NEW!!!:-)

Rambam Hilchos Mamrim 6-4: The Obligation Of Kibbud Between A Son/Rebbe And Father/Talmid - An Exposition On Chiyuv Kimah

Rambam Hilchos Mamrim 6-4: The Obligation Of Kibbud Between A Son/Rebbe And Father/Talmid - An Exposition On Chiyuv Kimah - Part 2

What Actually Happened At Kriyas Yam Suf??

What Actually Happened At Kriyas Yam Suf?? - Part 2

What Actually Happened At Kriyas Yam Suf?? - Part 3

What Actually Happened At Kriyas Yam Suf?? - Part 4

Part 5.

Rambam Hilchos Chometz U'matza 1-3: Pilpul On Malkus For Owning Chometz/ Is Bal Yaraeh A Lav Hanitak Li-aseh?

Rambam Hilchos Chometz U'matza 1-3: Pilpul On Malkus For Owning Chometz/ Is Bal Yaraeh A Lav Hanitak Li-aseh? - Part 2

Mishlei 1-6: Avoda Al Derech Schar

A Shovevim Thought

 Women have a sex drive too. It is not only men. But I read in one place that men have 10 to 20 times the amount of testosterone [which creates the sex drive] than women have. In another place I read that actually men have ONE THOUSAND PERCENT more😳😳😲 . I don't know the reality and I am not going to measure. 

What we know are some of the ramifications: 

A] It is a biological fact that men are very driven to have sexual relations with women. It is a spiritual reality that this drive [if not properly channeled] can destroy one spiritually. So one must be ready for WAR. The war is fought not with guns and tanks but with Torah, Tfilla and Mussar. 

B] Men marry women. Odds are that he wants to be together a lot more often than she does. This requires understanding and consideration on the part of both people. 

C] It is OK to have a strong sex drive. It means that one is healthy. It is NOT OK to not be in control. Our culture often teaches otherwise.  

Girls, Women And Talmud

Recently, a leading teacher of Gemara to young women passed away. I was reading tributes to him and he seemed like a very special individual. As one who also once aspired to teach Gemara - I appreciate people who were actually successful at it!!! 😊😊 כן ירררבבוווו!!!

Anyway - a student writes as follows:  "He loved to tell the story of the time he drove his rebbe, Rav Soloveitchik, to the airport. He said that the Rav was someone who did not speak if he didn’t need to; the car ride was mostly silent. [He] timidly asked the Rav if it was permissible to teach women Gemara, to which the Rav responded, “Why not?” From then on, there was no question of what [he] was going to do. Thus began his life’s mission, and he never made a big deal out of it. He went about his work quietly and humbly, doing what he felt was important and his contribution to Klal Yisrael."

I don't understand. "Why not"? Oh - because the Rambam writes that is is forbidden: 

אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטווית וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות.

Also, because for 3,300 years, women didn't learn Gemara [until the last 40 or so years when it has become more and more widespread]. When Klal Yisrael has a certain way of doing things we need a very compelling reason to change. 

So I don't get the "why not?" as if he was asking if it is permitted to drink milk during a milchig meal or to wear a blue tie. 

Of course the answer given is that times have changed and if women are getting doctorates in physics then why shouldn't they study Gemara? And just like the Chofetz Chaim encouraged Sarah Schneirer to start schools for girls which was a revolution, so too we must take it further and teach the girls like we teach the boys. 

In the words of Rav Aharon Lichtenstein: 

"לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע"פ; בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות, מדוע ייגרע חלקן דווקא לגבי תורה, ובין אם משום דברי ה'חפץ חיים' (בהווסד 'בית יעקב') שאם הרמב"ם אומר שצריך ללמד לגר את עיקרי הדת, אדם שגדל במסגרת יהודית - על אחת כמה וכמה... הבנות כיום מקבלות חינוך כללי רחב, ורבות מגיעות לאוניברסיטה, ושם - ולא רק שם, אלא בחברה בכלל - באות במגע עם השקפות ותפיסות עולם שונות. כך שהידע וערכי התורה נחוצים לבת. אני מקבל בהחלט את תפיסת ה'בית הלוי' שלאשה יש צורך בתלמוד תורה כדי שמבחינה מעשית תדע מה לעשות... לדעתי, מה שדרוש לבת כדי לקבל את ההכשרה התורנית המעשית זה הרבה מעבר למה שמלמדים היום. יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה, ובכל זאת עדיין לא נחרוג מן המסגרת הנ"ל... אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא... אני גם לא משוכנע שרצוי ללחוץ על בת ללמוד גמרא בצורה כל כך אינטנסיבית. בהלכה בכל זאת יש הבדל בין מקום האיש ובין מקום האשה בנושא זה, ובסופו של דבר התפקוד בחיים שונה. אבל אם לדבר על היכולת ללמוד דף גמרא ולהבין אותו ולהנות ממנו, איני רואה שום סיבה שלא לכוון לכך ללמד זאת לבנות, וצריך אפילו למסד את זה כחלק אינטגרלי של למידה בביה"ס, שיעור ממשי. כך אני מלמד את בתי וכך חונכה אשתי. וזו נראית לי הדרך המומלצת לציבור הבנות בדורנו".

That being said - the novelty of this new practice should not be overlooked and care to should be taken to ensure that the benefit is greater than the potential harm. [See here]. We see that somehow in the Beis Yaakov system, girls are not taught Gemara like the boys and yet the vast majority of the girls turn out quite well, Baruch Hashem.

Rav Soloveitchik knew the Rambam and all the relevant sources, so why the laconic answer? Probably b/c he was not interested in engaging in a detailed discussion. Maybe he was tired. Rumor has it that Rav Soloveitchik ztz"l was actually a person of flesh and blood. 

Unconfirmed.   

[Anyway - your Rav should be like a מלאך ה' צבאות as per the Gemara so R"S was definitely in that category]. 

רבי צבי פסח פרנק זצ"ל

סיפר הרב יוסף חזן: ״רבי עמרם בלוי, ראש ׳נטורי קרתא׳, היה מבקר בחריפות כל ציוני, כולל את גדולי הרבנים. פעם שאלו אותו מדוע הוא לא מתבטא אף פעם נגד רבי צבי פסח פרנק, הרב הראשי ׳שלהם׳ לירושלים, זה שהביא לירושלים את הרב קוק ועוד… והוא השיב: ׳כשהייתי אברך צעיר הייתי שכנו. בימי מלחמת העולם הראשונה הוא שכל שני בנים ברעב. במצוקתו הגדולה הוא החליט למכור את המיטה שלו. את מיטת אשתו הוא השאיר, ולעצמו קנה שק מלא גזרי עצים ועליו הוא ישן. בלילות הוא למד לאור הירח, אבל בלילות החשוכים שסביב ראש חודש, הוא היה מוציא בכל פעם גזיר עץ מהשק, מדליק אותו ולומד לאורו. על יהודי עם כזאת מסירות נפש לתורה אני לא מסוגל להגיד שום דבר רע׳.

סיפר נכדו הרב יעקב פרנק: ״בבית הסבא היו מתפללים יום יום. פעם, בילדותי, בשנת תרצ״ח או תרצ״ט, נכנס לבית הכנסת אדם לבוש כובע טמבל, מכנסיים קצרים וחולצה קצרה, ושאל אם מתפללים כאן מנחה וערבית. השבתי שכן. הוא שאל אם יוכל לעבור לפני התיבה, והגבאים השיבו לו נחרצות שלא. הסבא שמע שיש איזה דין ודברים ושאל מה קורה. ניגש הבחור והסביר את מבוקשו. הסבא שאל: -׳אתה יודע את הנוסח?׳ -משהשיב בחיוב הסבא אישר לו, והוא אכן התפלל מנחה יפה מאוד. אחרי מנחה הוא הסביר לסבא: ׳אני חבר קיבוץ קליה, ליד ים המלח. גדלתי בבית דתי ועזבתי את זה. אבי נפטר לפני שנה וביקש לפני מותו שאגיד קדיש, הסברתי לו שאני לא מאמין בזה. הוא התחנן, ואני בשלי. לאחרונה נפטרה גם אימי. היא ביקשה לפני מותה שאגיד עליה רק קדיש אחד, פעם אחת. החלטתי לקיים את בקשתה. אני עובד בהובלת חומרים מים המלח. החלטתי שאסע לירושלים ובמקום הראשון שיתנו לי לעבור לפני התיבה, אגיד קדיש. שאלתי בירושלים איפה להתפלל, אמרו לי ללכת לר׳ פסח הירש. האם אוכל גם להתפלל ערבית?׳ הסבא השיב בחיוב. אחרי ערבית שאל אם יוכל גם לבוא לשחרית. הסבא שאל: ׳יש לך תפילין?׳, הוא השיב: ׳כן, אבל שנים לא הנחתי אותן׳. –׳אתה יודע להניח?׳ – ׳כן׳. – ׳תבוא׳. וכך היה. הוא התמיד לבוא ונעשה בעל תשובה. שאלתי את הסבא: ׳איך נתת לו להתפלל ככה?׳ הסבא השיב: ׳ראיתי שהוא כל כך רוצה, והבנתי שיש כאן סיבה חשובה. לא איכפת לי מהי, די לי בכך שראיתי את רצונו העז׳.

ועוד סיפר ר׳ יעקב פרנק: ״בשנת 1957 הייתי בשליחות בהלסינקי, ונסעתי עם אשתי לטיול להאמרפסט, עיירה קטנה של כ-2,000 איש בצפון נורבגיה, העיירה הצפונית ביותר בכדור הארץ. הגענו בשעה 3-4 לפנות בוקר, והשמש עדיין זורחת. מסתבר שבכל הקיץ שם אין לילה, ולא ידענו מה לעשות עם זמני השבת. מרגע שנודע להם שבא מישהו מירושלים, רצו שאכבד אותם בנוכחותי במשחק כדורגל שיהיה להם בשבת אחר הצהריים. הסברתי שלא אוכל לבוא כי אני שומר שבת. הם לא הצליחו להבין ולחצו שאגיע. טלפון לא היה אז, אלא רק בדואר. הלכנו לדואר, היה תור ארוך. שמעו שאני רוצה להתקשר ל׳הולי סיטי ג׳רוזלם׳ ונתנו לי לדלג על התור. התקשרתי לסבא לשאול, והוא השיב באריכות, מנה את השיטות השונות בהלכה בנושא זמני השבת, והדריך אותי למעשה. 

ולגבי משחק הכדורגל הוא אמר: ׳רק גויים משחקים שם. איזה איסור יש בזה? אתה לא עושה כלום, לא מטלטל, אתה מספר להם על ירושלים בלי מיקרופון, והם כל כך מבקשים שהנציג מירושלים ישתתף. הם לא יבינו, אל תעליב אותם, תלך לשם. זהו כבודה של ירושלים׳. עשיתי כדבריו, ואח״כ כתבו בעיתון שלהם על אורח הכבוד מירושלים שנכח במשחק. זה היה משחק הכדורגל היחיד שנכחתי בו בחיי״.

הרגישות של חכם עובדיה זצ"ל

הלך לעולמו השבוע ר׳ יוחנן סעידיאן, משומעי לקחו הראשונים של הרב עובדיה יוסף. סיפר לי בנו במהלך השבעה: ״הייתי פעם בחופה שערך הרב עובדיה, לבקשת אבי החתן. מוזמנים רבים לא העריכו את גודל המעמד ואת קדושתו, ובאולם שררו חוסר צניעות בולט ואווירה זולה. הרב עובדיה, שהיה מקפיד בעניינים אלו, היה כעוס מאוד. הוא ערך את החופה בזריזות ואחר כך ירד עם משמשו ועם קהל מלווים אל הרכב, כשהוא עדיין סוער כולו. בפתח החניון המתינה בחורה שלא שפר עליה מזלה. היא קראה לעברו ״הרב״, הוא נעצר מחפזונו, שאל במה יוכל לעזור, והיא שפכה את מר ליבה על כך שטרם זכתה להתחתן. בבת אחת שככה בו כל הסערה, ודמעות זלגו מעיניו. הוא עמד ובירך אותה שתזכה להתחתן בקרוב ממש, חזר על כך, והרעיף ברכות עד בלי די. בסוף הוא ביקש ממנה: ׳תזמיני אותי לערוך את חופתך. אני אבוא׳…״.

מילתא דבדיחותא

ב׳שמחת תורה׳ האחרון פגשתי ידיד, מחסידי גור הפורשים, עם ראש הישיבה ר׳ שאול אלתר. הייתה זו שעת אחר הצהריים כשהוא חזר מתפילה של שעות ארוכות במחיצת רבו, ונראה ׳באורות גבוהים׳. הוא סיפר שבפעם הראשונה הגבאי העלה לתורה את ראש הישיבה בתואר ״אדוננו מורנו ורבנו״, כאילו הוכרז כאדמו״ר. את השיחה של אחרי התפילה ראש הישיבה פתח בערך כך: ״בגמרא מסופר שרבנים היו מתחילים את הדרשה במילתא דבדיחותא, לפתוח את לב השומעים. אני היום כבר פטור מזה כי הגבאי בוודאי הוציא את כולנו ידי חובת הבדיחה…״, ומייד הבהיר בנחרצות: ״בגור יש רק אדמו״ר אחד!״.

Find A Different Speaker

שלום לכבוד הרב שליט"א, 

אני לומד בישיבה תיכונית ביהודה ושומרון וכחלק מסמינריון על יהדות התפוצות הביאו אדם בשם יזהר הס להעביר לנו שיחה שכותרתה הייתה "תפוצות/גולה". במהלך השיחה התברר שהאדם הזה הינו קונסרבטיבי. והוא היה יושב ראש התנועה הקונסרבטיבית בישראל ופועל רבות למען "שוויון בין הזרמים השוני ביהדות". ולמעשה בשיחה הוא הסביר את הגישה הקונסרבטיבית של אי מחויבות ושינויים בהלכה כדי להשאיר יהודים ביהדות. הוא השווה פסקים כמו ההיתר מכירה לדעות הקונסרבטיביות, והיו לו אמירות כמו "צריך לייצר פיתרון שיאפשר לנו להסתכל באופן יצירתי על איסור דאורייתא". השאלה: האם מותר להביא אותו לשיחה לישיבה?

תשובת הרב יעקב אריאל 

לא

Makes me wonder what the people who invited him were thinking...

תורת הנפש של מרן הרב זצ"ל

 

הקדמה

ג' באלול הוא יום עלייתו לגנזי מרומים של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. על מצבת קברו שבהר הזיתים נכתבו שורות ספורות, קצובות ועוצמתיות, כולן בסימן עלייה:

 

עלה לארץ הקודש כ"ח באייר התרס"ד

 

עלה ירושלימה ג' באלול התרע"ט

 

עלה השמימה ג' באלול התרצ"ה

 

כשחושבים על הרב קוק זצ"ל, ומנסים להעריך את אישיותו, נדמה שלא נמצאות מילים הולמות. אפשר לנסות ולהגדיר מה יצא מכוחו, אך לא להקיף את אישיותו. אין ספק שהיה תלמיד חכם עצום ופוסק גדול. ודאי שהיה מקובל קדוש, חסיד ופרוש, שנהג להחמיר על עצמו בהרבה עניינים שאפילו גדולים לא מקפידים בהם. ידוע גם שהיה מנהיג העשוי ללא חת, שעמד בפרץ בסוגיות ציבוריות, לאומיות ועולמיות. העידו בו שהיה הוגה דעות, מקורי וחופשי, ושהוא היחיד בין גדולי התורה שהיה שליט בהלכה ובאגדה ובכל מקצועות התורה כאחת.

 

למרות זאת נדמה שכל מי שינסה להגדיר באחת מההגדרות וגם אם יחברן יחד, עדיין לא יעמוד על סוד אישיותו של הרב זצ"ל, כדברי תלמידו הגדול, רבי דוד הכהן, הרב הנזיר, שאמר: "על מה שהרב היה, מדברים וכותבים בלי סוף. אבל עד כמה שכותבים ועם כל מה שמדברים, לגלות מה הוא היה אף אחד לא יכול לגלות. כי הוא היה למעלה ממה שאפשר להגיד עליו".[1] בדומה לכך, ובמידה מסוימת אף יותר מכך, כתב עליו עזריאל קרליבך, מי שהיה המייסד והעורך הראשון של העיתון "מעריב". קרליבך למד בצעירותו בישיבת מרכז הרב, ועמד בקשר מכתבים רצוף חיבה עם הרב. במאמרו המרגש שכתב לזכרו, הוא קושר לו הוד קדומים, וכותב עליו כנביא של דור התחיה, שלו זכינו והיה ניתן לפרוט ולהעביר אל הכתב את תורתו בשלמות היה זה מעין מעמד הר סיני מחודש:

 

ידעתי שכפַּי אינן נקיות די הצורך כדי לכתוב עליו, אבל שמעתי בני אדם מספידים אותו, וראיתי שאף במילה אחת אינם מזכירים את מה שהוא היה באמת, פשוט מפני שאינם יודעים. וכששמעתי דברי שיגרה עליו, על החורג מכל שיגרה, כששמעתי הספדים כמו על סתם גדול בישראל, עליו, על החוזה, שלא היה שני לו, נדמה היה לי, שבכל זאת שומה על כל מי שיודע עליו קצת יותר מזה, לספר על כך, והחלטתי לנסות ולעשות… הרב היה יוצר האמונה היהודית החדשה, שבא קודם זמנו… הרב נשלח אל דור, אשר עמד על סיפה של ארץ ישראל, ופירוש הדבר – על סף הפרובלמטיות של המשכת חיי הדת הגלותיים בארץ יהודית גאולה… חסרות לי המילים המתאימות כדי להבהיר את הדברים. בעצם, יכול להיות שחסרו גם לו, שאם לא כן היה נותן לנו באמת מעמד הר סיני חדש.[2]

 

בשורות הבאות אנסה לעמוד על פן אחד ממאפייני תורתו הרחבה; מבטה הייחודי של תורת הנפש והדרכתו המוסרית המיוחדת בדור התחייה.

 

לקרוא נכון את הנפש בעת החדשה

יש אומרים בהלצה שהאר"י הקדוש העלה את הקבלה לשמי שמיים, עד שבא הבעש"ט והורידה אל הארץ, ולא רק אל הארץ אלא אל הקרביים האנושיים, ולימד כיצד היא מתגלה בחיי היום יום של האדם. אולם רמח"ל חידש דבר עצום. הוא גילה את סוד ההנהגה הא-לוהית, ולימד לקרוא באופן פנימי את ממד הזמן, ולהבין את דרך התקדמות עולמנו. הוא איפשר להעתיק את מוקד העיסוק מהעולמות העליונים אל המציאות התחתונה, התפתחותה ותיקונה. במידה רבה הרב קוק ממשיך בעניין זה את תורת רמח"ל,[3] שכן בהמשך לשיטת הרמח"ל המבהיר את היסוד ההתפתחותי של עולמנו, הרב מלמד כיצד לקרוא באופן מפורט יותר את מפת הדור האחרון.[4]

 

ברצוני להמחיש את מבטו הרחב של הרב דווקא בהתייחסותו להדרכות נפשיות קונקרטיות. דומני שדווקא דרכן ניתן לקרוע צוהר ולהתרשם כיצד מבט עמוק ורחב מקרין על הדרכה נפשית ואישית. תורתו הגדולה של הרב חבוקה ומחוברת לממד הזמן. הדבר מתבטא לא רק בקריאה פנימית של "מעגל השנה" כפי שהרחיבה והעמיקה תורת החסידות, אלא בסוגיות כלליות של דור התחייה. תורת הרב מגלה שב"עת החדשה", יש ליצוק תוכן מחודש לתכנים המוכרים, ומלמדת כיצד הקריאה הכיוון הכללית אמורה להשפיע על עבודת הנפש הפרטית.

 

שידוד מערכות תרבותי כללי פקד את האנושות בעת החדשה. מצד אחד תנועת ההשכלה שהאדירה את התבונה האנושית, והדגישה את האוטונומיה המוחלטת שלו.[5] מצד שני התנועה הרומנטית שהתנגשה עם הנאורות ופנתה לעבר האני הפנימי ולכיוון הרגשי והחווייתי והעוצמה האנושית הפנימית.[6] מצטרף לכך תהליך החילון (סקולריזציה) המכוון אל העולם הזה ועניינו,[7] שלהבדיל מהתפיסה הפוריטנית, החל האדם לתפוס את העולם הזה ואת החיים הממשיים הנוכחיים כראויים באופן ערכי.

 

הרב קוק קרא באופן דומה את המבט הרוחני המכוון לתקופה. במקומות רבים הוא כתב על אופי המעבר מחשכת ימי הגלות אל ימי תחיית האומה כמעבר שתובע ביטוי מכלול כוחות הנפש בעוז ובגבורה, ומתקופה של צמצום הכוחות האנושיים לתקופה של ביטוי העוצמה האנושית לסוגיה, תוך מרידה בכל מה שנתפס כמצמצם ומגמד את הרוח האנושית ותביעותיה הטבעיות. בספרו "אורות" הוא מרחיב ומעמיק אבחנה זו, נביא פסקה אחת מדבריו לדוגמה:

 

כשכוח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו… אז ההתרחבות לצד החול… התגברות עוז החיים הטבעיים – כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב… משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עוז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש ותום הטהרה והצניעות… כל שמֵנות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסיגוף… עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכוח: הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי.[8]

 

כאן מגדיר הראי"ה באופן ברור ומפורט מאד את התחומים הדורשים התייחסות והרחבה, בחזרת האומה אל מצבה השלם. הרב מדבר על החיוב שביופי הטבעי וחשקו ועל עוז החיים הטבעיים. במקום אחר מדבר הרב על העוצמה הפנימית של האדם, ועל הצורך באמון וביטחון עצמי:

 

האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה א-להית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה.[9]

 

ישנן פסקאות דומות בחסידות,[10] אך שם הדגש הוא על הקשר של הבורא עם האדם למרות שפלותו, בעוד שחידושו הגדול של הרב הוא הדגש על העצמיות הישרה והמצפן האישי המצוי בטבעו הפשוט של האדם.[11] מובן הדבר שלגישה זו תהיה השפעה על התפיסה הרוחנית של האדם, וברור שההדרכה הנפשית הנובעת מגישה זו תהיה שונה מאד מאלו שממשיכות את הכיוון השגור המדגיש את יראת העונש וממוקד בשכר העולם הבא, גישה שיש בה מן הדחיקה של עניינו של האדם ושאינה מאירה וממשמעת את עולמנו.

 

תורת הרב מול תנועת החסידות ותנועת המוסר

בשם "תורת המוּסָר" אנו נוהגים לכנות תפיסה ערכית המדריכה וגוזרת כללים בדבר ההתנהגות האנושית הראויה. דומני שמקור השם מוּסָר הוא מלשון "מוסֵרה", שהיא רִתְמָה המחוברת לרסן הבהמה, ועוזרת בהנהגתה. כך תורת המוסר מדריכה את האדם בשבילי המציאות הפרטיים.[12]

 

את "תנועת המוסר" ייסד רבי ישראל ליפקין מסלנט במזרח אירופה באמצע המאה ה-19 במטרה לעורר ולפעול למען תיקון מידות הנפש.[13] התנועה קמה בליטא בעקבות תנועת החסידות, בשל מה שנראה כצמצום ונסיגה של תורת ישראל ממהותה המקורית, עד שהלכה ונתפסה כפרקטיקה דתית. כדוגמת תנועת החסידות שדרשה כוונה והתחדשות פנימית רוחנית, גם תנועת המוסר יצרה שיטות חינוכיות מפורטות לעבודה נפשית פנימית והשתלמות נפש האדם,[14] אולם הבדל גדול ביניהן.

 

מסופר ששאלו את ר' ישראל מסלנט מה בין תנועת המוסר לחסידות, משום ששתיהן שמות דגש על הפנימיות והכוונה, וממריצות להתעלות ולשלמות. על כך ענה: "הם (בחסידות) – מכשירים גם ריקודים, המוסר – פוסל גם דמעות"…[15] זוהי אמירה חדה המבליטה את ההבדל שבין מבטה הביקורתי של העין המוסרית אל סדקי נפש האדם, לבין המבט החסידי הפנימי הלוטף את נשמתו הפנימית והטהורה.[16]

 

המבט השגור אכן רגיל לתפוס, במידה רבה של צדק, את תנועת החסידות כחושפת את הפנימיות החיובית שבאדם ומעצימה את עניינו, אלא שאם נתחקה עליה לעומקה, נוכל לגלות שעניינה הוא אחר לחלוטין ובמידה רבה גם הפוך. מוכר הוא משל החומות של הבעש"ט, המתאר את עולמנו כחומות המקיפות את המלך, ורק בעוצמת רצונו של בן המלך להבקיע אותן מתגלה לו כי אין הן אלא מסך דמיוני ותו לא.[17] הנמשל הפשוט הוא ניסיונותיו וקשייו של האדם בעולמו, אך המשל העמוק הוא שתכלית עניינו של האדם הוא לאיין את היש, ולגלות כי הכל דמיון ותעתועים ואין עוד מלבדו. כך לדוגמה כתב המגיד ממעזריטש בביאור כוונת הפסוק שמע ישראל: "הכונה שהאדם ישים את עצמו לאין ואפס, ואין עיקרו רק הנשמה שבו, שהיא חלק א-לוה ממעל. נמצא שאין בכל העולם רק הקב"ה".[18] או כדבריו הנחרצים של רבי שניאור זלמן מלאדי: "כי הנה תכלית ויסוד כל המצוות הוא להפוך היש לאין. דהיינו שיהיה ביטול היש".[19]

 

הרב ינק רבות מתורת החסידות, ולמד תדיר בספרות זו. אך בנקודה יסודית זו הוא חלק עליה. ברור הוא שבתפיסה זו יש יסודות המוליכים לפסיביות נפשית, איון ה'אני' וביטול הרגשות הקיומיים, כחלק מאידאל של התבטלות והתכללות במציאות גבוהה יותר, בעוד שהרב כתב והדגיש את חשיבות העולם הממשי, ומחה כנגד החלשת ערכו וחשיבותו, לדוגמה: "הנטיה החסידית מיעטה את הממשיות של העולם, ועל פיה הוחלש המרץ המעשי, וניתלה בתוכיות הרעיוני".[20]

 

הרב גם העריץ את רבי ישראל מסלנט, אבי "תנועת המוסר", והיה קשור בקשר אמיץ לרבים מגדולי תלמידיו.[21] אולם כיוונו ודגשו של הרב שונה מאד מהכיוון השגור בספרי המוסר האחרונים, שרבים מהם הדגישו את יראת העונש, והצורך לצמצם ולכבוש את כוחו של האדם, בעוד דחה את הכבישה המוסרית היתירה, ומחה במקומות רבים כנגד החולשה שבמוסר, לדוגמה: "רעה חולה היא כשהרגש המוסרי מתעדן יותר מידי… הוא מאיים תמיד ביראת עוונות… הפחד הנפרז מכל חטא מאבד טובו של האדם, ועושה אותו למין בריה שפלה… שוכבת רועדת… האדם צריך להאמין בחייו, להאמין בכוחו החומרי ובכוחו המוסרי יחד".[22]

 

הרב קוק חיבר ספר מוסר עמוק הנקרא "מוסר אביך", ובצמוד לו נדפס הספר "מידות הראי"ה", המבהיר את תורת המוסר הפרטית, ומדריך את האדם בנתיבותיה. הספר בנוי מפרקים העוסקים במידות הנפש לפי סדר אלפביתי. לכאורה זהו עוד ספר מיני ספרי מוסר רבים, אך עין בוחנת תגלה שהשקפת הרב הכללית, וקריאתו הגדולה לחזור לחיים של עוצמה אמון עצמי וגבורה, איננה רק תפיסה מופשטת, אלא היא מוצאת את ביטויה המובהק בספר זה. לשם המחשה נעסוק בקצרה בשתי מידות דומות: ענווה ויראה.

 

מידת הענווה

אם נבדוק מה נכתב בספרי מוסר מצויים בעוסקם במידת הענווה, נראה כי הדגישו כמה חשוב להיות עניו ושפל. עמלו להסביר מהי בדיוק ענווה, ומה ההבדל בין ענווה לשפלות, מהי ענווה הראויה ומהי ענווה שאינה ראויה. באופן כללי זה מה שנכתב בכל הדורות.

 

הרב קוק, בספרו מידות הראי"ה, פותח את ביאורו למידת הענווה באופן מפתיע כך: "הנני – לשון ענוה וזריזות. כי העניו הינו זריז".[23] המקור שממנו שאב הרב את דבריו הוא פירוש רש"י לפסוק בספר בראשית: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" שם כתב רש"י: "הנני – לשון ענוה הוא ולשון זימון".[24] מדוע פותח הרב דווקא בזה? לכאורה היה מתאים לצרף עניין זה בשולי הדברים, אך בפתיחה מתאים לבאר מהי ענווה, וכמה חשובה מידה זו?

 

ממשיך הרב וכותב: "כל זמן שהענווה מביאה עצבון היא פסולה, וכשהיא כשרה היא מוסיפה שמחה גבורה וכבוד פנימי".[25] אם ענווה מובילה לעצבות, מרחיקה משמחה ועוצמות של חיים, וגורמת לא להיות מלא עוז וגבורה, זוהי ענווה פסולה. כך ממשיך הרב וקובע כי ענווה אמיתית מוסיפה "בריאות וכוח", ואילו ענווה דמיונית "מחליאה ומעציבה" ועל כן ממליץ הרב: "יבחר לו האדם מדת הענוה והשפלות בצורתה הבהירה למען יחזק ויאמץ".[26]

 

סגנון הדרכה מוסרית זו אינו שגרתי. דומה שהרב פורט על נימים אחרים בנפש האנושית, ומנגן מנגינה חדשה. מדוע הרב מתייחס ומגדיר כך את הדברים? מניין יונק המבט השורשי שלו? כאמור, הרב סבר ש"כל זמן מאיר בתכונתו" לכל זמן יש אופי ייחודי, והדבר נכון לא רק ביחס לממד הזמן של מעגל השנה הקלנדרי, אלא גם ביחס לזמן במשמעות של התקופה ואופייה. יתירה מכך, לא רק בסוגיות כלליות אלא גם בסוגיות פרטיות, יונק המבט ומתאים לתכונת הזמן הכללי של התקופה כולה. הרב היה הפוסק בענייני הדור. לא רק פוסק בענייני הלכה מעשיים, אלא גם ואולי בעיקר בהדרכה נכונה בשבילי החיים, הפרטיים והכללים, בדור של תחייה.

 

לאחר שלכת ארוכה בת שנות אלפיים, ודורות של קור איום ואפור, הגיעה העת בה אנו משילים את כתונת הגלות המפוספסת מעל גופנו הצָמוּק, ומבקשים לחזור לצורה הטבעית והשלמה של החיים. בחזרתנו זו אי אפשר להמשיך את ההדרכות שהיו נכונות לשעתן בלא להתבונן אל הראוי והמתבקש. יש לשים לב שמשהו הולך ומשתנה. עם ישראל, (ולמען האמת במידה מסוימת גם העולם כולו) מחדש את פניו ופונה לחיים של גבורה ותסיסה גופנית ורוחנית, עם בקשת חיבור למציאות הפיזית והריאלית על שלל מאפייניה. האם יש לתורה מה לומר על כך?

 

הרב קוק אינו עוסק רק בבירורה של מידת הענווה, אלא מבהיר גם מהי ענווה הראויה לנפשות בדור הגאולה. על כן הוא מצביע על הסיגים והפסולת שיש בענווה, ומזקק אותה מהם. ענווה המובילה לחידלון, לחוסר עשייה, לחוסר מוכנות לקחת משימה, זו אינה ענווה ראויה, ואלו אינם חיים שלמים. חתירה לחיים שלמים תובעת את כל כוחות הנפש של האדם, ודורשת שהאדם יחיה חיים של אמונה ושמחה בגבורה, בעוצמה ובתסיסה. הרב מורה שענווה המובילה לחדלות מעש היא פסולה, ועל כן הוא מכוון לענווה של "בריאות וכוח" בה הוא "יחזק ויאמץ", והוא אף רואה לנכון לפתוח שענווה אמיתית מובילה לחלוציות ולהירתמות למשימה עליונה כדוגמת אברהם אבינו, שהיה החלוץ הראשון.

 

מידת היראה

כיוצא בזה ממש עושה הרב בעוסקו בבירור המושג "יראת שמיים". בפיסקה השלישית של מידת היראה כותב הרב: "המושג של יראת ה' הוא מוסיף עוז וגבורה בנפש האדם המבין אותה בטהרתה". דהיינו, אצל המבין מהי באמת יראת שמיים, ומזקק אותה מסיגיה הפסולים, דווקא תתווסף בקרבו רוח של עוז וגבורה, ולא, כפי שלפעמים ניתן לראות, כיצד יראת שמיים מובילה להיחלשות העוצמה הפנימית.[27] "היא עושה את החיים מלאי עניין ושאיפות גדולות", שהרי היחשפות לאמת בטהרתה ממלא את הנפש שאיפה עליונה, ורצון לגדול ולהתרומם. מפגש עם אמת גדולה, אינו אמור לחנוק את הנפש אלא להיפך, למלא אותה בשאיפה להתקדמות: "וממלאה אותם ברוחניות נשגבה".

 

בהמשך מעיר הרב הערה חשובה וכואבת, שכפי הנראה הוא מכיר אותה מן המציאות הקרובה לו, אצל חלקים מבני יישוב הישן עם כל מעלתם: "אמנם לפתאים היא מתייצבת כסמל של בהלה, הגורמת רפיון וייאוש וחוסר אונים. וכשמתפשטת היראה החולה הזאת – היא גורמת להתקוממות על כלל עול מלכות שמיים, לצעירים שטעמו את טעם החיים". רוצה לומר, כאשר יראת שמיים מופיעה באופן חלוש מגומד וחולני, כאשר היא נתפסת כממעטת את כוחות הנפש, או אז היא מעוררת אנטגוניזם והתקוממות כנגד כל מה שמריח בריח של קודש, חס ושלום.

 

כפי שפתחנו, לא באנו להגדיר את הרב. אלא להראות בדוגמאות פשוטות ומעשיות כיצד משתקף רוחב דעתו בתוך הדרכותיו המוסריות לנפש היחיד בדור של תחייה. גודל ורוחב דעת אמיתית אינה נמדדת רק במוטת הכנפיים של תחומי הדעת, אלא גם, ואולי בעיקר, בהדרכות הפשוטות והפרטיות המשתלשלות מתוך רוחב הדעת אל שבילי המציאות. זוהי לעניות דעתי אינדיקציה מרשימה לשלמות והרמוניה.

 

[1]     הרב משה צבי נריה בשם הרב הנזיר. ליקוטי הראי"ה, עמוד 17.

 

[2]    המאמר חזר ונדפס בספרו "הדמויות", הוצאת מעריב תשי"ט, עמ' 220-226. על מאמר זה אמר הרצי"ה קוק כי זהו המאמר הטוב ביותר מכל המאמרים שנכתבו על אביו. ראה עוד בזה עקיבא צימרמן, מקור ראשון מוסף שבת, כד באלול תשע"א, 23.9.2011.

 

[3]     ראו הרב הנזיר, קול הנבואה, הוצאת נזר דוד ירושלים תשס"ב, עמ' שיז: "גם תנועת תחיית הקדש למרן הרב זצ"ל נוקטת בשיטת רמח"ל, כאמור באגרות הראי"ה (ח"א אגרת מב): גם אני הקטן חפץ לנקוט בשיפולי גלימיה של רמח"ל ז"ל וללכת בעקבותיו". ראו עוד: הרב יוסף אביבי, "על שלושה ועל ארבעה", עלון שבות 78.

 

[4]             הרב לא היה הראשון. הגאון מוילנא וגדולים אחרים קדמו לו בזה, אבל באופן כולל ושיטתי, כללי ופרטי, לא היה מורה ופוסק כמותו בהדרכתו.

 

[5]    מפורסמת היא הגדרתו של קאנט: "נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו… אזור אומץ להשתמש בשכלך היא איפה סיסמת הנאורות".

 

[6]    מוצאה מהמילה "רומנסה" בספרדית, שיר עממי לירי שנושאו לרוב גבורה ואהבה. אחד ההוגים הבולטים המזוהים עם תפיסה זו הוא פרידריך ניטשה. ברדיצ'בסקי וברנר ממשיכים את דרכו בספרות העברית המתחדשת בדור התחיה.

 

[7]             מוצאה של המילה סקולריזציה מהמילה הלטינית SAECULUM שמשמעותה: העולם הזה, המצב העכשווי.

 

[8]             אורות, אורות התחיה, טו.

 

[9]             אורות התורה יא, יב.

 

[10]            ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק קנד; ר' נתן מנמירוב, שיחות הר"ן, קמ.

 

[11]            ראו הרב צבי הירש, יש לך כנפי רוח; על אמון האדם בעצמו ובחייו, תשע"ה, עמ' תטז-תכא.

 

[12]             בירמיה כז, ב: "עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ", ובהשאלה כהתוויית דרך כגון במשלי א, ח: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ".

 

[13]            רבי ישראל ליפקין מסַלַנְט (תק"ע 1810 – תרמ"ג 1883).

 

[14]            ראו הרב דב כץ, תנועת המוסר: תולדותיה, אישיה ושיטותיה". הספר יצא לאור בחמשה כרכים בהוצאת פלדהיים תשנ"ו, ובו מחקרים סיפורים ודברי תורה.

 

[15]            הרב יעקב גלינסקי, והגדת, בעריכת: שלום מאיר ולך, ספר בראשית, פרשת לך לך, עמ' 200.

 

[16]            ראו רשימתו החדה והנפלאה של פרופ' שלום רוזנברג, מקור ראשון, מוסף שבת, א כסלו תשע"ט, עמ' 23.

 

[17]   המשל מובא במקומות רבים ובגרסאות שונות. ראו לדוגמה דגל מחנה אפרים, הפטרה לפרשת כי תבא; כתר שם טוב ח"א אות סו, ליקוטי מוהר"נ מברסלב, ח"ב, מו. ראו עוד איריס בראון, "שלושה גלגולים של משל החומות", מחקרי ירושלים בספרות עברית כג (תש"ע), עמ' 99-132.

 

[18]            בעש"ט על התורה, פרשת ואתחנן, ירושלים תשנ"ז, עמ' רמד-רמו, בשם ספר ליקוטים יקרים דף יד, ב.

 

[19]            ליקוטי תורה, וילנה תרס"ד, ויקרא פרשת בהר, דף מב, ע”א.

 

[20]   אורות האמונה, ירושלים תשמ"ה, עמ' 90. לענ"ד דברי הרב בזה יונקים גם מהיותו ממשיך תורת הגר"א ורמח"ל. ראו עוד סמדר שרלו, "העוז והענווה: שיטת המוסר של הרב קוק מול מוסר העוצמה של ניטשה", בתוך: ניטשה בתרבות המערב בעריכת יעקב גולומב, הוצאת מאגנס האוני' העברית, עמ' 353.

 

[21]             כעולה מההספד שנשא על הגרי"ס, נדפס בספר מאמרי הראי"ה ובעוד מקומות בכתביו בהם התייחס לגרי"ס ולתנועת המוסר. ראו עוד הרב עמיחי כנרתי, יחס מרן הראי"ה זצ"ל לתנועת המוסר, הכי אתמר בטאון ישיבת איתמר, תשס"ז, עמ' 125-147. הרב כנרתי סוקר בהרחבה, את הערכתו של הראי"ה ומערכת הקשרים שבין הראי"ה לתלמידי הגרי"ס, וגם עומד על עניינים בהם ביקר הרב את תנועת המוסר, אך הנידון במאמרנו לא נדון שם באופן מובהק.

 

[22]            אורות האמונה עמ' 1.

 

[23]            מידות הראיה ענווה סעיף א.

 

[24]            רש"י בראשית כב, א.

 

[25]            מידות הראי"ה שם ז.

 

[26]            מידות הראי"ה שם יא.

 

[27]            כידוע בספירות הפנימיות מידת ה"יראה" היא "גבורה".

הרב נתנאל אריה - ישיבת הגולן 

Gimmel Shvat

Last week was the third of Shvat. This day is the Yahrtzeit of HaGaon Rav Moshe Soloveitchik ztz"l. Son of Rav Chaim, Grandson of the Beis Halevi, father of Rav Yoshe Ber and most importantly - a Gadol Bi-Yisrael in his own right.  

On this day, his son Rav Yoshe Ber/Yosef Dov, would fill the Lamport Auditorium [where I spent time myself in later years, during which I would sit hoping that I would be released from the spiritual obligations and be able to finally go across the street to "Grandma's Cookies" and treat my skinny body to what it deserved - fattening, sweet cookies!!!] with Jews of all types who thirstily imbibed in his extremely long presentation [4 or 5 hours, they say] of lomdus and divrei drush המתוקים מדבש ונופש צופים! 

NO PHONES, no interruptions, no fluff. Pure Torah from one of the greatest minds of the 20th century. מי כעמך ישראל who attended this shiur and listened with great thirst! No payment. No personal material gain. Torah for Torah's sake in the greatest Brisker tradition. Today we have written records of these masterpieces collected in among other places "שיעורים לזכר אבי מרי". 

But what about today? Could ANYBODY attract such a crowd [of "balebatim"!!!] to hear such a long, complex talk? Maybe - Ben Shapiro.... But I can't think of anyone else. Can anyone in the so called "MO" community [or maybe any community] give a shiur on that level both on the lomdus and drush sides?? I fear not. 

This is NOOOOOOT a knock on the Rabbonim of today. יפתח בדורו כשמואל בדורו!!! Each generation has their Rabbonim who pass on the Mesorah and they must be revered. There are many great Talmidei Chachomim walking around. אשרי העם שככה לו!!!!!! I won't name names but they are well known. BARUCH HASHEM!!! לא אלמן ישראל. We have Giants in our midst [not to mention in Met Life Stadium]! 

My point is to praise Rav Soloveitchik who by the force of his personality, charisma and scholarship was able to captivate so many people and serve as the unquestioned leader of a very large community of observant Jews. Today there are many leaders of smaller groups but no "go to Gadol" on the major issues of our day. All that remains is the endless speculation on "what would the Rav say"?  

In the so called "Torah World" [called that b/c they learn a LOT of Torah and also in general try their best to follow it:-)] there is almost no authority who most people bow to as it was in the time of Rav Moshe Feinstein in America. 

So let us remember with fondness and yearning the Gedolim of yesteryear and while following our present day Rabbonim, continue learning the Torah of our Chachmei HaMesorah who are no longer here in their physical form.

 

לבנות ולא לעקור

 

 

Silencing The Internal Critic

Just minutes into her interview at the white-shoe law firm, Elena heard the voice, that voice, in her head. "They see right through me." Biting the inside of her cheek, she gazed at the faces around her. I'm not one of them, it said. I'm a lightweight. It struck Elena, a recent law-school graduate, that she was the only woman in the room with the dark wood paneling and marble floors, the only face that might not belong in a colonial-era portrait gallery. She fumbled through the next three questions.


By the 30-minute mark, Elena was able to slide in a mention of her rank at the top of her class and her hands-on experience in immigration law. At last, her confidence was kicking in. That's when a partner in a blue pinstripe suit waved Elena's résumé in the air, and in a carefully neutral voice asked, "How wonderful that you've been involved in pro bono work for Honduran immigrants. Is that where your family's from?" Unsure of his intentions, Elena gulped and nodded. That was an unlawyerly response, her inner voice complained. Now I'm definitely not going get a call back.


The second Elena stepped out the door, her internal critic was all over her. I'm blowing this, it said, and built a persuasive case for why her future in law wasn't going to pan out, including a rehash of all the blunders she'd made in the last few interviews and the time her torts professor only half-jokingly told her that she was too emotional to be a litigator. I'm done.


Like many accomplished people, Elena feels she owes a lot to her inner critic. Her self-discipline, she believes, comes from the "succeed or suffer" mentality of that driving, sometimes derogatory taskmaster. The critic helped her win cross-country races, become the first in her family to go to college, and to pass the bar exam. It helped her seek out the support of teachers and bosses in the same way she always sought the approval of her ambitious, hard-driving mother. Most important, from Elena's perspective, it has always helped her home in on her faults and weaknesses before others detect them. But over time it can take a toll. 

Too old, too fat, too lazy. A terrible parent, daughter, son, partner, citizen. Clueless. Thoughtless. Never good enough.

"You can't ever stop 'cracking the whip' on yourself for fear that if you don't, the disapproval and rejection that seems imminent will become your reality," explains psychologist Leon Seltzer of Del Mar, California. "The stress is unremitting." As a result, "When you do something well, you won't jump for joy but merely breathe a sigh of relief: You've escaped from being criticized or censored." But that relief lasts only until the next expectation presents itself. It's the perfect setup for anxiety and depression.

Elena suspected that her internal critic might have been harsher than most, but she had always seen it as a net positive, especially as it pushed her through college and law school. But in the real world, where the path to success isn't so well defined, it seemed to carry a different message. It made her feel she didn't have the right pedigree or background, or maybe even the necessary competence. I'm an imposter, it said, whenever she entered the minimalist confines of a top-tier law firm. Not as smart as I think I am. After her fifth rejection, a previously unthinkable idea popped into her mind: Maybe she should just return to the family restaurant business, the life she had worked so hard to leave behind.


Herein lies the koan-like paradox of the inner critic: It attacks and undermines you to protect you from the shame of failure. For many, this is a link that dates back to a time when they feared the disapproval and rejection of caregivers. It's no coincidence that an internal critic's words often sound as if they're coming from an authoritarian parent: The critic may literally be an echo of a parental figure's voice. When you internalize its judgments and expectations, Seltzer says, you "join it in demanding that you always do more, and better, than you may be doing now."


Shame, sometimes called the "master emotion," is the feeling that we're not worthy, competent, or good—that we are, in a sense, rotten at the core. Beating ourselves up is a preemptive gambit to inoculate ourselves from external shaming. Sometimes, the message is: Shame on you if you don't work really, really, really hard. Or, Shame on you if you're not tougher, smarter, and better than you were last time. But sometimes, as Elena found, the message is: Shame on you if you fail, so don't try.


There's one thing the inner critic doesn't offer: Room for growth. All too often it sends us back to a zone where we find ourselves safe, but also stuck.

Answering the Voices

People with a strong inner critic tend to have one thing in common: However great their success, they don't feel it's genuine. "Achievement may feel conditional, even fortuitous," Seltzer says. "The inner critic won't let them see their past achievements as 'real' for fear that, if they do, they'll slack off and end up a ne'er-do-well." So they may push themselves more, with diminishing returns, driven more by fear of failure than inspiration.

The solution isn't to shut down the critic, suggests research by Ethan Kross, of the University of Michigan's Emotion & Self Control Lab, and his colleague Ozlem Ayduk, of the University of California, Berkeley. It won't work; the voice will return no matter how hard you try to suppress it. Nor is it always effective to analyze the emotions it rouses; that opens you to the risk of ruminating or reliving those feelings and getting stuck in a negative cycle. The best intervention may be to respond to its grievances from a detached perspective—almost as if you were another person.


This technique, called self-distancing, is increasingly used in cognitive-behavioral therapy. To self-distance, one replaces the first-person pronoun I with a non-first-person pronoun, you or he/she, when talking to themselves (Elena, what happened is no reflection on your abilities. You were surprised by his question during the interview but now you know what to do. It's called experience.)

Self-distancing can be combined with asking yourself "why" questions: Why does Elena, who is so confident in the classroom, feel like a sham in a boardroom? This grammatical shift works especially well in the heated moments when you're beating yourself up most, Kross finds. Instead of feeling pain again, as when you recount an experience in the first-person mode, self-distancing allows you to pause, step back, and think as clearly and rationally as if it had happened to someone else.
article continues after advertisement


Once emotions cool, "use story editing to stop reverting to that negative cycle over and over again," advises Timothy Wilson, a social psychologist at the University of Virginia and the author of Redirect: The Surprising New Science of Psychological Change. A story edit offers a way to reframe or revise a negative experience. If Elena's critic disparages her about her performance in a job interview, her default reaction might be to listen to it, question her whole career path, and get trapped in a self-defeating thought cycle. Or, says Wilson, she could reframe the experience as a turning point: This is when you first learned how to handle curveball questions. In this revised version, Elena can see that a failure is not a reflection on her intelligence, character, self-worth, or anything else the inner critic is hardwired to protect. The critic's story is no longer the only story.


Self-affirmation has also proven to be a useful offset to self-criticism. When we hear a voice saying we're inferior or deficient, Seltzer recommends that we try to see the evidence that refutes it in our mind's eye. Elena could redirect her focus to her strengths—her managerial talents, her improv-comedy hobby, her famous tiramisu, or her ability to put people at ease. Affirmations can revise the negative messages we hear—or think we hear—from the voices of parental figures unable to show that they believed in us enough, or from a naturally neurotic or self-doubting personality. And when the inner critic pipes up with counterexamples, we can label the voice: Oh, that's just the inner critic again. In doing so, we—again—detach ourselves from the badgering fault-finder rather than reflexively identifying with it and letting it dominate.


No one intervention works for everyone. Some find success in addressing the critic directly, Seltzer says, and befriending it rather than treating it as the enemy within. This approach draws on the psychotherapy model known as Internal Family Systems (IFS), developed by Harvard psychologist Richard Schwartz, Ph.D. It views the person as containing a network of subpersonalities struggling for dominance, with the inner critic just one part of a multiplicity within, one that activates other parts, like the "taskmaster," the "perfectionist," and the "underminer." The challenge, Seltzer says, is to see the critic as a protector that is on our side, looking out for our interests, even if it's often misguided. If it's making us feel that we're not good enough, it's only because it is trying to prevent us from the ego blow of not being good enough. We can learn to thank the critic for trying so hard to protect us—and then ask for it to step back.


We can help our self-compassion find its voice. In one exercise, often guided by a therapist, individuals are encouraged to remember when their inner critic was born, so that they can give their younger selves more sympathy and security than they received in the first go-round. Elena wouldn't tell her 5-year-old self that she'll never achieve her dreams; she'd reassure her. Ideally, a self-compassionate response emerges from this interaction and can, going forward, be called on as a buffer against self-criticism. In a study at University College London employing virtual reality, women with severe inner-critic issues simulated a scenario in which they had to console a crying child. In the next session, each adult was embodied as the hurt child and became the recipient of her own recorded words and gestures of compassion. Many reported experiencing a surge of long-overdue self-compassion and—at last—reprieve from their critic.

A New Image

Margot felt sick about the incident at the playground. A moment after arriving with her 2-year-old son, she noticed that a group of teenage bicyclists had unlatched the gate behind her. "Hey!" she said, advancing toward them with hands on hips. "Read the sign! No bikes allowed!" In a flash she found herself exchanging heated words with five or six of the young men while their friends rode in circles around her wide-eyed toddler and other kids. Startled, Margot pulled out her phone and waved it in the air. The teens, who were black, froze and glared at her, a white woman, understanding her implicit threat to call the police, before pedaling toward the exit.


Later, Margot couldn't stop thinking about the shock, fear, and outrage on the boys' faces. Idiot! her inner critic screeched. There are a trillion better ways I could have handled that. Here I am, making the world worse.

Margot's mistake was the sort that could be a springboard for self-growth, says Dolly Chugh, a social psychologist at New York University's Stern School of Business. But if beating herself up over it is all she does, she'll either conclude that she's a bungling bigot at her core or she'll do a 180 and insist that she is a good person and in the right. We tend to think of the self in a simplistic binary way, Chugh says—good or not, honest or not, fair or not. It's a false dichotomy, of course, but many of us hew to it unconsciously.


While most people see their core self as good, some take the opposite tack. When certain individuals are confronted with their unethical misdeeds, like ostracizing others, they begin to see themselves as "bad," or even less than human. To compensate for a mistake and restore a positive self-image, someone like Margot might work to be more socially conscious. But sometimes wrongdoers, especially those who feel powerless or disconnected from others, internalize a bad self-image, according to research by Northwestern University's Maryam Kouchaki and others, and come to believe that they're damaged at the core. When this shift occurs, they're likelier to commit subsequent offenses.


Taking refuge in the "good-person" self-image that most of us have, Chugh says, is not a solution, either: It leaves us with no room to fail, which means no room to grow. All we need is someone or some situation to suggest we're not sufficiently fair, ambitious, responsible, motivated, maternal, paternal, or good, and our defenses go up, leading us to deny, self-justify, deflect, and minimize blame. It's one thing to be self-critical; it's quite another for others to criticize us.


Instead of "good" or "bad," Chugh suggests, we need to start thinking of ourselves as good-ish, a term she introduces in her book, The Person You Mean to Be. Good-ish embraces the idea that the self is error-prone and conflicted, yet strives to be better. It's a rejection of a fixed "good person" image—like the one the inner critic pushes us toward—in favor of the idea that we are a work in progress. Good-ish encourages us to take risks, make mistakes, and, most important, learn from them. The emphasis is not on who you are, but who you're becoming.


To make this shift, Chugh advises that people activate a new, growth-oriented inner voice that stands opposite the self-critic. Elena's inner critic might insist that she's bad at interviews; Margot's might call her stupid. But a growth-oriented voice could respond with self-compassion and forgiveness for a mistake, followed by encouragement: What can you learn from this?


If Margot had channeled a growth-oriented voice instead of her inner critic, the playground episode could have ended in revelation instead of recrimination. That voice would have asked the crucial questions, What were the boys seeing and hearing in the interaction? Why do you think you reacted that way? What was their perspective? In embracing such a mindset, she'd lay the groundwork for self-improvement rather than dwelling on feelings of self-loathing or defensiveness. That voice, Chugh says, could have also asked her what she'd do differently next time; if she would have responded the same way if the boys were white; or whether an African American mother would have done what she did. "Then, hopefully, she'd share her reflections with others," Chugh adds, because that's how personal growth leads to social change.


Wilson calls this sort of incremental self-growth "do good, be good." If we consistently act the part of the person we'd like to be, we can methodically work to overcome the parts of ourselves that hold us back. Say your protective and disapproving critic prevents you from being the sort of person who speaks up more. In the past, Wilson says, it might have told you that you're just not the type, or that you'll come across as attention-seeking and embarrass yourself. A growth-oriented voice, once it's been embraced, can instead pipe up and tell you to seize every opportunity to be heard—to speak up at meetings and parties, to step to the microphone during Q-and-A sessions, or to make small talk on public transportation, even if it initially seems tedious or unpleasant.


"The day will come when you'll think, I guess I am that type sometimes," Wilson says, "and you'll be more likely to speak up next time, and the time after that." Eventually, it will feel more natural to engage people or to share your reflections and insights, because you'll start to see yourself as more outspoken. It begins with a conscious choice to let the growth-oriented voice speak louder than the critic.

Hearing the Choir

Every morning as Paul waits for the elevator at his son's preschool, he's confronted by a sign with bright red lettering: "Did you know that seven minutes of stair climbing a day protects your heart?" Paul, who is 60 pounds overweight, hates that sign. "Every time I see it, my knee-jerk compulsion is to look at my reflection in the elevator door. I see an elephant." That's just the first moment each day that Paul's inner voice shames him about his weight. The next comes when he squeezes himself into the crowded elevator, avoiding eye contact for fear he'll see revulsion. "But do I take the stairs?" he asks. "No."

Paul isn't alone in his self-sabotage. People who are self-critical about their fitness and body image are often less likely to follow motivational health prompts, which typically spur not action but shame and self-threat, a study at the University of Pennsylvania revealed. Those prompts are read as criticism from the outside—exactly what an inner critic fears and tries to protect us from. Paul doesn't want to see himself, and certainly doesn't want others to see him, as unfit or in need of nudges.


In limbo between self-criticism and self-defense, there's little room for self-improvement. But we can escape the trap by transcending, or shifting our focus beyond the self. After all, self-criticism and self-transcendence are opposing forces—one inward-looking and inhibiting, the other outward-looking and expansive. There are many ways to transcend—through meditation, time in nature, religious faith, ecstatic dance, and creative pursuits. But we can also rise above by affirming our core values, such as care for family, friends, and the causes we believe in.


Could people like Paul use self-transcendence to get out of their own way? In the Penn study, subjects received daily text messages with instructions to reflect compassionately on other people or to tap into their own connection with a higher power, followed by health prompts urging them to be more active (stair-climbing included). And indeed, in the weeks that followed, the transcenders' fitness trackers showed that they exercised more than a control group. Turns out, these messages were like Trojan horses: With them, targets became less guarded, and the self-improvement advice penetrated and was followed; without them, the advice was rejected.


Could self-transcendence work as a counterforce when self-criticism and shame hold us back? If Paul were able to activate a voice in his head to think benevolent outward-looking thoughts—his hopes for his ailing mother, his concern for Syrian refugees, his love for the 4-year-old holding his hand, and the desire to keep up with him—he might find himself less resistant to, or less threatened by, reminders to improve his health. Outward compassion, it seems, opens the door to the self-compassion and patience we need to help ourselves. Perhaps Paul wouldn't push back so hard when his wife urged him to exercise, or she'd find ways to strategically pepper those nags with thoughts that helped him think beyond himself.


Self-transcendence may also free us to grow in areas in which we lack self-confidence. For Elena, as for many women, one such impasse is networking. "I know schmoozing would help my job search, but it makes me feel desperate and phony, like I'm using others to get ahead," she says, contrasting how fake she feels in networking sessions compared with her genuine enthusiasm for less contrived social situations. But research finds that when reluctant networkers are directed to think beyond themselves—to see how making connections contributes to a greater cause, like increasing female presence in traditionally male fields or helping coworkers or clients—they can overcome the aversion.


For Elena, a shift in focus from inward to outward empowered her in a way her inner critic couldn't, even in its most hard-driving, guilt-inducing, moments. Thinking about her future, she asked herself, "What if my performance isn't just about me, but everyone who is like me—a first-generation woman of color going into law?" In this new script, the plot is no longer driven by self-doubt, fear of shame, or a vestigial dread of parental disappointment, but by a higher purpose.


After all, it is one thing to heed an inner critic and live in the suffocating space between self-threat and self-motivation. It is another thing to align your star with something greater. "I was pursuing corporate law because I saw it as an obvious touchstone of success," admits Elena, who has now set her sights on a career in human rights. On the old path, she says, she was reluctant to take a risk. She didn't feel authentic or confident. "But when it comes to helping others overcome their personal obstacles," she says, "I fight."

psychology today