המדרש (חולין קל"ט:) מבקש למצוא עוגן לדמותו של מרדכי בתורה: "מרדכי מן התורה מנין? דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא". המדרש קושר בין דמותו של מרדכי לבין אחד מהבשמים ששימשו ברקיחת שמן משחת הקודש שבמשכן– מר דרור, כמובא בכתוב: "וְאַתָּה קַח-לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם … וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ" (שמות ל', כ"ג-כ"ה). התרגום לארמית של הבושם מר דרור הוא "מירא דכיא" – צמד מילים אלו נשמע כמו "מרדכי" – ומכאן הקשר בין מרדכי לתורה לפי המדרש.
על פניו מדרש זה מאולץ מאוד. מדוע בכלל יש ערך לקשור בין מרדכי לבין התורה? האם כל גיבורי הנ"ך מוזכרים גם בתורה עצמה? מעבר לכך הקשר שמוצא המדרש בין מרדכי והתורה דחוק, וזאת בלשון המעטה, האמנם התרגום לארמית של "מר דרור", עולה כדי איזכור אותנטי של מרדכי בכתוב?
אמנם בפשט הכתוב המור מוזכר כאחד מסממני שמן משחת הקודש. עם זאת, לפי חז"ל (כריתות, ו.), המור היה גם אחד מאחד עשר סממני הקטורת: "ת"ר פיטום הקטרת הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעי' של שבעים מנה מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה הקושט שנים עשר קילופה שלשה וקנמון תשעה בורית כרשינה תשעה קבין יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק מלח סדומית רובע מעלה עשן כל שהוא ר' נתן אומר אף כיפת הירדן כל שהוא ואם נתן בה דבש פסלה חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה".
במילים אחרות, חז"ל מבקשים לקשור בין סיפור המגילה, ובפרט בין דמותו של מרדכי, לבין חווית ההתבשמות שבשמן המשחה ושבקטורת.
ביאור נפלא לקשר בין מרדכי לבין סממני הקטורת מובא בדברי בעל המאור ושמש (רמזי פורים), העומד על הקשר בין מרכיבי הקטורת השונים. בעולמנו יש איזונים בין כוחות הטוב ובין כוחות הרוע. ברם באופן אירוני, כוחות הרוע שבעולם חזקים יותר מכוחות הטוב, ובלשונו: "והענין הוא דהנה בסטרא דקדושה יש עשר קדושות … ובסטרא אחרא הן אחד עשר". בעולמנו קיימות עשר מעלות קדושה, ומנגד אחד עשר מעלות של הסטרא אחרא, הצד האחר. אמירה זו קשה מאוד, האמנם גובר הרוע על הטוב? נדמה כי רבים מאיתנו יסכימו, כי חיי חטא נתפסים כעזים, פרועים וחזקים יותר מאשר חיים נורמטיבים טובים. המילים "אקשן" או "פעולה" הפכו בעידן הפוסט מודרני למילים נרדפות לאלימות ולשפיכות דמים. מדוע? למה משתחררת מאיתנו יותר אנרגיה כאשר אנו סוטים מהדרך? יתכן שפשר הדברים נעוץ בעובדה כי כאשר אנו הולכים בדרך הישר אנו עושים את המצופה מאיתנו, אנו מרצים את מחנכנו, אולם כאשר אנו חוטאים – יש בכך משום שחרור, פריקת עול וביטוי עצמי. כך למשל בגיל ההתבגרות, תהליך עיצוב האישיות כרוך במרידה במוסכמות (ור' בין היתר בדברי הרב סולוביצ'יק בעל התשובה).
מסביר המאור ושמש, כי הקטורת מקנה לנו כלים להתמודד עם התופעה האמורה: "והנה אחד מן הסממנים היה החלבנה שריחו רע מאד, ומזה למדו חז"ל כל תפלה שאין בה פושעי ישראל אינה תפלה כמו שבהקטורת הוצרכו גם כן לערב החלבנה הגם שריחו רע". סממני הקטורת הטובים והריחניים היו עשרה במספר, ממש כפי עשרת מעלות הקדושה שבעולם. כדרך התמודדות עם עצמת כוחות הרשע בעולם, צורפה החלבנה, אשר ריחה רע, המסמלת את כוחות הרוע. צירוף החלבנה לקטורת העלה את מספר הסממנים לאחד עשר, מספר זה שווה ערך לאחד עשר מעלות הסטרא אחרא. "גויס" שחקן מהנבחרת המתחרה, ובכך הגענו להשוואת כוחות. הקטורת אינה מעניקה לגיטימציה לדרך החטא, ההיפך הגמור, היא מגייסת לקרבה את העוז שבחטא, את חריפות החלבנה. החלבנה כשלעצמה אינה מריחה טוב, אבל עם שחיקתה עד דק, ובשילוב עם עשרת הסממנים האחרים, החלבנה מוסיפה לקטורת עוצמה שלא היתה בקטורת בלעדיה.
תהליך זה, של העלאת הרע, ולאו דווקא ביעורו, משקף את מהות חג הפורים, כפי שמבאר המאור ושמש: "וזהו כונת הגמרא חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי רצה לומר שהאדם צריך לבסם את הרע שיוכלל תחת הטוב כל כך עד שלא יוודע שהיה רע מעולם רק להמתיקו תחת הטובות והחסדים אשר שגם הרע יתהפך לטובות ולחסדים על כנסת ישראל". העולם ההפכפך עליו מלמדת אותנו המגילה הוא עולם בו כוחות הרע ניתנים לתיעול. ארור המן נהפך לברוך מרדכי. ביום זה בו האנרגיות משתחררות – הרע מתבסם, מומתק. החגיגות, בדיחות הדעת, שבירת המוסכמות, כל אלה מגלים לנו את עוצמותינו, את הכוח הנסתר בתוכנו. כוחות אלה, אותם אנו חושפים בחג הפורים הם כוחות חשובים, נהדרים, עכשיו שגילינו כמה עוז יש בנו, נדע לתעלו לעבודת ה', כפי שמסביר השפת אמת (פרשת שקלים תרל"א): "לכך מרבין בשמחה שנתעורר רצון ונדיבות בכל איש מישראל". חג שמח ומבדח לכולנו.
עלון שבתון
