הרב אברהם וסרמן
אינני מרגיש ראוי להספיד את מורנו הרב מרדכי שטרנברג, שזכיתי ללמוד אצלו בישיבת מרכז הרב בשנות המ', ושבחצי יובל השנים האחרונות כיהן כראש ישיבת הר המור. אך כדי שלא להיות בגדר "מתעצל בהספדו של חכם", כלשון חז"ל, נעניתי לכתוב שורות אלה.
קראנו לו ר' מוטי. כמו ר' חיים (סולובייצ'יק מבריסק), כמו ר' שימען (שקאפ מגרודנה), שהיו גדולי ראשי הישיבות בראשית המאה העשרים. והוא אכן שכלל את שיטתו של רבי שמעון שקופ, שאותה רכש כאשר למד אצל תלמידו הרב אליהו אליעזר מישקובסקי, ראש ישיבת "כנסת חזקיהו" בכפר חסידים, והביא אותה לשיא של הפשטה והעמקה.
בשכלו האנליטי העצום הוא פתח בפנינו את שערי עומק ההיגיון והפשטת המושגים הלמדניים, מעבר לתפיסה הרגילה של "שני דינים" (חפצא וגברא, סימן וסיבה, ועוד), לאפשרויות מדויקות ועדינות יותר. עם זאת, הוא לא הלך אחרי הברק שבהעמדת דעות מנוגדות באופן קיצוני. בכל מקום שהפשט אִפשר זאת הוא מצא את המשותף, והשאיר את המחלוקת במקום ההכרח בלבד.
הראי"ה קוק המריץ את תלמידיו לאחוז בשיטת הגאון מווילנה בביאורו לשולחן ערוך, המאחד את הגמרא עם ההלכה, לאור תורתה של ארץ ישראל המאחדת תורה שבעל פה על חלקיה השונים, והיו לאחדים בידי הלומדים. תורתו של ר' מוטי תורת ארץ ישראל הייתה. הדרך שסלל הייתה הצגת הסוגיה התלמודית כיחידה אחת, תוך שהסברה והגדרת המושג העולות מהסוגיה הן הבריח התיכון מדברי המשנה והאמוראים עד הבנת הלומד בן זמננו.
בשיעוריו איחד את הפרטים הקטנים ביותר עם הכללים הרחבים. הסברות יצאו מתוך הפרטים, חרזו את שיטות התנאים והאמוראים, עברו בדברי הראשונים ונמשכו עד דברי האחרונים – ולא רק הקלאסיים כמו ה"קצות" וה"נתיבות", אלא גם רבי עקיבא איגר בגיליון המשנה שלו, או רש"ש בהערותיו לסוגיה. לפתע גילינו כי השולחן ערוך ונושאי כליו, בהם הש"ך והגר"א – מלבד היותם פוסקים הרי הם פרשני הסוגיה.
תורה שיש לה בית אב
בדברי הערכה על הרבי מסוכטשוב רבי אברהם בורנשטיין, מחבר הספרים הלמדניים "אבני נזר" ו"אגלי טל", תיאר הראי"ה קוק כי שכלו היה "טהור וקדוש ומבהיק כזוהר הרקיע" (מאמרי הראי"ה, עמ' 204). אך למרות מקוריותו ויכולתו לחדש חידושי תורה עצמאיים, הוא עצמו כתב (בהקדמתו ל"אגלי טל") ששם את ליבו בעיקר לברר את שיטות רבותינו הראשונים, שמהם תצא תורה לכל ישראל. כל החידושים האחרים, יפים, חריפים ועמוקים ככל שיהיו, טפלים הם ביחס לעיקר – בירור שיטותיהם של גדולי הראשונים, שאנו צריכים ללכת בעקבותיהם. זאת על פי דברי הירושלמי (פסחים ו, א): "כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה".
כל מי שלמד אצל ר' מוטי ודבק בדרכו, לא יינתק מאותו בית אב של דברי הראשונים. מעולם לא אילץ את הסוגיה, תמיד הקשיב לה. אפילו האופן הפיזי שבו עמד או ישב בעת הלימוד, ביטא שפת גוף של הקשבה. סגנון הדיבור וההסבר נשמעו לעיתים מהוססים, במין חרדה, שמא לא יהיו מדויקים די הצורך ולא יביעו היטב את עומק דברי חז"ל וגדולי הדורות.
מרגלא בפומיה של ר' מוטי כי יש ללמוד מושגיה של תורה – מהי בעלות ומהי טענה, מהי ראיה ומה היא סתירתה. אף דברי המפרשים לדורותיהם נדונו מתוך חתירה להבנת מושגיה העיקריים של הסוגיה. עמדתו הרוחנית־למדנית הייתה כי יש להקשיב לדברי תורה, להתרגל לחשוב במושגים של תורה, לבטל דעתנו מפניה. גישתו הייתה שתחילה עלינו להגדיר לעצמנו מה דעתנו, ואז לבחון במה שונה היא מדעתה של תורה, וכך נזכה להבנתה המלאה. דוגמה אחת מני רבות: מהו בישול? לפי דעתנו נאמר שהוא הפיכת מוצר נא למוכן לאכילה בעזרת חום האש, בלי קשר לשאלה אם זהו כלי ראשון או שני. אבל התורה תלמדנו ש"כלי שני", גם כאשר הוא חם מאוד – אינו מבשל (למעט חריגים).
פעמים רבות היה מציג לפנינו את הסברה הראשונית שטרם הלימוד – זו שקרויה בפי גדולי האחרונים, כמהר"ם שיף ופני יהושע, "סברא חיצונה" – ואת פשט הגמרא כפי שהיא נקראת במבט ראשון. זאת כדי לחבר את דעתנו הגולמית לתורה שתבוא ותשנה אותה.
אחת החברותות שלי במרכז הרב למד לפני כן בישיבה חשובה. לאחר שנכנס לשיעורי ר' מוטי, סח לי בהתפעלות: תקשיב למנגינה, כמה אהבת תורה יש במנגינת השיעור. אם בחור היה בא להתייעץ אם להמשיך בישיבה או לא, הייתי מציע לו לעמוד מאחורי הכיתה ולשמוע דרך החלון הפתוח את מנגינת השיעור, בלי המילים, רק את אהבת התורה לאין גבול. אלה היו עוזרים לו להישאר ולדבוק יותר בתורה.
בישיבות ליטאיות נהגה הפרדה בין הר"מ, שמלמד גמרא, ובין הדמות החינוכית, המשגיח. כך גם במרכז הרב דאז הייתה הפרדה בין הר"מ לגמרא לר"מ לאמונה. אבל אצל ר' מוטי, גם כשלימד סוגיות קיבלנו חינוך מלוא חופניים. משפט אחד שלו קיפל פעמים רבות עולם ומלואו.
רווקים היינו, בתחילת שנות העשרים לחיינו. למדנו כתובות פרק ראשון, סוגיית "פתח פתוח", הדנה בשאלה אימתי עשויה להיות לחתן טענה על אשתו שאינה בתולה. לפתע עצר, הקיף במבטו את היושבים, הבחין כי סוגיה כזו עלולה ליצור אצלם פחדים מיותרים, אמר בקול רך "אלו מקרים מאוד יוצאי דופן", והמשיך הלאה. למעלה מארבעים שנה חלפו מאז ועודני נמס מעצמת האנושיות, התפיסה החינוכית, הרוך והאמון באדם שמשפט כזה חרט בתוכנו.
יום אחד ניגשנו אליו מודאגים: הקצב של לימוד הגמרא בעיון לא מאפשר לסיים את הש"ס גם אם נלמד עשר שנים בישיבה. הוא הביט בנו בעיניו הטובות ותמה: החיים נגמרים כשעוזבים את הישיבה? ממשיכים ללמוד גם אחר כך ומסיימים את הש"ס. קשה להסביר עד כמה משפט כזה מרגיע וקושר את החיים כולם בקשר אחד של תורה, מפיל מחיצות בין תלמיד הישיבה לאדם עובד.
גדול מרבן שמו
הוא היה לנו אוזן קשבת במצב שמכונה "משבר" (במלעיל), הפוקד בחורי ישיבה מעת לעת. היינו מבקשים לשוחח, והיה מזמין אותנו לביתו. פעמים רבות כבר בשלב הכניסה, כשהוא פתח את הדלת בהארת הפנים האופיינית שלו, כמעט שכחנו לשם מה בדיוק הגענו. נוספו על כך ההקשבה, תשומת הלב המלאה, ההתעניינות והאכפתיות, כשבחדר השני עדיין שוכבים ילדיו הקטנים שלא נרדמו. אלה הטעינו את מצברי הנפש למשך זמן רב. החיוך היה טבעי לו, גם חוש הומור לא חסר לו.
מידת הענווה לא מנעה ממנו את מידת הגבורה. הוא עמד על דעתו כארי גם מפני התקפות תלמידים חריפים, והיו כאלה. אך תמיד בכבוד רב, תמיד שידר כאילו לומדים בחברותא, כאילו לא גאון הדור עומד לפנינו. מה שאפשר דיון פורה – לעתים אפילו מוגזם – עם תלמיד שלא ידע את מקומו.
והיה הטיפול בשלמה, בנו שנולד עם צרכים מיוחדים. שיעורי ה"בקיאות" שמסר בסדר צהריים נמשכו כארבע שעות, עד השעה שבע וחצי, שבה שחרר אותנו לארוחת ערב. אך לעיתים היה מסיים את השיעור לאחר שלש שעות, בשעה שש וחצי, ומתנצל: "אני צריך לקחת את שלוימי הביתה", מהמוסד שבו שהה. כמה רוך וכמה אבהות היו בדבריו. הייתה זו הארת חסד ששומעי לקחו נושאים בקרבם עד היום.
דברים אלה הנכתבים בחיפזון הם אולי הקדמה קטנה לסיפור גדול שכתוב על לוח ליבם של בני משפחתו, תלמידיו ותלמידי תלמידיו. וגם לכשייכתב עלי ספר לא יהא בו כדי לתאר את מורנו הגדול, הרב ר' מוטי זצ"ל. וכאן – כפי שכתוב בסידורים הישנים – ובכן, כאן יש לבכות.
