Fascinating!
חלק ב, טז; מושג הזמן, כ״ו
ובאמת אין אנו מוצאים בכל הציורים של דשלב"ל רק ציורים שכאלה, או שהדבר לגמרי אינו בעולם, כמו פירות דקל וכדומה; או שהמעשה נותן להדבר איכות חדשה, שרק זוהי הגורמת והחלות הבאה בהדבר כנ"ל; כמו למשל, "שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו" - או - "לאחר שימות בעלך ולאחר שיחלוץ לך יבמיך" - שכל המעשים הללו המה גורמים לאיכות חדשה, איכות של בעלות להמוכר, או איכות של פנויה, כמובן.
ומלבד זה אין שום השגה מפדיון הבן, כי כל הענין של אין אדם מקנה דשלב"ל הוא, כמו שהלשון מוכיח, בדברים שיש בהם מושג קניני, כמו קניני ממון אישות ועבדות, משא"כ בפדיון הבן אין בזה מושג קניני אלא רק מצוה של פריעת חוב, כאשר כבר ביארנו בכמה מקומות455ראה דרכי הקנינים (שמעתתא ח פרק ג). וראה מה שכתב הגהמ"ח לעיל (מדה ח אות לו) ובהערות שם באריכות במה שדנו האחרונים בגדר פדיון הבן, וכן במדה הקודמת (מדה טו אות ח-ט) ציינו הגהמ"ח לקמיה., שמתנות כהונה ולויה לא צריכים לקנין אלא רק לנתינה לבד, כי אלה המה דברים שגם לפני הנתינה המה קניני השבט, ולהבעלים יש בזה רק טובת הנאה שאיננה ממון ולא שייך בזה כלל המושג הקנאה, שכל הקנאה פירושה, שמה שיוצא מכח המקנה נכנס לרשות הקונה, וכן מהנותן יוצאת רק טובת הנאה ולהמקבל, הכהן או הלוי, נכנס עצם הדבר, באופן שבכלל אין בזה שום מושג של דשלב"ל, כנ"ל456לכאורה יש לחלק, דדוקא במתנות כהונה שיש חיוב הפרשה כדי להתיר הטבל וממילא נעשה ממון השבט ותו לא בעי אלא נתינה, משא"כ בפדיון הבן שלא חל עד שעת נתינה והנתינה היא גופא הקנין. וכיו"ב כתב בצפנת פענח (מהדו"ת מז ע"ד) זה לשונו, 'אם לאחר שפדאו האב נמצא הכהן חלל אז אף למ"ד בירושלמי (תרומות פ"ח) דאף בקדש הגבול מהני בדיעבד בחלל וקיום הפעולה עיי"ש, אבל גבי פדיון הבן לא מהני מחמת שני גדרים. א. משום דרק בתרומה ומתנות כהונה דכבר חל עליהם גדר המציאות שפיר י"ל דבדיעבד הוי נתינה, אבל גבי פדיון הבן וכן ראשית הגז דכל זמן שלא באו ליד כהן לא חל עליהם כלל שם הדבר עדיין, וא"כ י"ל דמה מועיל שבא ליד חלל הא עדיין לא בא ליד הכהן ולא חל הדבר כלל, וגם משום' וכו'. ואמנם גם בפדיון הבן מצינו הפרשה, ראה בכורות (מז, ב) והאחרונים האריכו בגדר זה דהפרשה, ואכמ"ל. ועכ"פ הגהמ"ח מדמה פדיון הבן לפריעת חוב, ובפריעת חוב גופא ג"כ אין צריכים לקנין לדעת רבים מהאחרונים וסגי במעשה נתינה ודו"ק..
ואותו הדבר מוכרח ג"כ מהא של מכירת שט"ח, לאלה הסוברים שהמכירה היא דאורייתא; או לאביי שסבר שבע"ח למפרע הוא גובה. ואם מכר המלוה או הקדיש מקודשים, אע"פ שמכר או הקדיש לפני זמן הפרעון, וע"כ ג"כ, כי אין הזמן משמש בזה בתור גורם של הדבר, אלא רק בתור מגביל, שלפני הזמן אין גובין457יש להעיר, דלפי"ז הדר הנדון הקודם של חמץ בפסח, דהא לכאורה באומר לחבירו חמץ זה שביד נכרי לכשאקחנו ה"ז מכור לך מה דלא מהני הוא משום דבר שלא בא לעולם, וא"כ בחמץ שלו רק שאסור בהנאה אין הזמן האסור בגדר 'זמן גורם' אלא 'זמן מגביל', ומאי טעמא לא מהני מכירה (וכמש"כ לעיל בהערות מהאחרונים). אכן יש לומר דמה דלא מהני מכירה אינו מצד דבר שלא בא לעולם אלא דהשתא אין עליו דין ממון וכפי שנתבאר בהערות דלעיל. ולפי"ז יש לומר עוד דזמן דלאחר הפסח אם כי כלפי ה'בעלות' אינו אלא 'מגביל' ולא 'גורם' שהרי לא יצטרך מעשה קנין אחר הפסח, אך מכל מקום כלפי השם ו'תורת ממון' יש לומר שאיסור חמץ בפסח אינו רק הגבלה אלא שינוי בחפץ, וממילא הזמן שלאחר הפסח אינו רק 'זמן מגביל' אלא שהוא 'גורם' בחיוב ואינו מגביל, וצ"ת.
וראה חקר הלכה (אות ד דבר שלא בא לעולם) במח' הקצוה"ח והנתיה"מ (סי' רט) אם ולד מקרי בא לעולם או דהוי חתיכת בשר בעלמא, והוכיח כדעת הקצוה"ח, דאי נימא כהנתיבות דהוי כחתיכת בשר א"כ בנגח פרה מעוברת אין לחייב על דמי ולדות רק על חתיכת בשר בעלמא, והוסיף שם זה לשונו: 'דאי משום שהזיק מה שעתיד להיות ולד מעליא הא אמרינן בפסחים גבי האוכל חמץ של הקדש במועד דאי חמץ מותר לאח"פ תלוי בפלוגתא דגורם לממון אי כממון דמי, והא שם בודאי יהיה ממון לאחר פסח דאינו חסר רק זמן ומחוסר זמן לא הוי אפי' דשלב"ל, ואעפ"כ אי גורם לממון לאו כממון דמי פטור מלשלם דאזלינן בתר השתא והשתא אינו שוה ממון, כל שכן בולד דתלוי בלידה דהיה לנו לומר דהוי רק גורם לממון לענין דישלם דמי ולד'.
ולהנ"ל דבחמץ בפסח איכא ב' נדונים, חדא ענין הבעלות והשני התורת ממון, וכלפי הבעלות הוי הזמן רק מגביל וכלפי התורת ממון הזמן הוא גורם, א"כ יש לחלק בין ולד לחמץ, דדוקא חמץ בפסח דלענין התורת ממון שבו אין הזמן בבחינת מגביל אלא בבחינת גורם, דבפסח אין לו תורת ממון וכשמסתלק איסור חמץ חל עליו תורת ממון, על כן הוי רק גורם לממון ודמי לדשלב"ל. משא"כ בולד, נראה פשוט דודאי יש לו 'תורת ממון' גם קודם לכן דמצד המציאות שלו הוא בודאי חפצא בפני עצמה, אלא שהיותו בבטן אמו מחשיבתו לחלק מהאם והוא כחתיכת בשר, נמצא שאין מציאות האם אלא הגבלה במציאותו הוא, וכשיוצא מבטן אמו לא הוי דבר שלא בא לעולם. אמנם כל זה לענין ה'תורת ממון' שבו, משא"כ לענין מעשה קנין בו או הקדש ס"ל להנתיבות דודאי הוי פנים חדשות ואם לא מהני בדשלב"ל לא מהני גם בעובר..
ועי' בה"מבוא" לחלק א מספרנו בפרק ז (אות ז), ששם הבאנו מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בבכורות כשמת האב לפני ל' יום, שלהרמב"ם גם בכה"ג נשתעבדו הנכסים; והרמב"ן חולק על זה458ראה רמב"ם הל' בכורים (פי"א ה"כ) ובנושאי כלים, רמב"ן בכורות (פרק ח), וראה מהרי"ט אלגאזי שם (אות סט) באריכות.. שהמחלוקת היא בזה, שלהראשון ישנו חיוב בכח גם לפני הזמן, ולהשני, להרמב"ן, הנה לפני הזמן אין חיוב אפילו בכח459וכן ביארו האחרונים, ראה: זכר יצחק (סי' לה); קובץ שיעורים ב"ב (אות שפא), ועוד. וע"ע לקמן (אות עד).. אבל אפילו גם לשיטת הרמב"ן אין ראיה שהזמן הוא הגורם של החיוב, ויותר מסתבר שהזמן בא רק להגביל את החיוב, כנ"ל460לכאורה תלוי בהא דלעיל, אם מה שאינו פודה בתוך ל' הוא מחשש נפל או דלא חל חיוב כלל מגזיה"כ (ובאמת דהמהריט"א הנ"ל תלה מח' הרמב"ם והרמב"ן במח' רש"י ותוס' הנ"ל)..
אמנם הדבר אינו פשוט כל כך שבפדיון הבן יש רק מושג של פרעון חוב, וכבר איסתפק בזה המנ"ח461מצוה שצב סק"א. ואיבעי מיבעי ליה, אם יש לפדיון הבן מושג של חוב או מושג של קנין. ועי' מה שדברנו על זה בהמדה הקודמת, מדת "פועל, פעולה ופועל יוצא"462שם..
ואמנם גם מדברי הר"ן, שמחלק בקדושין463דף ו, א מדה"ר. בין פדיון הבן, ששייך בהו לומר "לדידי שוי לי" כמבואר בקדושין (ח, א) ובין פחות משוה פרוטה בקדושין, שבודאי לא שייך שם לומר "לדידי שוי לי", משום דבפחות משוה פרוטה לאו כסף הוא כלל, ולא יכול לעשות יש מאין, משמע ג"כ דיש בפדיון הבן משום קנין. דאם יש בזה רק משום פריעת חוב, הלא ההבדל הוא פשוט, דבחוב בודאי בכ"מ יכול לומר לדידי שוה לי464צ"ע מנא ליה, ומה דיכול לומר 'לדידי שוה לי' אינו משום שסגי בזה להחשיבו כפרעון על החוב אלא דמהני מטעם מחילה, וא"כ בפדיון הבן דלא מהני מחילה (ובודאי לא לקיום המצוה) שוב לא מהני 'לדידי שוה לי' לולי סברת הר"ן. ועיין אבן האזל (נזיקין, השמטות ומילואים מכתב להגרא"מ שך אות ג) אם במכירת עבד עברי יכול לומר לדידי שויא לי ודו"ק. ואמנם עיין בתומים ונתיה"מ (חו"מ סי' קיד) בהא דיכול המלוה לומר על הקרקע לדידי שוה לי ככל החוב, ומשמע דלא רק מטעם מחילה אתינן עלה., משא"כ קדושין דיש בזה משום קנין, אלא ש"מ דתפס דגם בפדיון הבן יש משום קנין.
אולם במדה הקודמת הנ"ל הבאנו ג"כ ראיות להיפך כנ"ל והוכחנו שם דיש בפדיון הבן גם משום חוב וגם משום קנין, שעל זה שיש בזה גם משום קנין - מעיד גם השם פדיון, דעל פריעת חוב סתם לא שייך להגיד שע"י פריעת החוב הוא פודה את הנכסים, דהא גם מקודם היה שלו, והלשון פדיה מורה שע"י נתינת הה' סלעים הוא קונה את הבן. אלא שאין הכוונה שבעצם הפדיון יש בזה משום שני מושגים, גם מושג של פריעת חוב וגם מושג קניני, כי אם שעצם המושג של פדיון הבן הוא מושג של פריעת חוב, והקנין שבדבר כבר מסתעף ממילא, שזהו דין התורה שע"י תשלום החמשה סלעים נעשה בנו פדוי ממילא465ראה שערי יושר (שער ה פרק כה) אחר שהביא כמה ראיות שמצות פדיון הבן אין ענינה פריעת חוב גרידא ומסיק וזה לשונו: "מוכרח שמלבד פריעת הכסף ה' סלעים צותה תורה לפדות הבכור מה שיש בו איזה ענין קדושת בכורה אף שלא גלתה לנו תורה שום דין בבכור אדם שהיה איזה הבדל בהנהגה מקודם שנפדה עד לאחריה, אבל כיון דכתיב בתורה בלשון פדיון מוכרח שכן הוא שע"י הפדיון נעשה איזה ענין חדש בבן הבכור הכסף פודהו ומחדש בו איזה ענין של הסתלקות קדושה"..
ויש בזה גם נ"מ לדינא, דאם היה בפדיון הבן משום שני מושגים, אז אם היה נותן לכהן בע"כ, היינו צריכים להגיד דלא נפטר ע"י זה רק משום החוב שבדבר אבל עדיין לא יצא בזה משום פדיון הבן דיש בזה ג"כ מושג קניני עפ"י היסוד של הרשב"א בגיטין (עה, א) דבפריעת חוב כו"ע מודים דנתינה בע"כ שמה נתינה. והפר"ח466שו"ת מים חיים (סי' ד ועיי"ש סי' ה). פסק דבפדיון הבן מהניא נתינה בע"כ, ובודאי כהנ"ל, דעצם המושג של פדיון הבן הוא פריעת חוב והקנין נעשה ממילא, ומכוון שע"י נתינה בע"כ הוא יוצא משום פריעת בע"ח ממילא גם קנין יש בדבר467בקצוה"ח (סי' רמג סק"ד) הביא דברי הפר"ח ודן בדבריו, דשמא יש לומר דבמתנות כהונה בעי 'דרך נתינה' ולא מהני בעל כרחו. ובעיקר הדברים האחרונים דנו בזה אם ניתן לחלק בין המצוה לפרעון החוב, ולומר שהחוב נפרע ומ"מ לא קיים את המצוה, עיי"ש בקצוה"ח ואכמ"ל..
ואפשר שבזה גופא היא המחלוקת של רב ושמואל הנ"ל, בפודה את בנו לפני ל' שיחול לאחר ל' יום ונתאכלו המעות כנ"ל, דשמואל סובר שיש בפדיון הבן משום שני מושגים ומצד המושג הקניני שבדבר אין בנו פדוי, דהוה דבר שלב"ל, ורב שהלכה כמותו בזה סובר באמת שיש בזה רק מושג אחד, מושג של פריעת חוב והקנין שבדבר נעשה כבר ממילא כנ"ל468עיין בשערי יושר (שם)..
