך אין סוף. והרי, שגם מצדו יתברך ניתנה בעולם אפשרות לנבראים, אפשרות למוגבלות. אם ירצה אדם להאמין שיש רק אין סוף, ואין מוגבלות - זוהי כפירה, כי הרי הקב"ה ברא נבראים ואף נתן תורה ללמדם את הנהגתם הרצויה לפניו, והרי שהקבה בכבודו ובעצמו אומר שישנם נבראים וישנה תורה. אם כן, כשם שמוכרחים להאמין באין סוף, מוכרחים אנו גם להאמין שישנה מוגבלות. ואע"פ שלכאורה שני דברים אלו הם תרתי דסתרי, כמו שהאריכו הקדמונים, כי אם יש אין סוף, אין מקום לנבראים, למוגבלים, ואם יש מוגבלים, זוהי סתירה לכאורה לאין סוף. [כי בעומק באמת אינו סתירה, כי מהות לא נודעת אינה סותרת לכלום]. אבל דוקא כאן, בנקודה זו, טמון סוד האמונה!
סוד האמונה הוא, שאדם מאמין שישנם שני דברים הפכיים ושניהם אמת. ואע"פ שבשכלו הם נראים לו כסותרים, אבל הוא מאמין ששניהם אמת.ובאמת, המושג סתירה שייך רק מצד הכרת השכל. אם אדם שואל איך יכול להיות שהקבה נמצא כאן, וגם אני נמצא כאן, הרי שני דברים אינם יכולים לעמוד במקום אחד? - עצם השאלה מהווה סתירה לאמונה, כי מנא לן שבמקום אחד אי אפשר להכניס שני דברים? ! יאמר האדם: הרי החוש מעיד כן! - אבל זה גופא סוד האמונה, שהיא נגד החוש. האמונה אומרת, שאעפ שהחוש אומר שבמקום אחד אי אפשר להכניס שני דברים, אבל לאמיתו של דבר, מצד האמונה, עלינו להאמין שבמקום אחד אכן יכולים להיות שני דברים! לא שיש בדברים אלו הבנה, וגם לא צריך לחפש בהם הבנה [כגון ההבנה שרוחני לא סותר לגשמי, והגדרות מעין אלו], אלא הנקודה היא הרבה הרבה יותר עמוקה. האמונה אומרת שאם הקבה נמצא כאן וגם אני נמצא כאן, הרי ששנינו יכולים להימצא, וכשם שאני מאמין שהקבה נמצא כאן, כך אני מאמין שאני נמצא כאן. ואף שלכאורה שתי האמונות הללו סותרות זו את זו? - זה גופא באה האמונה השלישית ואומרת שיש להאמין בשתיהן כאחת! הניסיון להסביר זאת בשכל, הוא בעצם שבירת האמונה. אם רוצים להסביר כיצד יכול הקבה להיות עם אדם, זוהי כביכול הורדת הקבה להבנה השכלית. אין ענין להתבונן בזה, לא צריך להתבונן בזה. צריך רק להאמין באמונה שלימה שיש בורא ויש נבראים, ושניהם נמצאים יחדיו במקום אחד.
[בלבבי]
