הידיעה מיוסדת על יסוד של – ״הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ־ל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ״ (תהלים יט, ב), וההכרה – על יסוד של – ״בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ד׳, ד׳ אֱ־לֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד״ (תהלים קד, א).
הראשונה – מתוך ידיעת הטבע. תבל ומלואה, והשניה – מתוך הכרת הרואה ואינה נראה שבאדם, הנשמה שבו.
הראשונה היא ידיעה אנליטית, והשניה – הכרה אינטואיטיבית.
בראשונה – ה״אני״ שבי אינו אלא המשיג, שעל ידו אני משיג את העולם, ומתוך כך אני בא ל״מי שאמר והיה העולם״; ובשניה – ה״אני״ שבי הוא המשיג והמושג ביחד. כי, כשם שמשיג אני את ה״אני״ שבקרבי לא על ידי אנליזה, אלא על ידי הכרה פנימית – כך משיג אני את ה״אני״ של העולם כולו – את הקדוש ברוך הוא; הכרת ה״רואה ואינו נראה״ שבגופי, והכרת ה״רואה ואינו נראה״ שבכל העולם כולו – מילתא חדא היא! מתוך הידיעה באה האלילות מחד גיסא, והפילוסופיה מאידך גיסא. האלילות הגשימה את הא־לוהות – מפני שהעולם המורגש על ידי החושים והשכל מגושם הוא. הפילוסופיה – אם כי באה על ידי אנליזה יותר עמוקה, מתוך השתלשלות של הסיבה והמסובב, לידי ידיעת סיבה ראשונה, רוחנית – ראתה בא־לוהות רק את הבורא ולא את המנהיג. כי אם רואים אנו, בכל חוקי הטבע, רק חוקי הסיבה והמסובב המכאניים בלבד – הוכחה לכוונה ותכלית מנין?
ואומנם, השתדלו הפילוסופים המאמינים להראות גם כוונה ותכלית בטבע, ואמרו: אם ימצא אדם במדבר אין־יושב מחיקה בחול, תבנית משולשת שוות־הצלעות והזוויות, או הציור ללמוד מז׳ לראשון מאקלידוס, ויתור בשכלו ללמוד הסיבה שסבבה מהמראה הזה ומעלה בדמיונו אולי רוח סוער מכל עבר, או עקבות בעל חיים וכיוצא, העלו זאת הצורה, אולם מיד ימאן בזה שכלו, וידין סיבות האלו לבלתי מספיקות. ולמה? לפי שיגזור שכליות תמונה זו עם ריבוי חלקיה – הנה כל חלקיה מסכימים ונאותים לכלל שלם יחיד ועומד! או משל אחר, שהשתמש בזה בעל ״חובות הלבבות״ (שער היחוד, ו), באומרו – שאם רואים אנו טיפת דיו על נייר, לא נוכל לדעת אם נשפכה היא בכוונה, או שלא בכוונה. אבל, אם רואים אנו על נייר שורות שלימות ורצופות, מסודרות היטב, וכל שורה מחולקת לכמה תיבות, והתיבות לאותיות – לא יעלה על דעת מישהו לומר – כי כל זה נשפך על הנייר במקרה בעלמא, שלא בכוונה כלל...
והנמשל משני המשלים האלה מובן מאליו – רק בתופסנו כל פרט ופרט לחוד, ייתכן לייחס לכל תופעה סיבה מכאנית לבד. אבל, בתופסנו כלליות העולם, על כל הסדר והמשטר שבו, על רוב פרטיו הזקוקים זה לזה, כחוליות בתוך שלשלת – בעל כורחנו מגיעים אנו, לא רק לבורא אחד – אלא גם למנהיג אחד!
אכן, להוכחות מעין אלו איכא פירכא – כי סוף־סוף, אי־אפשר לנו למצוא בשכלנו תכלית לכל פרטי הבריאה של המון בריות לאין תכלית, ושאלות לאין־מספר, ומדרשי פליאה לאין־שיעור עומדים לפנינו ואין פיתרון להם – ולית נגר ובר נגר דיפרקינם! אבל, כשאנו באים לידי הכרת א־לוהות מתוך ״ברכי נפשי״ – תסורנה כל הפירכות! בנפשנו מרגישים אנו את האין־סופיות. כי כל מה שבא לנו באופן אפריורי, כמו הזמן והמקום, מכירים אנו רק באופן אין־סופי. אי־אפשר לנו בשום אופן לתפוס ולצייר דבר מה של ״לפני הזמן״, או מחוץ לחלל העולם. שכלנו תופס רק חיוב ושלילה – אבל לא את ההיעדר לחלוטין, כלומר: בשום אופן אי־אפשר לנו לתפוס היעדר של היישות כולה.
בנפשנו אנו מרגישים לא רק את הסיבתיות – אך גם את התכליתיות. אין אנו ניגשים לשום פעולה מפעולותינו, בלי איזו סיבה שקדמה לה, ובלי תכלית הכרוכה בה. זהו – ״סוף מעשה במחשבה תחילה״. ויתפלספו הפילוסופים כמה שיחפצו ב״ידיעה ובחירה״, ויבואו מתוך ״ידיעה״ לכפור ב״בחירה״ – סוף־סוף מרגיש כל אחד בנפשו, שרשות נתונה בקירבו לבחור גם את הדבר, וגם את היפוכו.
ואם בנו יש בחירה, על אחת כמה וכמה, שיש בחירה שם למעלה, ללא שיעבוד והכרח במעשים על פי חוקי הסיבה והמסובב וכו׳. ואם בנו יש רגש המוסר, להרגיש את הטוב ואת הרע על פי היסוד של צדק ומשפט – בוודאי שיש ״שופט כל הארץ״.
כי כמליצת הבעש״ט ז״ל: ״דע מה למעלה ממך...״ (אבות ב, א) – אם תרצה לדעת מה למעלה משמי השמים, אין עליך לשאת עינייך למרום ולראות שם את השמש והירח והכוכבים ולשאול – ״מי ברא אלה?״. כי את השאלה הזאת שאלו גם הגויים הקדמונים, ומתוך שאלה זו באו לאלילות דווקא... וכמו כן, גם תשובת הפילוסופים על כך עדיין איננה מספיקה. אלא – ״דע מה למעלה״ – אם תרצה לדעת מה נעשה ונשמע שם למעלה – ״ממך!״ – ממך גופא, מנשמתך בעצמך, העמק בה חֵקֶר ותוכל לדעת הכל, גם רזא דרזין וסודי סודות, סודות מכל הנראה בעולמות העליונים והתחתונים גם יחד!
וזהו ההבדל העיקרי בין היהדות והיוונות, שהאחרונה מיוסדת על הידיעה, והראשונה – על ההכרה, שאומנם גם היא באה מתוך ידיעה – מ״דע את עצמך״ ל״דע מה למעלה״, מ״העולם הקטן שבך״ לעולם הגדול, ולבסוף ל״מי שאמר והיה העולם״. דע את נשמתך, ומתוך כך – נשמת העולם כולו!
וראשית דבריו של ״א־לוהי העברים״ (שמות ה, ג) לאברהם אבינו, ה״עברי הראשון״ (על פי בראשית יד, יג), הם: ״לֶךְ לְךָ״ (שם יב, א) – ״לך״ לעצמותך גופא, לשורש נשמתך פנימה. ועל ידי זה הכיר אברהם את בוראו; ועל ידי זה מכירים אנו אותו בכל הדורות ובכל הזמנים.
וזהו ה״אני מאמין״ הראשון שלנו – ״אני מאמין שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים״. ואם את הבורא אפשר לדעת גם מתוך ידיעה של – ״הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ־ל...״, בחינת ״עילת העילות וסיבת הסיבות״ – הנה את המנהיג אפשר להכיר רק מתוך הכרה של ״בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ד׳״.
[הרמא"ע]
