בבין הזמנים של פסח האחרון, שמעתי דרשה מאת אחד הרבנים שדיבר על ענייני ספירת העומר, ובתוך דבריו העלה את נושא הכבוד זה לזה, והזכיר את ענין הדחיפות במקומות כאלה ואחרים, והרחיב לדבר כמה שהדבר לא מכובד, לא ראוי.
כאשר יצאתי מהדרשה, החלטתי, שאני מקבל על עצמי, בימי ספירת העומר, לא לדחוף. נקודה. מה שלא יהיה, היכן שלא אהיה, אני לא דוחף. הגיע ל"ג בעומר, נסעתי למירון, השתתפתי בהדלקה, ואחר כך פניתי אל אותו שביל צר. כאשר נכנסתי לתוכו, הרגשתי, שבכדי שהעסק התקדם, אני מוכרח לדחוף את זה שלפני. כמובן, אין הכוונה לדחיפות של נערים הרוצים לעבור ממקום למקום בכל מחיר ודוחפים בפראות את כל העומד בדרכם... ממש לא, לא היו שם דחיפות מסוג זה, אבל בכל זאת, במקום הומה אדם, לא יתכן שלא תצטרך לדחוף, ולו במעט, את העומד לפניך, אחרת, כולם יישארו לעמוד על אותו מקום. משכך, נזכרתי במה שקיבלתי על עצמי בבין הזמנים, ועשיתי אחורה פנה, חזרתי לאחורי, ויצאתי מהשביל, ועשיתי היקוף של המקום...
וכאשר סיימתי את ההיקוף – שמעתי את מה שקרה באותן דקות – בשביל בו הייתי אך לפני שתי דקות... מה שאומר, שחיי ניצלו – בגלל שקיבלתי על עצמי לא לדחוף. נורא. סיפור מבהיל. כמה אנו צריכים לחשוב על הדברים, להתבונן בנושא זה עוד ועוד, ולקבל על עצמנו לא לדחוף. בורא עולם רוצה מעמנו שלא נדחוף את הבן שלו, את הבן יחיד שלו, את יציר כפיו, ואת זה עלינו לעשות בכל מחיר, עם כל הכבוד.
אלא, שבמאמר הקודם נגענו בדחיפות גופניות, עם הידיים, הפעם, אני רוצה לעורר, נקודה חמורה יותר, וזה נושא הדחיפות הרוחניות, שהם יותר חמורות, יותר מזיקות, יותר הורגות. במה דברים אמורים: לא אחת, כאשר אנו לא מרוצים ממעשיו של בן או בת הזוג, אנו מיד 'זורקים' מהפה משפט, אמרה, טענה, תלונה. מילים אלו פוגעות, דוקרות, רוצחות, ממיתות, את העומד מולנו. ופעמים שאנחנו לא מסתפקים במשפט אחד, אנחנו יורים וחוזרים ויורים וחוזרים ויורים, עד ש.... נורא. כואב. ואני שואל את עצמי, למה, למה אתה דוחף את בת זוגתך, למה אתה יורה מהפה שלך כאלו חיצים רצחניים, וכי כולם חייבים לחשוב כמוך, וכי כולם חייבים להספיק את מה שאתה רוצה, כולם חייבים לעמוד בדרישות שלך, לקיים את הרצונות שלך, לעומדת מולך אין רגשות משלה, מחשבות משלה, היבטים והסתכלויות שונות משלך, מה ההיתר שלך לדחוף, להרוג, רק מפני שלא קיבלו את דבריך... אנחנו חייבים, אבל מהר, לחסום לעצמנו את הפה. להפסיק עם היריות, להפסיק עם הדחיפות. אם משהו לא מוצא חן בעינינו, נבוא ונדבר. נפתח על כך דיון. בצורה מכובדת. מתוך רצון להבין את הצד השני של המטבע. מתוך רצון כנה לשמוע, להקשיב, ואז נוכל להתדיין, ואולי אפילו להתווכח, אבל מתוך נחת, מתוך רוגע, מתוך נעימות – מתוך כבוד זה לזה... נכון, על דחיפות מעין לא שומעים בכותרות, התוצאות של זה אינן מגיעות לבתי החולים על אלונקות, אבל זה מגיע גבוה יותר, רחוק יותר, דחיפות מעין אלו מגיעות ישר לבורא עולם, לכסא הכבוד, תחת כנפי שכינה, הוא רואה את הדקירות ואת הלב המדמם, הוא רואה את הדמעות, הוא רואה את הביזיונות, הוא רואה את צורת הדיבור – ואם הוא יסלק את השכינה מתוך ביתכם, אם הוא יחליט לקחת את השראתו ממשכנכם, התוצאות יהיו.... חבל. נורא. נקבל על עצמנו, לנהוג בכבוד זה בזה, ודבר זה מתחיל בבית. אל בן או בת הזוג. וכן אל ההורים, האחים, וכמובן, גם השכנים, והחברים, וכל עם ישראל. הוי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות.
הרב אלחנן קרביץ שליט"א
