נזיר א-להים קדוש הוא

יאיר שלג - מקור ראשון 

על פי סיפור שמתהלך שנים רבות בקרב תלמידיו של "הרב הנזיר", הרב דוד כהן, בשנות המנדט חשדו כמה קצינים בריטים ש"הנזיר" מחביא בביתו לוחמי מחתרת (הוא אכן אירח לא פעם בביתו את אנשי "ברית החשמונאים", המקבילה הדתית של הלח"י), ואולי אף נשק המשמש את המחתרת. קצין בולשת נשלח אפוא לביתו של הרב. כשנכנס האיש לבית וראה את הרב, הוא השתתק. הוא הצליח רק למלמל באנגלית "איש קדוש, איש קדוש", הצטלב ועזב את הבית. לחבריו במשטרה הורה שלא להציק עוד לנזיר.

הקצין הבריטי האלמוני לא הכיר כמובן את תורתו של הנזיר. כדי לחוש יראה מדמותו הספיקה לו החזות החיצונית של הנזיר, זו שהקנתה לו את כינויו המפורסם: שיער ארוך שיד מספריים לא נגעה בו במשך עשרות שנים, וחלוק או גלימת בד, בהשראת הכוהנים הגדולים מבית המקדש, במקום חולצה ומכנסיים מערביים. הנזיר אף נמנע משתיית יין ואכילת בשר, כדרכם של נזירים עוד מימי קדם, והקפיד על שתיקה מוחלטת, תענית דיבור, בכל ארבעים הימים שבין ראש חודש אלול ומוצאי יום הכיפורים. הרב ירחמיאל וייס, שכיהן עשרות שנים כראש ישיבת ירושלים לצעירים (ישל"ץ), והיה מבאי ביתו של הנזיר, מספר: "כשהייתי בא אליו לפני ראש השנה כדי לברך אותו לשנה החדשה, הוא היה מושיט לי פתק ובו דברי הברכה שלו".

מאז נפילת ירושלים המזרחית, ובה הר הבית והכותל המערבי, בידי הירדנים במלחמת העצמאות, הוא הוסיף לנזירותו עוד הקפדה אחת גדולה: הוא נדר שלא לצאת מביתו עד שירושלים תחזור לריבונות ישראלית. בשלוש הפעמים הנדירות שנאלץ בכל זאת לצאת מהבית מסיבות משפחתיות, הוא ערך לשם כך התרת נדרים מיוחדת. רק כעבור 19 שנה, כשהעיר אכן שוחררה, יכול היה לבטל סופית את נדרו.

כל ימיו של הנזיר עברו עליו בסימנן של שתי תשוקות גדולות: התשוקה לחוכמה ולהבנת השאלות הגדולות של העולם, והתשוקה לקדושה. שתיהן ביטאו את תשוקתו האמיתית: להבין לעומק את העולם, בדמותו הנגלית והנסתרת גם יחד. לא פעם היו גם מצבי מתח בין שתי התשוקות, אבל גם כשנאלץ להכריע ביניהן, הוא מעולם לא זנח לגמרי אף אחת מהן.

הרב ירחמיאל וייס: היה לו שיער פזור עד הברכיים, כיפה מוגבהת בסגנון פולני, וזקן שהיו בו גם אניצי זהב. הוא חבש משקפיים מגדילות, שהגדילו מאוד גם את עיני התכלת שלו. כשראיתי אותו לראשונה נעתק ממני הדיבור.

את מנהגי הנזירות שלו מסביר תלמידו, הרב יוחנן פריד, בתשוקת הקדושה: "אני לא יודע מתי ועל איזה רקע ספציפי התחילו מנהגי הנזירות, אבל ברור לי שהם ביטאו את הרצון העז שלו להתקדש, להתעלות ולחוות את הרבדים העליונים ביותר של החיים, עד כדי רצון עז להגיע לנבואה. הוא האמין שחידוש הנבואה עתיד להיות חלק בלתי נפרד מהגאולה שעם ישראל חווה עם שובו לארצו".

התשוקה לחוכמה, לעומת זאת, התבטאה במעבר אינסופי בין מוסדות לימוד מסוגים שונים, תורניים ואקדמיים. הוא נולד ב־1887 בעיירה קטנה ליד וילנה שבליטא. בגיל שבע התחיל ללמוד גמרא אצל בן הדוד של אימו. לימים העיד על עצמו שכבר בגיל הזה השיב על שאלות שתלמידים מבוגרים יותר לא הצליחו לענות עליהן. בגיל תשע נשלח לבית סבו בעיירה ראדין, מקום מושבו של ה"חפץ חיים", ושם למד כל יום עד תשע בערב. אבל כעבור שנה נפטר הסבא, והוא חזר לבית אביו, ללמוד בישיבה.

בגיל 14 כבר נשלח לישיבה החשובה ביותר במזרח אירופה באותן שנים: ישיבת וולוז'ין. חלק מהתלמידים שלמדו שם היו סקרנים גם כלפי התרבות הכללית (ביאליק וברדיצ'בסקי היו בין תלמידי הישיבה בעשורים האחרונים של המאה ה־19), וגם הנזיר נחשף שם לראשונה לספרות ההשכלה. כעבור שנתיים הוא עבר שוב לראדין, ללמוד אצל החפץ חיים. חברו לחדר באותם ימים היה הרב יוסף כהנמן, לימים מייסד ישיבת פוניבז'. אז התחיל להתעניין גם בתנועת המוסר, שהדגישה מאוד את תיקון המידות, והחל לכתוב יומן אישי המתעד ובוחן את מעשיו באופן יומיומי. בגיל 18 עבר לישיבת סלובודקה, אחת הישיבות המובהקות של תנועת המוסר.

חיידק ההשכלה הכללית המשיך לדבוק בו, ובגיל 20 החליט לנסוע לקובנה כדי להתכונן לבחינות הבגרות של הממשל הרוסי, אבל חזר לבית הוריו מבלי שהשלים את הבחינות. מי יודע, אולי חשש להתמסר יותר מדי לעולם ההשכלה הכללית. ואז, בן 22, הוא התחיל ללמוד באקדמיה למדעי היהדות שהקים הברון גינצבורג בסנט־פטרבורג. ביומנו הוא כתב על ההחלטה הזו: "הנני שב לבית המדרש, בדרך חדשה". באקדמיה הזו הוא התוודע למי שיהיה לימים אחד מידידיו ומוקיריו הגדולים, נשיא המדינה השלישי זלמן שז"ר.

לאחר כשלוש שנים בסנט־פטרבורג הוא עבר ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג שבגרמניה, שבה לימדו גדולי הפילוסופים של התקופה – אדמונד הוסרל ותלמידו הצעיר מרטין היידגר. הרב וייס מספר שאחרי פטירתו של הנזיר נערכה לו עצרת זיכרון בישיבת מרכז הרב, ובין המספידים היה גם החבר הוותיק, הנשיא שז"ר. "שז"ר סיפר שהנזיר היה אימת המרצים בפרייבורג. הוא היה שומע את ההרצאות שלהם, מסתובב בחדר במשך שעות, חושב על הדברים ומנסה להבין אותם לעומק. למחרת היה בא לפרופסור עם שאלות הבהרה, אבל מכיוון שהפרופסורים עצמם לא העמיקו לחשוב כמוהו, הם לא ידעו לענות לו על השאלות".

מצאתי לי רב

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורש הנזיר מגרמניה כנתין זר, ונדד שוב – הפעם לאוניברסיטת באזל שבשווייץ. הוא החל בכתיבת דוקטורט על הפילוסוף היהודי־גרמני שאותו העריץ, הרמן כהן. אבל פגישה אחת, ששינתה את כל חייו, הביאה גם להפסקת העיסוק בדוקטורט. זו הייתה הפגישה עם הראי"ה קוק.

הרב קוק, שהגיע לארץ עשור קודם לכן, נסע לאירופה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה כדי להשתתף בוועידה של תנועת אגודת ישראל. פרוץ המלחמה מנע ממנו לחזור לארץ, והוא בילה את כל תקופת המלחמה בשווייץ. הנזיר, שלא החמיץ הזדמנות לפגוש ולהכיר אנשי רוח גדולים שהעריך, שמע שהרב קוק נמצא בשווייץ ונסע לבקרו. אחרי שנים רבות, כשערך את ספרו החשוב ביותר של הרב קוק, "אורות הקודש", הוא שחזר, בהקדמה לספר, את החוויה שהפכה אותו לתלמידו המעריץ של הרב קוק:

אחרי טבילה במימי הריין, מצויד ב"שערי קדושה" (ספרו של ר' חיים ויטאל, תלמידו הקרוב של האר"י; י"ש), מלא ספק וחכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול באתי אליו. מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו (הרב צבי יהודה). נסבה שיחה על חוכמה יוונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב לבבי. גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם, ואשמע קול צעדים, הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה בשיר וניגון עליון, משמי שמי קדם, וזכור לנו אהבת הקדמונים. ואקשיב והנה נהפכתי לאיש אחר. אחר התפילה מיהרתי לבשר במכתב כי יותר מאשר פיללתי מצאתי. מצאתי לי רב.

אחרי המלחמה, כשהרב קוק חזר לארץ, בא בעקבותיו גם הנזיר, וחייהם נקשרו זה בזה עד יומם האחרון.

הרב קוק הקים באותן שנים שני מפעלים חשובים: את הרבנות הראשית, ואת הישיבה שאותה תכנן כמודל לעולם ישיבתי מסוג חדש – "הישיבה המרכזית העולמית", שהפכה אחרי מותו לישיבת מרכז הרב. הרבנות הראשית הייתה מפעל ציבורי שהנזיר, איש הרוח האולטימטיבי, לא היה מעורב בה. אבל הרב קוק, שרצה מאוד שבישיבה החדשה ילמדו גם את אותן חוכמות העולם שיוכלו לסייע בהבנת התורה לעומקה, ביקש מהנזיר, כבעל ידע מסודר באותן חוכמות, להכין את תוכנית הלימודים של הישיבה. התוכנית שהגה הנזיר אכן הייתה שאפתנית וחדשנית. הוא כלל בה עשרה תחומי לימוד: תנ"ך, מדרש התורה, מבוא למשנה ולתלמוד, סדר הדורות ותולדותיהם (היסטוריה יהודית), "מבוא המדרשים האגדיים", תלמוד, פוסקים, "שימוש מדעי הטבע לתלמוד" (ריאליה תלמודית), חוכמת האלוהות ו"החוכמה העברית הפנימית".

הרב יוחנן פריד: מנהגי הנזירות ביטאו את הרצון העז שלו להתקדש, להתעלות ולחוות את הרבדים העליונים ביותר של החיים, עד כדי רצון עז להגיע לנבואה. הוא האמין שחידוש הנבואה עתיד להיות חלק בלתי נפרד מהגאולה שעם ישראל חווה עם שובו לארצו.

ביומנו הסביר הנזיר, בין השאר, את החדשנות והשאפתנות של התוכנית ברצון להציב חלופה של שילוב עולם הרוח התורני והכללי מול המודל של האקדמיה, ובאופן ספציפי האוניברסיטה העברית, שעמדה להיפתח כעבור שנים אחדות:

בישראל אי אפשר שהלימודים הרוחניים יהיו חילוניים. הכח הרוחני והכח האלוהי צריכים להיות אחד… כולם עניינם ומקורם התורה הרשומה, הכתובה והמסורה… אם הישיבה המרכזית תצמצם חוג לימודיה, יש לחוש כי המכללה החילונית, שברשותה מדעי הטבע, תפתח גם כוחות רוחניים עבריים ברוח חילוני, ויהי הקרע בנשמה הישראלית. ובמלוא הלימודים הרוחניים העבריים ברום היקפם ב'ישיבה המרכזית' ברוח אלוהי, יפרח רוח ישראל בתחיית קודשו. אבל לא שיעורי הלימודים לחוד, אלא עבודת החינוך האישי עיקר. כלבני הנביאים, תיקון המידות, והעלאת החיים לתחיית רוח הנבואה.

המשימה העיקרית שהנזיר לקח על עצמו באותן שנים, לפי בקשתו האישית של הרב קוק, הייתה עריכת כתביו הרוחניים האישיים ביותר של הראי"ה, שלימים יצאו לאור תחת השם "אורות הקודש". זה היה צעד חריג, שכן את רוב כתביו של הראי"ה ערך בנו, הרב צבי יהודה. נראה כי העובדה שב"אורות הקודש" נכללו גם מושגים פילוסופיים רבים, היא שגרמה לרב קוק להטיל את המלאכה הזו דווקא על הנזיר, שהיה בעל השכלה פילוסופית.

פרופ' דב שוורץ מאוניברסיטת בר־אילן ומכון הרטמן היה בצעירותו, במקביל לתחילת דרכו האקדמית, חוקר במכון "נזר דוד", שהקים בנו של הנזיר, הרב שאר־ישוב כהן, כדי לחקור ולפרסם את כתביו. שבע שנים ישב שוורץ בארכיון הנזיר ועבד על כתביו. מפעלו העיקרי באותן שנים היה הוצאה לאור של פירוש שכתב הנזיר על ספר הכוזרי, בשלושה כרכים.

לימים נוצר עימות בין שוורץ לאנשי המכון, בשל פרסומים של שוורץ ביחס לנזיר שנראו לבני משפחתו ולתלמידיו כפוגעים בדמותו. בעיקר סבב העימות סביב טענתו של שוורץ שהנזיר הטמיע למעשה את הגותו שלו באופן שבו ערך את אורות הקודש, כפי שהוא אומר גם כעת: "כבר שנים אני טוען שהנזיר ערך את אורות הקודש בצלמו שלו, לפי הקווים ההגותיים שלו עצמו. כחוקר הצבעתי על סדר הקטעים בספר, כסדר שמבטא את תפיסת 'ההגיון השמעי' שלו, שלפיה השמיעה חשובה מהראייה, כיוון שבראייה אתה מקבל מסר מיידי מוכן לעיכול, בעוד שבשמיעה אתה צריך להשלים אותו בהקשבה, מתוך העולם הפנימי שלך. ההוכחה החותכת לכך נמצאה כאשר פורסמו כתביו האישיים של הרב קוק תחת הכותרת 'שמונה קבצים'. אלה אותם חומרים ששימשו גם לעריכת 'אורות הקודש', ושם אתה רואה מה היה הסדר המקורי שהרב קוק ייעד להם. אפשר לראות בבירור שהסדר ב'אורות הקודש' שונה, מכיוון שהנזיר עיצב אותו לפי הגותו שלו".

הראל כהן, ראש מכון "נזר דוד", אומר בתגובה: "שמונת קבצי כתב היד של הרב קוק שפורסמו מכילים 2,622 פסקאות שאין להן סדר, כפי שהעיד הרב קוק עצמו. הראי"ה קוק מסר אותם לידי תלמידו אהובו הרב הנזיר, וסמך עליו בסידור הפסקאות לאורות הקודש, כפי שמובא ביומן הנזיר, ואף אמר: 'אני לומד את עצמי מתוך [סידור] הספר'. בארכיון 'נזר דוד' נמצאים אלפי גליונות הדפוס של 'אורות הקודש', ובהם הגהות בכתב ידו של מרן הראי"ה בעצמו. תצלומי כמה מהם מובאים בסדרת הספרים 'חוג הראי"ה' על 'אורות הקודש' שבהוצאתנו, שם גם מונה הרב הנזיר בראש כל שיעור את השינויים שביקש הראי"ה לערוך לפרקים".

לכאורה, גם בלי לראות את אותן הוראות ישירות שנתן הרב קוק לנזיר בנוגע לעריכת "אורות הקודש", קשה להניח שהנזיר ניסה באופן מודע ומכוון לכפות את הגותו שלו על זו של הרב קוק. מסתבר יותר שכתלמיד קרוב מאוד לרב קוק, שגם תלה את תורתו שלו בזו של הראי"ה, הוא היה משוכנע שזה הפירוש הנכון ביותר לתורת רבו. ההנחה הזו נובעת גם מהעובדה שכמעט בכל היבט אפשרי, הנזיר ביטל את עצמו לעומת הרב קוק. אפילו את פרסום הגותו שלו הוא עיכב כדי לפרסם את זו של הרב קוק. אחרי הדפסת שלושת הכרכים הראשונים של "אורות הקודש" החליט הנזיר להתפנות לכתיבת הגותו שלו, אבל, כפי שמספר תלמידו הרב יוחנן פריד, "הוא חלם שהרב קוק נגלה אליו ונוזף בו על כך שהוא לא עוסק בעריכת 'אורות הקודש ד'". הנזיר נבהל מן החלום, והחליט להתמסר לעריכת הכרך הרביעי.

הוגו ברגמן במרכז הרב

היה זה בתחילת שנות השישים, בתקופה שבה בוגרי הישיבות התיכוניות החלו להגיע ללימודי המשך במרכז הרב. אחד מהם היה יוחנן פריד, והנזיר ביקש ממנו לסייע לו במלאכת העריכה.

"הייתי מגיע אליו פעם בשבוע, בנוסף לשיעורים הקבועים שלמדנו אצלו", משחזר הרב פריד. "לקראת המפגש הוא כבר אסף קטעים מ'שמונה קבצים' שנראו לו קשורים לנושא משותף, כלומר מתאימים לפרק משותף. הוא נתן לי את הקטעים להדפסה בביתי, ובשבוע שלאחר מכן היינו יושבים ועורכים את הפרק. את המתווה הכללי של הספר הוא כבר הכין מראש, אבל את העריכה הנקודתית של הפרקים עשינו יחד. הרבה דיונים הקדשנו לכותרות הפרקים. הרב קוק הרי לא נתן כותרות בפנקסים שלו, ולנזיר היה מאוד חשוב שהכותרות תהיינה טובות ומדויקות. השקענו הרבה גם בניסוח התקציר של כל פרק, שהופיע בתחילתו. הוא היה מאוד פרפקציוניסט. כל מושג שהרב קוק הזכיר, הוא רצה שנלך לבדוק את שורשיו גם בחוכמת היהדות וגם בפילוסופיה הכללית, ולפעמים היינו עוסקים בליבון ממושך של המושגים לפני שניסחנו את אופן העריכה. עבדנו על הספר הזה לפחות חמש שנים".

בעבור בוגרי הישיבות התיכוניות, כמו פריד, המפגש עם הנזיר היה מסעיר כמעט כמו עבור אותו קצין בריטי. גם הם נדהמו לראות אדם שלא הכירו דוגמתו. כך למשל מתאר הרב וייס: "בפעם הראשונה הגעתי אליו יחד עם הרב יעקב פילבר, שכבר הכיר אותו קודם ורצה שגם אני אתוודע אליו. זה היה מראה באמת מטלטל. קודם כול, היה לו שיער מאוד ארוך שהיום אולי יותר פופולרי, אבל באותם ימים היה נדיר. היה לו שיער פזור עד הברכיים, כיפה מוגבהת בסגנון פולני, וזקן שהיו בו גם אניצי זהב. הוא חבש משקפיים מגדילות עם עיני תכלת, והזכוכית המגדילה של המשקפיים הגדילה מאוד גם את עיניו. כשראיתי אותו נעתק ממני הדיבור. הוא דווקא קיבל את פנינו מאוד בשמחה. בתחילה הוא דיבר אל הרב פילבר בלשון רבים, 'מה שלומכם', ואז התחיל לשאול גם אותי שאלות בלשון רבים, ולקח לי זמן עד שהבנתי שהוא מדבר אלי. היה לו קול עמוק, מאוד מיוחד".

כעבור זמן לא רב התחיל וייס הצעיר להיכנס לשיעור השבועי הקבוע ב"אורות הקודש", שהנזיר מסר בביתו בכל יום רביעי בערב: "הכניסה שלו לשיעור הייתה מדהימה. היה לו בבית שעון אורלוגין, שהיה מתקתק בכל שעה עגולה. הוא היה מגיע מחדר השינה אל השיעור שנייה לפני הזמן, מחכה שהשעון יעשה את התקתוק שלו, ואז התיישב. בשיעור ישבו שניים־שלושה מעגלים. במעגל הקרוב יותר ישבו התלמידים הוותיקים, ובמעגלים החיצוניים ישבו הצעירים. די מהר נוצר לי תפקיד קבוע בשיעורים האלה.

נכדתו, אלירז קראוס: כשהייתי חוזרת מבית הספר לבית של סבא וסבתא, הוא נתן לי לאכול ביסקוויטים וחלב. הוא לא יצא מביתו כל השנים שירושלים הייתה כבושה, אבל למחרת הבת־מצווה שלי הוא עשה התרת נדרים ויצא מהבית, כדי להגיע אלינו ולברך אותי.

"למרות השנים הרבות שלימד את 'אורות הקודש'", ממשיך ומתאר הרב וייס, "הנזיר היה מכין כל שיעור בקפדנות, כאילו זו הפעם הראשונה. הוא היה מבקש מאחד התלמידים לקרוא את הפרק ברצף, ואז היינו צריכים להעלות שאלות; הוא הדגיש שהוא לא מבקש שאלות סתמיות, אלא לשאול על משמעות הפרק מבחינה רעיונית ונפשית. אם זו הייתה שאלה טכנית, לא מאוד חשובה, הוא היה עונה עליה מיד, ואם התכוון לענות על שאלה מסוימת במהלך השיעור, הוא היה מהנהן בראש ועונה בהמשך. כשהגיע למושגים יסודיים היה נותן סקירה על משמעות המושג בספרות החוכמה ובספרות הנסתר היהודית, וגם מבקש מקבילות בהשכלה הכללית. לשם כך הוא היה מכין מראש ערימה של קרוב ל־30 ספרים, שאותה הניח על אדן החלון, מסודרת לפי סדר השיעור, כשהעמוד, ולפעמים גם השורה, כבר מסומנים מראש כדי לא לבזבז זמן.

"התפקיד שלי היה להביא לו את הספרים כשנזקק להם. לפעמים כשהחליט לדלג על מקור בגלל התמשכות השיעור, הוא היה מסמן לי ביד שאביא ספר אחד יותר מאוחר, או אפילו שניים. גם בספרים עצמם הייתה לו בקיאות מאוד יסודית. הוא היה מסמן מראש את הקטעים שרצה לקרוא בשיעור, ואם אלה היו ספרים בשפות זרות, הוא היה קורא לנו קודם כול את המקור – בלטינית, ביוונית או בגרמנית, ואז היה מתרגם. הוא רצה שנכיר גם את המקור. הוא גם השתדל מאוד שיהיו לו הדפסות ראשונות של הספרים, כיוון שטען שהרבה פעמים נופלים שיבושים בהעתקות מדפוס לדפוס".

כדי להמחיש עד כמה היה הנזיר מעורה לא רק בכל ספרות הנגלה והנסתר היהודית אלא גם בפילוסופיה המערבית, מספר הרב וייס שפעם נכנס לישיבת מרכז הרב אדם גלוי ראש, שנראה בעליל כלא שייך לעולם הישיבה: "כמה מהתלמידים התלחשו ביניהם שמדובר בפרופסור שמואל הוגו ברגמן, מגדולי הפילוסופים שחיו אז בארץ. התברר שהיו לו כמה שאלות בנוגע לפילוסופיה של קאנט, שהוא רצה ללבן אותן עם הנזיר".

מתכון לגפילטע פיש צמחוני

נכדתו של הנזיר (בתו של בנו, הרב שאר־ישוב כהן), אלירז קראוס, מאירה צד אחר בדמותו, הצד המשפחתי: "פעם באחת ההרצאות שנתתי עליו, מישהי שאלה אותי אם הוא היה משחק איתי. השאלה הכתה אותי בתדהמה, משום שהתשובה הייתה שלילית אבל איכשהו לא שמתי לב לזה עד אז, מפני שמכל בחינה אחרת הוא היה סבא נהדר, בכלל לא מרוחק".

גם וייס ופריד מעידים על רב שהקפיד תמיד להתעניין בחיי היום־יום שלהם: בתוכנית הלימודים שכל אחד מהם קבע לעצמו, במצב הרוח שלהם, אפילו בחיים האישיים. פריד מספר שכשהתארס עם אשתו, נורית, הוזמנה גם היא לבית הנזיר, ואפילו זכתה לקבל מהרבנית את המתכון לגפילטע פיש הצמחוני שלה.

קראוס ממשיכה: "בילדותי גרנו בירושלים והייתי אצלם המון, כולל שבועות שלמים כשההורים שלי נסעו לחו"ל. באותם ימים, כשחזרתי מבית הספר לבית של סבא וסבתא, הוא נתן לי לאכול ביסקוויטים וחלב. הוא לא יצא מביתו כל השנים שירושלים הייתה כבושה, אבל ביום שלמחרת הבת־מצווה שלי הוא עשה התרת נדרים ויצא מהבית כדי להגיע אלינו ולברך אותי. זו הפעם היחידה שהוא היה בביתנו. הוא הביא איתו מפה של השושלת המשפחתית ואמר שעכשיו, כשהגעתי למצוות, חשוב שאכיר את שורשיי.

"סביב הקשר שלו עם סבתא גם היה סיפור מדהים: הם החליטו להתחתן עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ואז הוא נסע לגרמניה ללמוד פילוסופיה, והם סיכמו שבסוף השנה הראשונה יחזור מגרמניה והם יתחתנו. אבל בינתיים פרצה מלחמת העולם, והם לא יכלו להיפגש במשך כמה שנים. הציעו לו כל מיני שידוכים והוא לא הסכים לשמוע. הוא אמר: אני מחכה לסוניה. סוף הם נפגשו רק אחרי שהוא עלה לארץ, בעקבות הרב קוק, והיא באה כמה חודשים אחריו. זה היה אחרי כמעט עשר שנים שהם לא נפגשו. הוא אמר לה: אני כבר לא אותו דוד שהכרת, ואם את רוצה לבטל את השידוך זה בסדר. בין היתר, מאז שעלה לארץ הוא הקפיד לא לדבר בשום שפה שאינה עברית, וסבתא עוד לא ממש ידעה עברית. הוא לא הסכים לדבר איתה שלא בעברית, עד שאפילו הרב קוק נזף בו, אבל הוא התעקש להראות לה בסימני ידיים מה הוא רוצה – אם זה באוכל ואם בכל דבר אחר. ממילא הוא לא אכל הרבה וגם לא דיבר הרבה.

"בשיעורים הקבועים שלו בימי רביעי הוא היה מחכה עד שסבתא תיכנס, אם ידע שהיא רוצה גם להקשיב לשיעור, ורק אז מתחיל. היא הייתה יושבת בקצה החדר, ליד הדלת, כדי שלא להפריע לתלמידים. ביום שהוא ידע שמנקים את הבית הוא היה מרים את כל הכיסאות, גם בחדר ששימש לו למניין תפילה וגם בחדר שבו למד. כשסבתא כבר הייתה יותר מבוגרת היא הייתה נשכבת לנוח על הספה שבסלון, בשעה שהוא היה נח בחדר השינה. מדי פעם היה קורא לה, עד שנמאס לה והיא שאלה אותו למה הוא מטריח אותה כל פעם כשהוא יודע שהיא עייפה ורוצה לנוח. אז הוא אמר לה, בשיא הפשטות: אני רוצה שתהיי לידי".

מעבר להימנעות מתספורת, שהפכה לסימן היכר החיצוני שלו, הנזיר נהג בצמחונות. "הוא הקפיד שלא לאכול בשר, גם לא דגים", מספרת נכדתו. "הוא חשב שזה נורא שיצור חי אחד יאכל יצור חי אחר, אבל תמיד ראה בזה דרך אישית ולא הטיף לאחרים לנהוג כך. סבתא הייתה עושה גפילטע פיש צמחוני והייתה מאוד גאה במתכון שלה, במיוחד אם מישהו היה אומר לה ש'בכלל לא מרגישים שזה לא דג'.

"כשגרנו בירושלים, בכל שבת בבוקר אבא היה הולך להתפלל איתו, ואימא ואני הגענו אליהם אחרי התפילה. עד שהגענו הם כבר עשו קידוש וטעמו משהו, אז הוא היה מבקש מאימא לעשות קידוש והיה מקשיב לה. אגב, למרות ההסתגרות שלו בבית, בתוך מה שנראה כמו בועה של תורה ומצוות, מאוד היה חשוב לו לדעת מה קורה בעולם. פעם ביום, בשבע בערב, הוא היה מגיע לחדר הראשי שבו היה מכשיר רדיו, מאזין לחדשות וליומן אחריהן, ומרפרף על העיתונים שהיו בבית – 'הצופה', 'שערים' ו'המודיע'.

"הוא הקפיד על תענית דיבור בכל השבתות והחגים, כי בימים קדושים לא צריך לדבר דברים בטלים, וכך נהג גם בכל התקופה שבין ראש חודש אלול למוצאי יום כיפור. פעם הגעתי אליו במוצאי יום כיפור וביקשתי שיברך אותי כי עכשיו כבר מותר לדבר. הוא הרים את העיניים וראיתי שהוא מברך אותי בעיניים, אבל עוד לא היה מסוגל להינתק מאווירת הקדושה ולהתחיל לדבר. מצד שני, בכל שבת אחרי תפילת מנחה היינו לומדים איתו פרשת השבוע. הוא היה מסמן לנו באצבע איזה רש"י הוא רוצה שנקרא. אבא היה קורא, ואנחנו היינו דנים בפירוש. פעם התכוננתי בשבת לחידון ב'עזרא', שעסק בדיני מזוזה. הוא הראה לי באצבע את המקומות השונים בדלת, וככה, בתנועות ידיים, הסביר לי את ההלכות".

הסיפורים הללו יוצרים תחושה שהחיים בבית הנזיר היו אתגר עבור שאר בני המשפחה, שלא חיו לפי אותם עקרונות כמותו. קראוס טוענת שלא כך היו פני הדברים: "סבתא שלי אמרה פעם שרצונו היה רצונה. יותר נכון, היא למדה להפוך את רצונו כך שיהיה גם רצונה. אבא שלי למד מגיל עשר בחינוך ביתי, ואבא גידל אותו על מנהגי הנזירות שנקט בעצמו. אבל כשהגיע לגיל בר־מצווה, אחותו של סבא אמרה לו שהוא חייב לאפשר לו התרת נדרים, כדי שהנזירות לא תחייב אותו. וכך היה. וכשאבא הגיע לגיל 16 הוא החליט שמספיק לו עם מנהגי הנזירות – הם גרמו לו גם אי־נעימות חברתית רבה – ועשו טקס 'תגלחת הנזיר'. מאז אבא הסתפר והתגלח, אבל המשיך עד יומו האחרון להימנע מבשר ויין. אני לא הרגשתי, לא אצל סבתא ולא אצל אבא ואחותו, תחושת סבל ומחיר על הגזירות של סבא. היו שם המון הערכה וכבוד, ובאיזשהו מקום גם תחושת גאווה בזהות המיוחדת. הרי אפילו השמות שלהם, שאר־ישוב וצפיה (שנישאה לרב שלמה גורן), היו שמות מהסוג שהנביאים העמיסו על כתפי ילדיהם, שמות שקשורים בבירור לגאולה".

בלי תמונות בבית

רק בשנותיו האחרונות, אחרי שסיים את עריכת כתבי הראי"ה, חש הנזיר חופשי להשלים את מפעל חייו: ספר "קול הנבואה", שבו הביא לעולם את הגותו שלו. כותרת המשנה של הספר היא "ההגיון העברי השמעי", ושתי הכותרות יחד מתמצתות את עיקרי משנתו, כפי שאומר פרופ' שוורץ: "הטענה העקרונית של הנזיר היא שיתרונה וחידושה של ההגות היהודית אינו נמצא בתכנים שלה, כי בתכניה היא יונקת מההגות הכללית, וגם המחשבה הדתית שלה די דומה למחשבה הדתית של דתות מונותאיסטיות אחרות. הטענה שלו הייתה שהחידוש היהודי טמון לא ב'מה' אלא ב'איך', באופן שבו היא חושבת ומנסחת את הדברים. הוא טען שחשיבה פילוסופית רגילה היא חשיבה דדוקטיבית, כזו שמסיקה היסקים לוגיים מדבר לדבר, ולעומת זאת המחשבה היהודית היא אסוציאטיבית; עובדת באמצעות משלים ותיאורים סמליים, כדי שמהם ילמדו אנשים את הנמשלים.משמאל לימין: הרב אברהם רוזנבוים, הרב הנזיר, בנו הרב שאר־ישוב כהן, חתנו הרב שלמה גורן, 1970. צילום: באדיבות המשפחה

"הוא מראה את העיקרון הזה לכל אורך המחשבה היהודית. בתנ"ך ישנה נבואה, והנבואה פועלת באמצעות משלים וסמלים. הנביא רואה מחזות, והוא מפרש אותם באופן סימבולי. כשהוא רואה, למשל, את הקב"ה יושב על כיסא, הוא מבין שעכשיו יש שעת דין על ישראל. אחר כך בא התלמוד, והשיטה הסימבולית השתנתה ל'מידות שהתורה נדרשת בהן'. מחשבת ימי הביניים הדגישה את היעדר היכולת לומר דבר כלשהו על האלוהות, והפתרון שלה הוא להסיק מהמציאות שלנו על 'המציאות' האלוהית. אחר כך באה הקבלה – כבעל השכלה כללית הוא ידע שהקבלה באה רק אחרי הפילוסופיה של ימי הביניים – והיא מבטאת את האמיתות שלה דרך הסמלים של הספירות. ולבסוף מגיע שלב התחייה הלאומית, שלפי הנזיר אמור לסגור את המעגל ולהחזיר אותנו אל עולם הנבואה.

"זו הייתה שאיפת חייו: לחזור בעצמו, ולטפח בליבם של אנשים את הרעיון של חזרה אל הנבואה. מהתפיסה הזו בא גם הכינוי של 'ההגיון השמעי'. הטענה היא שהיהדות מחשיבה את השמיעה יותר מן הראייה, כי בראייה אתה נחשף מיידית אל המסר, כביכול 'מקבל אותו בכפית'. לעומת זאת בשמיעה אתה צריך להפעיל את חוש הקשב שלך, להבין מה נאמר לך, ואז יש מקום גם לפרשנות שלך, לאופן שבו כל אחד מאיתנו מבין את המסר האלוהי".

ההסבר הזה משתלב יפה עם האופן שבו מתאר פריד את אופי שיעוריו של הנזיר: "בביתו הוא לא הרשה לשים תמונות, חוץ מאשר בסוכה, כדי שחוש השמיעה יוכל להתגבר על חוש הראייה. גם בשיעורים, הרבה פעמים הוא היה מפסיק את דבריו באמצע משפט, מגביה את ידו כלפי מעלה, ואומר מין מלמול כללי כזה של 'אוטוטוטו', וכולם היו אמורים להיכנס לתהליך של הקשבה ולנסות להבין את מה שמעל ובין המילים".

במבט לאחור, נראה ברור שכל מנהגיו המיוחדים של הנזיר נועדו להכניס אותו לאווירה של קדושה והתעלות שתאפשר לו להגיע בסופו של דבר לדרגת נבואה. קראוס אומרת ש"בכל תקופת ההתבגרות שלי הציקה לי המחשבה האם סבא זכה להגיע למה שרצה להגיע. אבל אף פעם לא העזתי לשאול אותו את זה, כי פחדתי מאפשרות של תשובה שלילית". היא עצמה סבורה ש"הוא בהחלט התקרב הרבה ליעד שלו, לקדושה שחיפש, לשיחה עם הקב"ה. אבל אני לא בטוחה שממש הגיע לנבואה".

שוורץ, שכחוקר עבר על כל יומניו של הנזיר, אומר ש"יש בהם דיבורים על כך שהוא שמע 'קולות חיצוניים', והוא עצמו מתלבט האם באמת זכה לנבואה. אין ספק שהוא היה מיסטיקן של ממש במובן הקלאסי, אבל אין ביומנים שום ביטוי ממשי של הצלחה להגיע לנבואה". ואילו פריד מסכם את הסוגיה בכך ש"לא דיברנו על זה במפורש, אבל יצא לי להבין שהוא זכה לדברים יותר גדולים מאשר אחרים. זה יכול להיות למשל חלומות לילה, כמו החלום הזה שהרב קוק מבקש ממנו להפסיק את עבודתו על הספר שלו ולערוך את אורות הקודש ד'. מה שברור הוא שהשאיפה לנבואה מעולם לא עזבה אותו".

התעניינות מחודשת בכתביו

בניגוד למורו הרב קוק, הנזיר היה איש ספר ובית, נטול מוטיבציה מעשית להרמת פרויקטים ציבוריים, אפילו ברוח חלומותיו שלו. אבל למזלו היה לו בן בעל כישרון מעשי. הרב שאר־ישוב כהן הקים מכון להפצת תורת אביו בשם "נזר דוד". במסגרת המכון יצאו לאור כמה מכתביו של הנזיר אחרי מותו, כמו שלושת כרכי הפירוש שכתב על ספר הכוזרי.

הרב יונתן קראוס, נינו של הנזיר, מכהן בשנים האחרונות כיו"ר המכון. הוא אומר שעל הפרק מצויות עכשיו כמה תוכניות גדולות לפרסום והוצאת כתביו. העיקרית שבהן היא פרסום של אחד־עשר כרכים (שלושה מהם כבר פורסמו) בשם "חוג הראי"ה", ובהם יתפרסמו שיעוריו על "אורות הקודש" של הרב קוק: "ביחס לכל פרק ב'אורות הקודש' אנחנו מביאים קודם כול את ההערות שהשמיעו התלמידים בשיעורים, ואחר כך את ההשוואות שעשה הנזיר עצמו בין דברי הרב קוק למקורות בתורת הנגלה והנסתר היהודית, וכן ביחס לפילוסופיה המערבית. בנוסף, אנחנו מוציאים בימים אלה גם מהדורה חדשה ל'קול הנבואה', שהוא הספר המרכזי שמפתח את השיטה שלו. הספר יופיע עכשיו בגרסה מנוקדת, כולל פסקאות על החסידות שבזמנו הנזיר לא הכניס אותן. כנראה חש באותה תקופה איזו רגישות ביחס לעיסוק בחסידות".

לרגל שנת החמישים ייערכו בחסות המכון כמה כנסים על דמותו של הנזיר. המרכזי שבהם יתקיים ביום חמישי הקרוב, לאחר העלייה לקבר ביום השנה לפטירתו. תחילה יתקיים סיור בבית העלמין בהדרכת אלידע בר־שאול, "בעקבות דמותו של הנזיר", ולאחר מכן יתקיים בבית אריאל בירושלים (מקום משכנו של מכון "נזר דוד") שיח בהשתתפות שלושה מתלמידיו: הרבנים יוחנן פריד וירחמיאל וייס ופרופ' נחום רקובר, וכן סיפורים אישיים של שתיים מהנכדות, אלירז קראוס ודרורית תמרי (אחת מבנותיהם של הרבנית צפיה, בת הנזיר, ובעלה הרב גורן). לפני כשבועיים התקיים בישיבת הכותל יום עיון בדמותו ומשנתו, בהמשך יתקיים כנס בישיבת מעלה אדומים, ומתוכנן גם כנס אקדמי, בשיתוף אוניברסיטת בר־אילן.

"בכלל", אומר קראוס, "אנחנו מרגישים התעוררות בעיסוק בנזיר, בדמותו ובתורתו. יש כמה ישיבות שהתחילו להעביר שיעורים קבועים בתורת הנזיר. במרכז הרב לומדים את הכוזרי עם פירוש הנזיר. הרב אורי שרקי למד עם תלמידיו את 'קול הנבואה' מכריכה לכריכה. לפי הנתונים של מכירת הספרים נראה שבחמש השנים האחרונות נמכרה בערך אותה כמות שנמכרה בכל 15 השנים שלפני כן".

העניין המחודש בנזיר ובתורתו נובע, לדעת קראוס, משני גורמים: "אני חושב שדמותו ותורתו של הנזיר מאוד מתאימים לאתגרים ולהוויה הרוחנית של הדור שלנו, משתי סיבות עיקריות: האחת – השאיפה אל הקודש ואל הנסתר עלתה מאוד בדור הזה. דורות קודמים הלכו יותר 'לפי הספר', ואילו הדור הזה מחפש התעלות רוחנית גדולה יותר. הסיבה השנייה היא שהנזיר מבטא רוחב יריעה עצום של השכלה בכל כיוון אפשרי. הוא לא בחל בשום דרך כדי לחפש את האמת. לא היה ספר שהוא הניח בצד, אם נראה לו שהוא יכול לשרת את כמיהתו לתפוס את האינסוף, את האמת של העולם, וזה מאוד ניכר לכל מי שקורא בספריו. היה לו בבית ארון עם דלתות שקופות וארון עם דלתות לא שקופות. בארון השקוף הוא שם דווקא את ספרי הנסתר, והוא הסביר שבדור שלנו זה צריך להיות ככה".