מכתב לחילונים שמאלניים

This is what I have been thinking for a long time [he just says it better]. Secular Zionism is dead. שקר אין לו רגלים. Without Hashem and Torah, there are no legs to stand on for the long haul. 

פרופסור זאב מגן 

הובלתם תנועה להחייאת השפה העברית אחרי 2,000 שנות תרדמת — הישג שלא היה כמותו בתולדות האנושות — שעה שאנו, הרוב המכריע של הדתיים, התנגדנו נחרצות ("לשון קוידש!" צעקנו בבהלה). עשיתם מאמצים כבירים כדי לחבר את היהודים שוב לזהותם הלאומית: כתבתם, לימדתם, הלחנתם, אירגנתם, עוררתם. אנחנו, מצדנו, פחות התחברנו. מאות בשנים הדגשנו את הממד ה"דתי". אתם הזכרתם לנו שאנחנו עם.

עודדתם אותנו: "רב לכם שבת בארצות של זרים, קומו נעלה לארץ ישראל ונקים לנו שם מדינה". אבל רובנו התעלמנו. "לעלות כחומה? להרים ראש ולצעוד בקומה זקופה הביתה? זה לדחוק רגלי שכינה". אז אתם עליתם. אתם בניתם את המדינה. ניסיתם לגייס אותנו: "עבודה עברית! בואו נפשיל שרוולים, נפריח את השממה". אבל לא התלהבנו במיוחד. הקול קול יעקב; הידיים? ידי עשו. אתם ייבשתם את הביצות ונטעתם את העצים והזעתם בשדות והקמתם מפעלים.

הפצרתם בנו: "לא עוד צאן לטבח! עם ישראל חייב להגן על עצמו! בואו נקים צבא!" "השם יילחם לנו", ענו רבים מאתנו, או אפילו: "געוולד — התגרות בגויים!" אז אתם הסתערתם.

אמרתם לנו: "בואו לתנ"ך, ספר הספרים, תעודת הזהות של האומה העברית והטאבו שלנו על ארץ ישראל!". "לא, תודה", ענינו. אז אתם צללתם לתוך עמודיה של האוטוביוגרפיה הלאומית שלנו, אתם נפחתם רוח חיים בסיפוריה, אתם החייתם את גיבוריה וכתבתם עליהם שירים, אתם חפרתם באדמה ומצאתם לעבר שלנו כאן תימוכין.

ברבות הימים הבנו את הטעות שלנו, והפכנו — לפחות חלק גדול מאתנו — לתלמידיכם המסורים. התאבקנו בעפר רגליכם, שתינו בצמא את הגיגיכם, והרמנו על נס את מנהיגיכם ואת מנהגיכם. וטוב שכך: כי בינתיים שכחתם את כל התורה שלכם כולה.

את העברית שהחייתם במו ידכם, זרקתם מאחורי גבכם בבוז: רוב השירים ששומעים ילדיכם, שמנגנים בתחנות הרדיו שלכם ובבתי הקפה ובקניונים שלכם, הם באנגלית. שלטי החנויות וסיסמאות השיווק שלכם כמעט כולם על טהרת האנגלית; חברות הטלוויזיה שלכם נקראות HOT ו־YES; והאוניברסיטה העברית בירושלים, מאה שנה אחרי "מלחמות הלשון", חותרת ללא בושה להפוך את שפת ההוראה שלה לאנגלית.

הלאומיות היהודית שטיפחתם, נהפכה אצלכם למלה גסה, המקבילה בתודעתכם לפשיזם (בתי הדביקה מדבקה עם המלים "עברי אנוכי" על גדר של אתר בנייה מול ה"סקייט־פארק" המקומי — היכן שמאות ילדים מקשיבים אך ורק לקניה וסט — וגולש יהודי צעיר קישקש מתחתיה: "נאציזם כרך ב'"). הציונות דגלה בעצמאות ומקוריות תרבותית, ב"לחזור להיות עצמנו". אבל אתם הפכתם — בכל תחומי חייכם הפרטיים והקבוצתיים — לחקיינים סדרתיים של תרבויות של אחרים. עלייה? יהודים שמאלנים־חילונים כבר מזמן אינם עולים, לפחות לא מרצונם. וכל פעם שתוצאות הבחירות לא משביעות את רצונכם, אתם מאיימים לרדת מהארץ. רק הדתיים באים לכאן היום, אפילו מהמערב. ואנחנו לא נעזוב לעולם — גם אם רוגל אלפר יהיה ראש הממשלה.

תגלו שאנחנו — אפילו הבן־גבירים והאבי־מעוזים שבינינו — לא שונאים ערבים, לא שונאים הומוסקסואלים, לא שונאים זרים — אפילו לא שונאים אתכם

עבודה עברית? נעלמה כלא היתה. לא שלא מגיע לשכנינו הערבים להתפרנס מעבודת כפיים. אבל גם לא מגיע להם — ולנו — שכל העבודה הזאת תיעשה על ידם (או על ידי עובדים זרים). שלא לדבר על הרעל ש"חלוקת עבודה" כזאת — הם עושים את כל מלאכת הכפיים ואנחנו לא — מזריקה לתוך הקשר בין שני העמים.

צה"ל? יותר ויותר מכם מפנים לו עורף: מוקיעים אותו כצבא כיבוש ואף נמנעים מלהתגייס ליחידות קרביות. אנחנו, הדתיים, ממלאים את החסר ולוקחים על עצמנו את התפקידים המאתגרים והמסוכנים ביותר.

תנ"ך? מחמד לבו של דוד בן גוריון? השנאתם אותו על רוב צעירי ציון באמצעות ה"הקבלות הכיאסטיות", הגילגמשים והאותנפישתים שלכם, והפכתם אותו לנושא זניח בבתי הספר ובחברה כולה. נאלצנו אנחנו להתערב ולהציל את המצב. היום רק מבתי הספר הדתיים, הישיבות והאולפנות, באים חתני וכלות חידון התנ"ך.

כן, היינו תלמידיכם הנאמנים, והמשכנו להרביץ את תורתכם וליישם את עקרונותיכם גם אחרי שאתם הפסקתם. תלמידים כל כך טובים היינו, עד כי הוספנו גם כמה תובנות משלנו: למשל, שהסיבה שאתם, מורי הציונות שלנו, הפניתם עורף לאידיאולוגיה שהנהגתם בעצמכם, נעוצה בכך שלא ניתן לחיות ולחגוג את זהותנו היהודית הלאומית מבלי למלא את ימינו בפולחנינו המסורתיים: שבת, כשרות, תפילה, חגים, לימוד תורה — שהם הם סממני הזהות היהודית שלנו ושומריה מזה אלפי שנים. כלומר למדנו, במחילה, גם מהטעויות שלכם.

ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי, גורדון, בובר, ביאליק, ברנר, טבנקין, בורוכוב — כל הגורואים שלכם — אילו שמעו את ענת קם מעודדת את בני עמה לחגוג את יום הולדתו של מי שבשמו נרצחו מאות אלפים מאבותינו ואמותינו לאורך הדורות ("הארץ", 14.12); או אילו יצאו אתי הבוקר מביתי וחלפו על פני ילדה בת שש שמקשיבה בטלפון הסלולרי שלה לשיר עם הפזמון החוזר: [מילים גסות ביותר....] — מה לדעתכם היו אומרים לכם על איך ששמרתם להם על החלום?

אז עכשיו תורנו לפנות אליכם: בואו, אחינו ואחיותינו השמאלנים החילונים, בואו והצטרפו אלינו וניאבק יחד למען העקרונות שאתם התוויתם ולימדתם אותנו: החייאת העברית, לאומיות יהודית, עידוד עלייה, עבודה עברית ("מי שלא מעבד את האדמה, מאבד את האדמה", האין זה מה שהנחלתם לנו?), צבא חזק, אהבת התנ"ך.

המשיכו להתנגד נחרצות לעמדותינו בעניין הלהט"ב, תחבורה ציבורית בשבת, סעיף הנכד, ההתנחלויות ושלל נושאים אחרים שמפרידים בינינו לביניכם. תנו לנו על הראש. אבל הצטרפו אלינו למאבק למען מה שמאחד את כולנו, שהוא במלה אחת: הציונות. החידוש המבריק הגדול שיצא מבית ספרכם.

ועל הדרך, תכירו אותנו קצת. במקום שנמשיך לקלל, לגדף, להשמיץ ולהכפיש אלה את אלה מעל דפי העיתונות, בלי שניהלנו ולו שיחה אחת רצינית, בואו — תוך כדי המאבק המשותף — ננהל שיחות נפש ארוכות, נדון ונדוש ונתווכח, ואולי אפילו נצחק קצת. ותגלו שאנחנו לא מפלצות ששואפות להפוך את מדינת ישראל ל"סיפורה של שפחה", תגלו שאנחנו רחוקים מלהיות "משיחיסטים", תגלו שאנחנו — אפילו הבן־גבירים והאבי־מעוזים שבינינו — לא שונאים ערבים, לא שונאים הומוסקסואלים, לא שונאים זרים — אפילו לא שונאים אתכם.

אז בואו, אהובינו השמאלנים החילונים: עלו עלי בריקדות למען העקרונות שלכם. אנחנו, הדתיים, לעולם לא נשכח את הלקחים שלימדתם אותנו, לעולם לא נהיה כפויי טובה כלפי המתנה האדירה שהענקתם לנו ולכל עם ישראל. בואו נשמור על המתנה הזו יחד.

עתון הארץ