ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים וכו' אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם וכו'.
לכאורה צ"ב, דהרי הרמב"ם כתב בפ"א ה"ד דאם עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה, תשובה ויוהכ"פ תולין ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה, ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין וכו', וא"כ איך כתב כאן שהוא אהוב ונחמד לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם.
ולפמש"כ במנ"ח מ' שס"ד דאף דאין מתכפר לו, מ"מ הוי צדיק גמור, ע"ש. ועמש"כ לעיל בפ"א, א"ש, דמש"כ כאן בפ"ז הוא לענין שיחשב צדיק גמור, אף דעדיין לא מתכפר לו וכמש"כ בפ"א ה"ד וכנז'.
והנה בהושע י"ד אמר הנביא: שובה ישראל וגו' ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו, אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון וגו', ומבואר בזה דא"צ כפרה כלל, וכדאמר אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה וגו'. ואולי תשובת הכלל שאני, דבזה אמנם מתכפר הכל ע"י התשובה, והושע לגבי תשובת הכלל מדבר, ועי' במס' ר"ה יז, ב, דאמרי' אר"י גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנא' השמן לב העם וגו' ושב ורפא לו, ואמרי' התם דהנ"מ בצבור אבל ביחיד לאחר גזר דין אין התשובה קורעת גזר דינו, יעו"ש בכל הסוגיא, וה"נ לגבי יסורין, דלגבי רבים התשובה מכפרת הכל ונקרע גזר הדין. ועי' ביבמות מט, ב, דמחלק בין יחיד לרבים, אך שם לענין הזמן המסוגל יותר לתשובה, ע"ש. ולא איירי לענין כפרה. אך בגמ' בר"ה מבואר דגם לענין כפרה חלוק צבור מיחיד, וכנז'. אך צ"ע למה הרמב"ם לא כתב ד"ז במפורש, וגם לא הביא דברי הגמ' בר"ה יז, ב, הנז'. ועי' בפ"ז ה"ו שכתב: וכן אתה מוצא שבלשון שהקב"ה מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים וכו'. משמע לכאורה דאין חילוק בין יחיד לרבים, וצ"ע. ועמש"כ בה"ו, יעו"ש.
משנת יעקב
