גודל השעה

 שב"ק ויקהל שקלים, היא קביעות שאינה מצויה

כ"כ, שחוזרין וקורין פרשת כי תשא פעם שנית,

אחר שכבר קראוה שבת הקודמת בשב"ק פר' כי

תשא, ואפשר שנרמז בזה שאחר חטא העגל

בפרשת כי תשא, מתעלים לנדיבות הלב

שבפרשת ויקהל, וע"כ חוזרין וקורין פרשת כי

תשא, פרשת השקלים, לתקן את חטא העגל,

באופן גבוה מעל גבוה, ויש לומר הביאור בזה ע"פ

יסוד נפלא שכתב הרה"ק השפת אמת זיע"א

בפרשתן, (ויקהל שקלים תרל"ה) וזלה"ק  בפסוק (לו, ה-ו)

'ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא וגו'.

ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה

אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם

מהביא. יש להבין מה זה האריכות בתורה בענין

זה. ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט

ההתנדבות יותר מהראוי , וחששו שלא יהיה עוד

ברצון אמת לשם שמים, כי הכל הולך אחר הרצון

לשם שמים, ואיתא (ספר יצירה פ"א מ"ו) כי יש בכל דבר

בחינת רצוא ושוב, פירוש על פי מה שאיתא בשם

הבעש"ט, לראות שמכל עבודה יקבל יראה

ובושה, כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות,

אבל כשחוזר באמצע לאחוריו, בחשבו לפני מי

הוא עומד, זה עצמו תיקון המעשה כראוי,

ומשרע"ה והחכמים שמרו מעשי בני ישראל שלא

להתערב בו פניות כנ"ל. ובספר אור החיים מדייק

לשון והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות

אותה והותר (לו, ז). דסתרי אהדדי. והוא ז"ל תירץ

שע"י שהיתרון היה בנדיבות בני ישראל, שילם

הקדוש ברוך הוא להם שכרם, וכלל היתרון גם כן

במלאכת המשכן, ע"ש דברי פי חכם חן. ולפי

דרכנו פרשנו כי על ידי זה שמנעו עצמם אח"כ

מהריבוי, כדכתיב ויכלא העם. על ידי זה תיקנו

זאת היתרון שלא נתקלקל הנדבה ע"י התפשטות

כנ"ל. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל פירוש הפסוק (שה"ש

ז, ב) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, ופירש כי

נדיבות הרצון צריך מנעל ושמירה, שלא יתפשט

הרצון והחשק לדברים אחרים כו'. וזהו פירוש

המשנה (שקלים א, א) משמיעין על השקלים ועל

הכלאים, שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון

הנדבה. וגם פירוש כלאים כמו ויכלא העם כו',

שהוא בחינת המניעה שיש גם כן במצות הנדבה

כנ"ל וזה שכתוב (שמות ל, טו) העשיר לא ירבה' כו'.

עכלה"ק.

וביאור דברי קדשו, שנדיבות ורצון הלב היא

מעלה גדולה ויתירה, אבל היא יכולה להתפשט

ולצאת לדברים שאינם ראויים, וכל התנדבות

צריך גבול ומנעול לשמרה שלא תתפש ט יותר

מדאי, ובמלאכת המשכן ציוה משרע"ה שאל יעשו

עוד מלאכה לתרומת הקודש, לפי שצריך לעצור

הנדבה שלא תתפשט למקומות אחרים, ושלא

יתערבו בה רצונות אחרים, ובזה יישב הסתירה

בדברי הכתוב 'והמלאכה היתה דים והותר'. ואם

היא 'דים' אינה 'והותר'. אלא שמשרע"ה עצר את

עם ישראל שלא תתפשט נדיבות הלב ולא

תתערב בפניות ונטיות אחרות, וזהו דים, שהיתה

די ממה שהתנדבו, ועוד היה בחינת והות ר, במה

שעצרו עצמם וכלאו נדיבות הלב שלא תתפשט.

וכזאת פירש זקינו הרה"ק החידושי הרי''ם

זיע"א, את דברי הכתוב 'מה יפו פעמיך בנעלים

בת נדיב'. שזו מעלת ישראל, שהם יודעים לנעול

נדיבות הלב במנעלים, שלא תתפשט הנדיבות

יותר מדאי, וכך רימז בלשון המשנה 'משמיעין על

השקלים ועל הכלאים'. שקלים היינו נדיבות הלב,

וכלאיים היינו בחינת ויכלא העם, לעצור את

הנדיבות שתהיה בלתי לה' לבדו.

והנה כבר נודע מאמר אא"ז הרה"ק המאור

עינים זיע"א (מאו"ע תולדות, וע"ע שם דרוש לחנוכה), שכתב

וזלה"ק 'אמר הבעש"ט נשמתו בגנזי מרומים ואיש

אשר יקח את אחותו וגו' חסד הוא (ויקרא ב, יז), היינו

האהבה הנפולה, וצריך להעלותה'. היינו שכאשר

נתפשט מידת החסד מחוץ לגבול, אפשר להגיע

לעבירות החמורות ביותר רח"ל, וע"כ קרא הכתוב

לעבירה חמורה כזו בשם 'חסד הוא'.

ובזה יתבאר לן דרך העבודה בקביעות שב"ק זו,

שבת ויקהל ושקלים, שענין ויקהל מורה על בחינת

נדיבות הלב בפועל בעם בני ישראל, וחוזרין

לקרוא את פרשת שקלים, כדי לתקן את אותה

נדיבות הלב, שתהיה בלתי לה' לבדו, ולא

תתפשט למקומות שאינם ראויים, והיא בחינת

רצוא ושוב שהזכיר מדברי אא"ז אור שבעת

הימים הבעש"ט הק' זיע"א, שלא ליפול לבחינת

גבהות הלב אחר המעשים הטובים, אלא לחזור

ולירא מפני הדר גאונו, ולידע לפני מי הוא עומד,

ובזה יכולים לבוא לכדי תיקון המעשה שכבר

נעשה.

וזה הלימוד הגדול העולה מפרשתן, לעורר את

נדבת הלב לשמו יתברך, אבל לנעול הנדיבות

שלא תתפשט יותר מדאי למקומות שאינם

ראויים, וזה בחינת ויקהל ושקלים, ויכולים לבוא

עד בחינת תיקון המעשים שכבר נעשו, העשיר לא

ירבה, לעצור נדבת הלב שלא תבוא למקומות

שאינם טובים, והקריאה מעורר הזמן שיכול כל

אחד להתעורר בזה, לזקק ולזכך כל נדבות לבו,

שיהיו בלתי לה' לבדו, בלא תערובת זר, ובשמירה

יתירה ומעולה.

ואזכיר עוד ענין הנוגע למעשה, הוא שאמרו

חז"ל במדרש (בר"ר מב, ד) 'אם ראית מלכיות מתגרות

אלו באלו צפה לרגליו של משיח'. ועתה היא ממש

עת שהמלכויות מתגרות זו בזו, מלכות רוסיא

כנגד מלכות אוקראינא, וכאן מצא בעל חוב מקום

לגבות את חובו, הוא השטן הוא היצה"ר, שהמציא

דרך מחודשת לנתק את עמלי התורה מעסק

התוה"ק, ע"י ששלח שליחיו, אנשים ריקים

ופוחזים, שוטים נבערים וסכלים, אשר פתחו קווי

נייעס, שבם משמיעים את הגיגיהם המטופשים,

והוא השטן הוא היצה"ר, עמל ומתייגע בכל כוחו,

לפתות את צעירי הצאן, בחורים ואברכים, לעסוק

לדון ולדוש בזה, וכמה שעות רבות ויקרות,

שקועים בחורים ואברכים, לשמוע את כל אותם

דברי הבל ורעות רוח, שבאמת אין בהם ממש,

וכמה נפשות שקעו בענין המאוס והמופרך הזה.

ומעתה מובן מה שהורו לן חז"ל את דרך

העבודה, 'אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו

צפה לרגליו של משיח'. צפה הוא לשון ראיה, וגם

לשון צפייה, להמתין ולצפות, ודרך הציפייה היא

לישב ולהמתין ולשמור ולכסוף מתי יבוא לידי

ואקיימנו, בהשתוקקות וריבוי תורה ותפילה, ולא

לעסוק בדברי הבל ורעות רוח, וצריך לידע

שענינים הללו של קווי הנייעס, לבד העיסוק הנואל

בהם, וענין ביטול התורה על עניני הבלים

וטפשות, הנה פרצה זו קוראת לגנב, ומשעה

שנפרץ הגדר והותרה הרצועה, יכולים עי"ז ליפול

עד שאול תחתית ממש, וכבר נודע ברבים גודל

המכשלה בענין מאוס זה, אשר רבים חללים

הפילה ועצומים כל הרוגיה, ולא בכדי אסרו גדולי

ישראל שליט"א בתקנות גדולות קבועות וגמורות,

שלא לעסוק ולא לשמוע לאותן קווי נייעס מאוסים

ושפלים, שאחריתם עדי אובד רח"ל.

ומצינו בזה לשון נפלא שכתב הרה"ק האמרי

אמת זיע"א באגרת (הובא באוסף מכתבים מכתב עא), וז"ל

'כאשר שמעתי בשם צדיק אחד נשמתו בגנזי

מרומים, פירוש דברי חז"ל אם ראית מלכיות

מתגברות אלו באלו צפה לרגלו של משיח. כלומר

אתה היהודי עשה את שלך בתורה ועבודה, שבזה

תצפה לרגלו של משיח'. עכ"ל. היינו שכאשר

מתרגשת עת צרה כזו, שמלכויות מתגרות אלו

באלו, לבד התפילות שיש להתפלל ולבקש שלא

יאונה כל רע למי מזרע ישראל, הקרובים או

הרחוקים, הנה אתה היהודי עשה את שלך, צפה

לרגלו של משיח, לעשות את מה שמוטל עלינו,

לעסוק בתורה ובתפילה ובמשעים טובים, ובזה יש

לצפות לביאת רגלו של משיח צדקנו.

וכבר אמר הנביא ישעיה (כו, כ) 'לך עמי בא

בחדריך וסגור דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד

יעבור זעם'. ואיתא בתנא דבי אליהו רבא (פ"ו אות א)

שרומז על חדרי תורה וחדרי תפילה, שצריך

האדם ליכנס בהם שיעור שתי דלתות, בחדר

לפנים מחדר, ולהסתגר בדברי תורה ותפילה,

ובזה יוכל לינצל מן הזעם והמהומה ותגרת

המלכויות השולט בעולם.

וידוע המעשה המסופר על הגאון הגדול מרא

דכולא תלמודא רבי הערש פסח פראנק זצ"ל,

רבה של ירושלים ובעל הר צבי, שאחר מלחמת

העולם הראשונה, גזר המושל הטורקי, גזירת

גירוש על הנתינים הזרים, ור' הערש פסח התחבא

במקום סתר משך זמן ארוך מאוד, ובמקום

המחבוא היה בידו כרך של שולחן ערוך, והשקיע

עצמו בו יומם ולילה, וקנה קנין תורה נפשי באותו

כרך שולחן ערוך, עד שידעו על בוריו, עם כל

מפרשיו ונושאי כליו, והכל בזכות אותה יגיעת

תורה בעת הדחק, וע"ד שאמרו חז"ל (קה"ר ב, ט) תורה

שלמדתי באף נתקיימה לי'.

וכל אחד צריך לידע גודל השעה, שהוא יכול

מחד להטמין עצמו בחדרי תורה ותפילה,

ולהסתגר בתוך עסק התוה"ק ולקנות קניני נצח, או

שח"ו יפול לאותן קווי נייעס אויליים ומטופשים,

ויגזור על עצמו ניתוק וריחוק מחיי תורה רח"ל,

ואין הדבר תלוי אלא בנו, אם ליפול ברשת היצר

המאוסה והבזויה, או להתעלות בתורה ועבודת ה'

בשמחה וחדוה, ובעזה"י כאשר אתה יהודי עשה

את שלך, נזכה בזה להחיש גאולתנו ופדות נפשנו.

האדמו"ר מטאלנא שליט"א