Tzafun

וכשנבוא להתבונן נמצא שבאמת זהו ענין האדם, שתמיד יש איזה נעלם שהוא מנסה לגלותו. ובליל הסדר ג"כ עוסקים בזה, שהאפיקומן נקרא 'צפון', ע"ש שמטמינים אותו ומגלים אותו. ומנהג ישראל שהבן תופס את האפיקומן ומחביא אותו. וכך במציאות, כבר בהיות האדם תינוק קטן משחק ב'מחבואים', וכל ימיהם נהנים האנשים להתעסק בחידות ומבוכים, [תשבצים וכד']. ונראה שזה משום שהעולם ישרים שהעולם הוא בנוי באופן זה שיש משהו חבוי ומוסתר, וענין האדם הוא לפענח את הצפון ולעמוד עליו. וכדברי המס"י שהעולם הזה הוא כגן המבוכה.

על הפסוק "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה',  אמרו חז"ל 'א"ר יצחק משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן ובא מבית הספר, מצא תמחוי לפני אביו נטל אביו חתיכה ונתן לו, מה עשה בנו אמר לו איני מבקש אלא מזה שבתוך פיו, מתוך שהיה מחבבו נתן לו מתוך פיו'. כוונת הדברים, כי אמנם מה שנותן האב לבנו, הוא שולחן ערוך שיכול הבן לקבל, וכלשון חז"ל 'בנין אב', שהאב בונה דברים ערוכים ומסודרים. אך הבן מגיע אל האב ואומר לו 'איני מבקש אלא מזה שבתוך פיו', שהבן רוצה להגיע לפנימיות של הדברים, ומבקש דווקא לחדור אל תוך הנסתר שנמצא אצל האבא. וזה הוא עמלנו תמיד להיות 'טרודים לדעת סודה', ולהגיע ל'נשמה של הסוגיא'. וכך מהלך הדברים בליל הסדר, שהאב מצידו מוסר לבן בניין מסודר שיכול לקבל, וכדאמרי' במשנה 'ולפי דעתו של בן אביו מלמדו'.

[הגרח"י קפלן]