Monday, January 30, 2023

לשים לב למודעה בעתון



שמעתי פעם מר' מענדל בוימגרטן, שבילדותו בשכונת ברנזוויל בניו יורק התגורר בשכנותם יהודי גלמוד, מבוגר וממורמר. בין השאר, לעתים היה מדבר בצורה בלתי הולמת ביחס לרבי הריי"צ זי"ע.

ויהי היום, ניגש האיש בבית הכנסת המקומי אל הבימה וטפח עליה. שקט הושלך בקהל ולפני כולם פתח האיש ואמר: "אני רוצה לבקש בפומבי מחילה מהרבי מלובביץ'…".

מה קרה?

האיש סיפר שלפני זמן מה הוא חלה ל"ע, ונזקק לכסף רב כדי לשלם את הוצאות הטיפולים הרפואיים. בהיותו ללא בני משפחה שיתמכו בו, פרסם מחוסר ברירה מודעה בעיתון היהודי שיצא לאור באידיש באותה תקופה, ה'מארגן ז'ורנאל', ובה כתב: "יהודי צריך עזרה", ותו לא, ולצדה מספר הטלפון שלו.

כמה יהודים צלצלו אליו? אף אחד.

לאחר כמה ימים צלצל המזכיר של הרבי הריי"צ ואמר לו: "הרבי ראה את המודעה, הוא רוצה לדעת איזה סוג של עזרה אתה צריך".

האיש סיפר למזכיר על מצבו הרפואי והכלכלי, והמזכיר שאל שתי שאלות: מה הסכום ומה הכתובת.

לאחר כמה ימים הגיע אליו צ'ק בדואר על מלוא הסכום.

"יהודי צריך עזרה" – וכי מודעה כזו לא תתפוס את עינו של הרבי מלובביץ'?

ואיפה אנו חיים? נכון, היום כמעט אף אחד לא מכניס מודעה לעיתון שהוא צריך עזרה, אבל זה לא צריך להיות כתוב שחור על גבי לבן. זה כתוב בעיניים, זה מוטבע על המצח או על הלב של יהודי שאנו פוגשים.

מה הרבי עשה? הוא רק שאל – איזו עזרה אתה צריך? צריך רק לשאול.

אבי ע"ה שאל פעם את הרבי זי"ע, למה הוא נוטל על כתפיו לעסוק בנושאים שגדולים אחרים בישראל מושכים את ידיהם מהם, למה לו כאב הראש הזה?…

הרבי ענה לו במילים של התורה: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול".

מה משמעות הדבר שמשה הסתכל תחילה סביבו לראות אם יש איש?

הוא הסתכל לראות אם למישהו אכפת!

משה ראה שכולם מתעלמים. אף אחד לא מתעניין בצרתו של יהודי. זה מה שהוא ביקש לראות – האם הוא יהיה כמוהם או שיהיה אכפת לו מיהודי אחר. וזה מה שהפך אותו למשה רבינו.

הרבי זי"ע מיעט לדבר על עצמו, והוא המשיך ואמר לאבי: את זה למדתי מחמי, הרבי הריי"צ.

בשנות הנהגתו של הרבי, ראיתי במו עיניי שהדוור של שכונת קראון הייטס היה מביא לחדר המזכירות שלושה־ארבעה שקי מכתבים, דבר יום ביומו. מדובר במאות מכתבים, והרבי קרא את כולם וענה להם. זאת מלבד שאר עבודותיו בקודש בלימוד התורה, תפילה, קבלת קהל ל'יחידות' במשך שעות ארוכות וכו'.

מנהגו של הרבי היה שהוא, ורק הוא, היה פותח את המכתבים. אסור היה לאף אחד מהמזכירים והמשמשים לפתוח שום מכתב, ויהי מה. הרבי היה פותח כל מעטפה בכוחות עצמו, קורא את המכתב, ואז מורה למזכיר מה ואיך לענות לשואלים.

תארו לעצמכם, כמה עמל וטרחה כרוכים בפתיחת מאות מכתבים ביום!

פעם אחת רכש אחד החסידים, ר' זלמן חנין, מכונה הפותחת מכתבים. מכניסים את המכתב למכונה מצד אחד, והוא יוצא פתוח – ללא קרעים – מצדה השני. הוא הביא את המכונה לחדרו של הרבי, מתוך מחשבה שהרבי – שחס על זמנו כל כך – ודאי ישמח להשתמש בה.

להפתעתו, הרבי מיאן להשתמש במכונה, באמרו: בנוהג שבעולם אנשים חותמים ומדביקים את מעטפות המכתבים בדבק וכדומה; אבל אלו שכותבים לי – מדביקים את מכתביהם בדמעות, ואני אפתח אותם על ידי מכונה?!…

זו רגישות. "וירא בסבלותם".

לחיים.

כידוע, ישנה מחלוקת בסדר ארבע הפרשיות של התפילין, ולהלכה נפסק כשיטת רש"י שהפרשיות צריכות להיות כפי הסדר שנכתבו בתורה. מאיזה צד מתחיל הסדר? מצד ימין. אבל ימין של מי? לא ימינו של האדם המניח תפילין אלא משמאלו דווקא, שזהו צד ימין של האדם העומד מולו ורואה את התפילין.

נזכרתי בהלכה זו כששמעתי את הסיפור הבא.

בשנת תשל"ה ביקר ב'יחידות' אצל הרבי ראש ישיבה מירושלים. בתוך הדברים, הרבי עודד אותו לפרוץ את קהל שומעיו הטבעי ולהשקיע מזמנו להשפיע גם על אחרים.

הרבי אמר לו: מהו האבר החשוב בגוף האדם? הלב. הזוהר אומר "ליבא פליג לכל שייפין" – הלב משפיע דם וחיוּת לכל האברים כולם, והרי "נפש הבשר בדם היא".

והיכן מקומו של הלב – בצד שמאל.

לכאורה – פנה הרבי אל ראש הישיבה ושאל – מדוע הלב בצד שמאל? הרי צד ימין חשוב יותר: "ימין ה' רוממה"; יוסף רצה שיד ימינו של יעקב תונח דווקא על ראש בנו הבכור, וגם חז"ל אמרו "כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין". אם כן, מדוע ברא ה' את הלב בצד שמאל?

אכן, שאלה מפתיעה ובלתי שגרתית, וראש הישיבה המתין לתשובתו של הרבי.

אמר הרבי: הלב אכן ממוקם בצד ימין – מימינו של האדם העומד מולנו. הלב ניתן לנו בשביל שנחוש את צערו של אדם אחר הניצב לפנינו…

הרבי דרש פעם בפרשת יוסף ואחיו, וחושבני שאם לא הרבי שביאר כך, היה קשה לאחרים לומר זאת:

כיצד התחילה גלות מצרים? לכאורה פשוט: על ידי אחי יוסף שמכרוהו כעבד והוא הורד למצרים. אבל היכן היה ראובן? הלוא הוא זה שהציע לא להורגו אלא להשליכו לבור "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו". אם כן, מדוע לא עשה זאת?

מה היה אחרי שהשליכו את יוסף לבור? "וישבו לאכול לחם" – האחים התיישבו לאכול, אולם ראובן לא היה שם. ואז עברו הסוחרים, ויוסף נמכר מבלי שראובן ידע על כך. היכן היה? מביא רש"י מדברי המדרש: "ובמכירתו לא היה שם, שעסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו".

תעשו חשבון: מתי ראובן בלבל יצועי אביו? אחרי שרחל נפטרה. יוסף היה בן תשע כשאימו נפטרה, והוא נמכר בגיל 17. אם כן, מעשה זה היה לפני שמונה שנים, ויוצא שראובן עדיין עסוק במשך כל השנים הללו בתענית של תשובה על החטא שעשה! לכאורה, מה גדול מזה?

מצד שני, דווקא בגלל שהיה עסוק בעבודתו הרוחנית, הרי כשהאחים התיישבים לסעודה ראובן לא היה עמהם, ובגלל זה יוסף נמכר לעבד! בגלל זה, כעבור זמן, נזקקו האחים לרדת למצרים ואחריהם יעקב אבינו עם כל משפחתו, ואז התחיל השעבוד והסבל הנורא של ישראל.

ללמדך, אמר הרבי בכאב, שהגלות לא בהכרח מתחילה על ידי מעשים של אנשים לא טובים. הגלות יכולה להתרחש על ידי שצדיק עליון – שכבר שנים עוסק בתשובה ובכפרת עצמו – לא שם לב לצערו של נער צעיר. איך אפשר לעסוק בתענית ותפילה כאשר ילד יהודי מושלך בבור ובו נחשים ועקרבים?!

הגמרא במסכת עירובין אומרת שבשעה שתיקן שלמה המלך את דיני עירובין ונטילת ידיים, יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אם חכם ליבך בני ישמח ליבי גם אני".

שאל הרבי מקוצק: מהי החכמה הגדולה שישנה בשתי מצוות אלו – עירובין ונטילת ידיים – שגרמה לשמחה גדולה כל כך בשמים?

והרבי מקוצק הסביר:

ישנם שני סוגי אנשים – אנשי עירובין ואנשי נטילת ידיים.

אנשי עירובין – מעורבים בין הבריות. הם הולכים לכל אירוע, נמצאים בכל שמחה, תמיד יש להם מה לומר, הם עסוקים תמיד במה שעומד לפניהם באותו רגע ובאותו מקום.

שונים מאלו הם אנשי נטילת ידיים – ידים נקיות. כשנוטלים ידים, הרי אסור לדבר. תמיד הם עסוקים בלימוד, בחזרת פסוקים, פרשת המן, עשרת הדברות, שש זכירות, משניות בעל פה וכו'. תמיד הם עסוקים במשהו רוחני ומתחמקים מאנשים אחרים. הם מוודאים תדיר שידיהם יהיו נקיות, טהורות וקדושות, ושלא יבואו במגע עם משהו זר ח"ו.

זו הייתה החכמה הגדולה של שלמה המלך: הוא תיקן במקביל עירובין ונטילת ידיים. מצד אחד רצה שתהיה התערבות בין הבריות, שנחשוב אודות הזולת ונחדל להתעסק רק עם עצמנו. עם ישראל הוא עם אחד, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.

מצד שני, מי שמתערב עם הבריות יתר על המידה יכול לאבד את עצמו, לשכוח מתפקידיו שלו ולהפוך להיות רק אדם המופיע בפני אחרים אך לבו חלול בקרבו. לכן צריך גם נטילת ידיים – להישאר נקי וטהור ולהתעלות בקודש. לחיים, לחיים ולברכה, שנהיה ערים תמיד לחסרונו של הזולת. 

י"יג