חלק א, ד; סבה אריכתא, א׳
סבה אריכתא
סבה אריכתא. לפעמים שיש רק סבה אחת לתוצאות הדבר אבל היא סבה אריכתא, וגם אז נופל הספק מעין הספק של שתי סבות. זאת אומרת, אם כל המעשה, המשמש בתור סבה מתחילתו עד סופו, נחשב לסבה גורמת, או דרק סוף המעשה הוא סבה ועד סוף הוא רק הכשר לסבה383ראה לקמן בהערות, שאף צד זה ניתן לדונו שני אופנים.א. כפשטות דברי הגאון המחבר שההתחלה הינה רק הכשר לסבה והוא כמו הכשר מצוה שפשוט שאינו חלק מהמצוה ואף כאן אין ההתחלה אלא הכשר למצוה או עבירה או חלות הנעשית לבסוף. ב. שאינו ממש כהכשר מצוה, ואמנם כל חלק וחלק הוא הפועל את החלות שלבסוף, אלא שמכיון שאין משמעות לפעולה עד סיומה, ממילא שהגדרת שם הפעולה נקבעת לבסוף. ויש לדון בכל אחת מהדוגמאות בהם דן הגאון המחבר להלן כמו שחיטה ושכירות, חצי שיעור, חצי מלאכה, לאיזה גדר הם שייכים. וראה מה שצויין להלן..
לדוגמא, המחלוקת של כמה תנאים ואמוראים אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא לבסוף (בחולין ל"ו א'), שבודאי כו"ע מודים דבעינן כל השחיטה מתחלתה עד סופה שתהא בהכשר, והיכא דשחט סימן אחד נכרי וסי' אחד ישראל כו"ע לא פליגי דנעשה כבר טריפה ע"י נכרי, "כי פליגי היכא דשחט סי' אחד בחוץ וסי' אחד בפנים, דלמדס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מחייב, ולמדס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מחייב" (שם כ"ט ב'), שהדברים ברור מללו, דבזה אין מחלוקת, ששם מעשה השחיטה היא מתחלתה ועד סופה וממילא היא צריכה להיות כולה בהכשר384בגמ' שם מבואר דהטעם הוא שעשה בה מעשה טריפה, וביאר רש"י דנהי דאין על זה שם שחיטת עכו"ם אך מ"מ ליכא עלה שם שחיטת ישראל והוי כנקובה ע"י קוץ, ועיין רש"י ב"ק עא, ב דגם שחיטה לע"ז תליא במחלוקת זו. ולכאורה דעת רש"י שלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף אין שם שחיטה כלל על ההתחלה (והתוס' שם שפליג על רש"י לענין ע"ז חולק עליו מטעם אחר). אמנם בשטמ"ק ב"ק שם בשם הראב"ד מחלק בין פסולים שנאמרו בשם שחיטה ששם נופלת המחלוקת, אבל בפסולים צדדיים כגון שחיטה לע"ז וכיוצא פשיטא שנפסל מיד בתחילת השחיטה. וכן הוא במאירי שם עיי"ש. וראה בהקדמה לקובץ שיעורים תולדות הגרא"ו, מה שמובא שם שתמה 'וכי מסתבר דלמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף, התחלת השחיטה אינה חלק ממנה', ועיין גם מש"כ בקוב"ש ב"ק אות יא. וראה גם דבר אברהם ח"ג סי' ב שכתב לדבר פשוט שלכו"ע איכא שם שחיטה על המשך השחיטה והוכיח זאת גם משיטת התוספות דמתחייב בשחוטי חוץ בסימן אחד בבהמה, משום שעשה מעשה חטאת העוף, והא בסימן אחד לא מקרי שוחט ולא חייבה תורה אלא בשוחט, אע"כ דגם למ"ד זה יש שם שחיטה על המקצת. ואמנם יש לדון אם למ"ד זה יש שם שחיטה מיד בתחילת השחיטה או שבסוף השחיטה חל שם שחיטה למפרע על כל השחיטה, נדון זה תלוי גם בהגדרת הגאון המחבר לקמיה ובמה שצויין בהערות, וראה ר"ן חולין לו, ב.
וברמב"ם פ"ד מהלכות שחיטה הי"ג כתב התחיל הנכרי לשחוט מיעוט סימנים וגמר הישראל פסולה שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, והקשה עליו הלח"מ דהלא בגמרא מפורש להדיא דזהו אליבא דכו"ע כיון שעשה בה מעשה טריפה (ועיין כנה"ג יו"ד סי' ב שהרמב"ם נתכוון רק ללשון מושאל). וביאר הלח"מ שהרמב"ם חולק על רש"י (עיין או"ש שם בטעם מחלוקתם) ומפרש עשה בה מעשה טריפה לא הנכרי אלא הישראל, והיינו בכל שחיטה ע"י גמר הסימן מקרי כאילו עשה את הכל, אולם אי אפשר להשלים מסימן אחד למשנהו, ולכך בששחט הנכרי חצי סימן או רובו נמצא שהישראל לא שחט כי אם סימן אחד ואי אפשר לייחס את הסימן ששחט הנכרי אליו, וממילא עשאה הישראל טריפה במה ששחט רק סימן אחד. ובאחיעזר ח"ג סי' סז אות ה תמה שמבואר בכמה מקומות דגם בסימן אחד ישנה למחלוקת אם שחיטה היא לבסוף או מתחילה עד סוף כמבואר לענין פיגול בחצי מתיר בזבחים ל, א וכן בחולין לו, ב. וכתב שם שאפשר שהלח"מ מחלק מדין שחיטה להיתר אכילה שהתם צריך את ב' הסימנים משא"כ כשהנדון הוא בכל סימן לבד. ועיי"ש מה שתירץ הוא שיטת הרמב"ם, דהרמב"ם לשיטתו שפסול עכו"ם הוא מצד מחשבת ע"ז (וכ"כ בחי' ר' שלמה חולין סי' ב) וכבר קדמו בקרן אורה זבחים שם עיי"ש מה שכתב עוד. וע"ע ספר האשכול הל' שחיטת חולין סי' יא שתלה הדין דנקובת הושט אם היא טריפה או נבילה במחלוקת זו, עיי"ש., אלא שכל המחלוקת היא בסבה: אי כולה בבחינת סבה חיובית או רק הסוף, ועד הסוף הוא רק הכשר לסבה.
והלכך, בשחיטת נכרי, שהחסרון הוא בעצם הכשר השחיטה, כו"ע מודים דפסולה, אבל שחיטת חוץ כבר איננה חסרון בעצם השחיטה דס"ס זהו חסרון צדדי, אלא שזהו פסול הפוסל בחלות השחיטה, וממילא נופל הספק, אי כל השחיטה מתחלתה ועד סופה היא סבה להחלות או שעד הסוף היא רק הכשר לסבת החלות385יש לבאר כאן בשני אופנים. א. כפשטות הגדרת הגאון המחבר שהנדון הוא האם כל חלק וחלק הוא סיבה לחלות, או שכל השחיטה היא רק הכשר וסיבת החלות היא רק בסוף. ב. אמנם כל חלק הוא סיבה לחלות, אולם כיון שאין משמעות לפעולה עד סיומה ממילא שהגדרת שם הפעולה נקבעת לבסוף, ראה חידושי הר"ן חולין לו, ב. וראה דבר אברהם ח"ג סי' ב שרצה לבאר באופן נוסף, והיינו שלמ"ד אין שחיטה אלא לבסוף יש על כל חלק וחלק שם שחיטה גמורה, אלא שהשחיטה אינה כשרה אלא בהצטרפות כל החלקים להיותם רוב, ואילו למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף הכוונה שלא מקרי שם שחיטה אלא בשחיטת כל רוב הסימנים. ואפשר לבאר סברתו של הדבר אברהם גם בדרכו של הגאון המחבר במדות הקודמות שישנם סיבות הפועלות מצד עצמם, וישנם אופנים שבהעדר סיבה כבר פועלות. וכמו כן יש לדון כאן על השחיטה כולה, האם היא סיבה לכשרות, ופסול בגמר שחיטה הוא קלקול למפרע, וכך סובר מ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, או שכל השחיטה לא תחול אלא בסיומה, ודי בהעדר סיבת גמר שחיטה כדי שלא תחול שחיטה כלל. וכך סובר מ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף.
חלק א, ד; סבה אריכתא, י״ג
יש לפעמים סבה אריכתא בזמן, כלומר, דיש זמן מוגבל וידוע להתהוות הסבה, וגם שם יש לחקור כמו כן אותה החקירה: אם כל הזמן נחשב בתור סבה גורמת.
ואנו מוצאים דיש הבדל בין זמן שבא רק לסמן את ה"אימתי" של הפעולה באיזה משך זמן היא צריכה להעשות, ובין זמן שהוא בעצמו מסבב את הפועל יוצא, דבאופן הראשון בודאי לא שייך לומר דכל הזמן משמש בתור סבה, אבל באופן האחרון משמש באמת כל הזמן מתחלתו ועד סופו בתור סבה, ואם איזה חלק מן הזמן לא יוכל לשמש באופן ידוע בתור סבה גורמת מעכב זה לחלות התוצאות.
ובזה ישבתי את הקושיא שמקשים על ה"אגודה", שפסק ש"אדם שנדר לעשות דבר בתוך ל' יום וביומא דמישלם זמנא נאנס, לא מיקרי אונס", והביא ראיה על זה מהא דאמרינן לענין בתי ערי חומה: "בראשונה היה נטמן יום האחרון של י"ב חודש כדי שיהא הבית חלוט לו, והצריך הלל לתקן בזה תקנתא דרבנן", ומשמש להדיא דבלי תקנתא לא נחשב אונס, כיון דהיה אונס רק ביום דמישלם זמניה (עי' חדושי אגודה גיטין סי' קל"ב).
ומקשה הקצוה"ח ע"ז מגמרא מפורשת בריש כתובות (ב' ע"ב) דמביאין ראי' דאין אונס בגיטין, מהא דתנן: אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש אינו גט "מת הוא דאינו גט הא חלה הר"ז גט", ולשיטת ה"אגודה" הנ"ל, מאי ראי' היא, דלמא חלה הר"ז גט, משום דהיה יכול לבוא קודם שחלה, ולהכי תנא מת אינו גט דשם, אעפ"י שהיה יכול לבוא קודם שמת אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה? (עי' בקצוה"ח סי' נ"ה ס"ק א').
אבל, באמת, ההבדל בולט וניכר, אחרי ההנחה דכל הגדר דאונס רחמנא פטריה הוא רק בשלילה ולא בחיוב, כלומר, שכל מעשה או אי-מעשה שבא ע"י אונס אינו מביא לשום תוצאות וישאר המצב כמו שהיה בלי המעשה או אי-המעשה, אבל אי אפשר שהאונס יחדש איזו תוצאות חדשות, שזהו כלל הידוע "אונסא כמאן דלא עביד אמרינן; אונסא כמאן דעביד לא אמרינן" המבואר בירושלמי גיטין (פ"ז הלכה ו') ובקדושין (פ"ג הלכה ב').
וממילא, באומר הר"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, הנה כל הזמן הזה, מתחלתו ועד סופו, משמש בתור סבה של קיום התנאי, כלומר, דשלילת ביאתו בכל משך של י"ב חודש זו היא הסבה התנאית לקיום המעשה של הגט, וכשחלה או מת באמצע, הלא מזמן הזה, מזמן החולי או המיתה, נשללות כל התוצאות הצריכות לבוא מאי-הביאה שלו, וממילא הלא חסרה הסבה של קיום התנאי שזהו י"ב חדשים תמימים, וכמו באומר עמ"נ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו רק צ"ט דלא נתקיים התנאי, ה"נ כאן שקיום התנאי הוא זמן של י"ב חודש צריך להיות זמן מלא דוקא, משא"כ בדינא דהאגודה, כשנדר לעשות דבר בתוך י"ב חודש ומת באמצע, דשם הזמן הזה בא רק להגביל את ה"אימתי" של המעשה, הנה שם אי אפשר להשתמש בגדר דאונס רחמנא פטריה רק כשהוא אונס בעצם המעשה, אבל לא במקום שהוא אונס רק בחלק של הזמן, בשלמא כשהוא אונס בכל הזמן מתחלתו ועד סופו, הוא נחשב לאונס בעצם המעשה, מאחרי דס"ס יש גבול בזמן למעשה ולא היתה לו יכולת, מטעם האונס, לעשות זאת במשך הזמן ההוא, אבל כשהוא אונס רק בחלק מן הזמן, אפילו במקום שהחלק הזה הוא החלק האחרון, אי אפשר לבוא בזה מטעם "אונס רחמנא פטריה", שזאת אומרת, שאינו מביא לידי תוצאות, דס"ס לא הזמן הוא המביא להתוצאות, אלא הוא משמש רק בתור "אימתי"419לעיל מדה ב אות לה עמד הגאון המחבר בקושיא זו וחילק בין אם הפדיה היא סיבה או שהיא העדר סיבה, ובהערות שם הובאו דברי הגר"ח שהלך ג"כ בדרך זו וביאר ג"כ את החילוק של הגאון המחבר כאן בין תנאי שהוא על חלק מהזמן שאז ייחשב אונס רק באם היה אנוס כל הזמן, משא"כ כשצריך את כל הזמן וכמו בע"מ שתשמשי את אבא ג' שנים אזי כל חלק וחלק נצרך לקיום התנאי ודי באונס של רגע אחד, עיין שם בהערות מה שנתבאר..
בקצור: יש הבדל בין זמן שבא רק לסמן את ה"אימתי של הפעולה, באיזה משך זמן היא צריכה להעשות, ובין זמן שהוא בעצמו מסבב את הפועל יוצא.
