ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם. אחת מהופעות, המתגלות לעיני כל בעל רגש עדין, המבארות לו את הטוב ואת החסד הכללי הנוהג בעולם, מחסדי צור עולמים אדון כל הבריות, אשר חפץ חסד הוא, היא כי הרע והאף הרגעי, הנמצא בעולם, איננו בא כי אם לעדן את הטוב, לטהרו ולרוממו, וזולת זה לא היה הטוב טוב במילואו, ונמצא שהכל הוא טוב, והכל מעוטר בעטרה של חסד, חסד עולמים. כי בהיות האדם שלו, וחושב שטובו בידו, ושכך היא מדתו, שעמדתו היא עמדה בלתי עלולה להמעד, חזון כזב זה בעצמו הוא מוריד את הערך הרוחני של האדם, ומלפפו בחתולי דמיון כוזב, שממנו תוצאות לרגשי חיים נמוכים ואובדי כל ערך נשגב. זהו הצמאון, שהאידיאליות הנפשית צמאה היא לחזון המציאות, של האפשריות, שיש בתהפוכות המצב, מבטחה להמעדה, והכל מתעלה ברום הבטחון, בעז אלהים סלה, שאז הכל מתעלה, הכל מתקדש ומתפאר, מתוך אותו הערפל, אשר האמת הבהירה בחיים נשקפת על ידו בכל בירורה. ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם.
ברצונך העמדת להררי עז – העז שעליו עמד ההר שלי (היינו חיי גופי) על מכונו היה רצונך, על רצונך עמד ההר הנשגב, ובעת כי הסתרת פניך הייתי נבהל – כי התחיל ההר להתמוטט, כי מטו יסודותיו ואשיותיו, עד שהחולי לא היתה ע"י עונש השגחיי פעליי, רק ע"י הסתרת פנים וסור ההשגחה.
