Incredible story and a special neshama.
איך מגיע ספר קטן, בעיצוב מיושן, שנכתב לפני כמעט שמונים שנה באוסטריה לרשימות רבי המכר של מדינת ישראל של שלהי 2023?
ויקטור פרנקל, מי שכתב את הספר הזה (ועוד רבים שהגיעו אחריו) היה אולי עונה לנו שהאדם מחפש משמעות – תמיד, לא משנה באיזה מאה נולדת. או עם אילו זוועות נאלצת להתמודד.
ויקטור אמיל פרנקל נולד בוינה הגנדרנית והמשכילה של תחילת המאה העשרים. כבר בגיל שלוש או ארבע הוא אמר לאביו שהוא רוצה להיות רופא ולטפל בבני אדם, ולא עברו שנים מעטות בטרם החליט שרפואת הגוף אינה מספיקה והוא רוצה להתמקד דווקא ברפואת הנפש – פסיכיאטריה.
אי אפשר היה לבחור סביבה מושלמת יותר ללימודים כאלה מזו שהייתה לפרנקל: וינה הייתה אז בירת הפסיכיאטריה והפסיכותרפיה. מוסדות הלימוד ומכוני המחקר הווינאים היו מהמתקדמים בעולם בתחום, והעיר הייתה מלאה בחוקרים ומדענים ידועי שם. הוא למד אצל תלמידיו של זיגמונד פרויד, ואף ניהל עם פרויד עצמו מערכת מכתבים מסועפת עד כדי כך שכאשר הם נפגשו בסופו של דבר, לחץ אבי הפסיכואנליטיקה את ידו ואמר: "ויקטור פרנקל, וינה, רחוב צ'רנין מספר 6, דלת 25, נכון?"
אבל העיר הייתה רק התפאורה – הוא עצמו היה מוכשר וחרוץ, מלא רעיונות גדולים ואמונה גדולה עוד יותר בנפש האדם. הוא גם היה נואם בחסד, וכבר בגיל 15 נשא את נאומו הראשון שכותרתו – היומרנית עבור ילד בגילו – הייתה "על משמעות החיים".
פרנקל נחל הצלחה מסחררת, ובמהירות. הוא עדיין לא היה בן עשרים כשפרסם את מאמרו הראשון (בעידודו של פרויד, שמאוחר יותר יצא נגד רעיונותיו), ובקושי מלאו לו 25 כשקיבל את הדוקטורט הראשון שלו. בזמן הזה הוא התחיל לנסח את תורתו המקצועית העצמאית – הלוגותרפיה – פסיכותרפיה מבוססת משמעות (השם נגזר מהמילה היוונית "לוגוס" שפירושה "משמעות").
לימים כונתה הלוגותרפיה "האסכולה הוינאית השלישית לפסיכותרפיה", כשקדמו לה האסכולות הוינאיות הראשונה והשניה – זו של פרויד וזו של אדלר.
אדלר עצמו, שבתחילה היה מתומכיו הנלהבים של פרנקל כוכב האקדמיה הצעיר, התרשם שלא לטובה מרעיונותיו העצמאיים וממש "זרק" אותו מ"החברה לפסיכולוגיה אינדיבידואלית" שעמד בראשה.
אבל זה לא פגע בפרנקל. להפך. הוא התפרסם באירופה ובעולם בזכות עצמו והוזמן להרצות במוסדות אקדמאיים מובילים – הרצאות שהיו ממלאות אולמות של סטונדנטים וחוקרים נלהבים.
פרנקל נהג להתכתב עם אנשי שם ידועים בתחומי הפילוסופיה והרפואה. מכתב אל מרטין בובר, אותו הוא חותם במילים "בדרישת שלום מיוחדת ובהערכה כנה". המכתב מתוך ארכיון מרטין בובר, הספרייה הלאומית.
אם עולה מן התיאור תמונה של נער ואדם צעיר רציני עד אימה, שקוע רובו ככולו בין ספרים עבי כרס ומנותק מן העולם – הרי שזו תמונה רחוקה מאד מדמותו מלאת החיים והאהבה של פרנקל הצעיר.
הרצאותיו היו מבוקשות כל כך לא רק בשל רעיונותיו ומחקריו שקנו להם שם, אלא גם בגלל שהוא ידע לדבר בגובה העיניים ותיבל את המידע היבש בהומור עדין.
קסמו האישי של פרנקל עזר לו גם בקרב בנות המין היפה. הוא מספר בזכרונותיו איך היה משתמש במעמדו כמרצה צעיר "לתפוס" בחורות שמצאו חן בעיניו: הוא היה מספר להן על "איזה פרנקל אחד" שהוא מרצה בחסד, והיה מזמין אותן לבוא להרצאה הבאה יחד איתו. נקל לדמיין את התפעלותן של הנערות כשהמלווה לצידן היה קם ועולה על הבמה, לקול תשואות הנוכחים באולם.
בינתיים, הנאצים סיפחו את אוסטריה. פרנקל, שהיה תומך נלהב של התנועה הציונית האוסטרית, נדרש "להוריד פרופיל". הוא כבר לא היה יכול להתהדר בתואר "דוקטור", שנשלל מרופאים יהודים, ונאלץ לסגור את הקליניקה הפרטית שפתח פחות משנה קודם לכן.
בשנת 1940, כשהוא בן 35, הוא מונה לתפקיד מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים היהודי "רוטשילד" בווינה. למרות שסיכן בכך את חייו – הוא סיפק לחולים אבחנות פסיכיאטריות כוזבות על מנת למנוע מהנאצים הוצאה להורג או כליאה של חולי נפש.
על אף מעמדו האקדמאי והחברתי הגבוה, היה ברור שכיהודי, עתידו אינו מזהיר. האמריקאים פתחו לו את שערי ארצם שהיו נעולים בפני רבים אחרים, אבל הוא בחר להישאר בוינה לצד הוריו המבוגרים שלא זכו לקבל את הויזה המיוחלת.
בדיוק אז, כשהעתיד היה ענן שחור מאיים – הוא פגש בבית החולים את האחות טילי גרוסר, והתאהב עמוקות. הם התחתנו באותה שנה, והיו הזוג היהודי האחרון שהורשה להתחתן רשמית בווינה שבשליטת הנאצים. אבל כשטילי נכנסה להריון, הזוג הצעיר נאלץ לוותר על החלום המשפחתי – יהודיות הרות נשלחו למזרח באופן מיידי, וטילי נאלצה לעבור הפלה כדי להציל את חייה.
שנים אחר כך, יוקדש אחד מספריו "להארי, או למאריון. ילדים שלא באו לעולם".
בספטמבר 1942 הוא נלקח, יחד עם טילי, הוריו ושאר בני משפחתם לגטו של "המיוחסים" – טֶרֶזְיֶינְשְטָט. בגטו, במסגרת תפקידו כרופא ופסיכיאטר הוא פיתח תוכניות פסיכולוגיות להקלה על ההלם הראשוני של האסירים החדשים ולמניעת התאבדות.
כשאביו גסס בין זרועותיו ממחלת ריאות, הוא בחר בחמלה על פני שרידות – והזריק לאביו את מנת המורפיום היחידה שהצליח להבריח למחנה על מנת שיוכל למות בשלווה יחסית.
שנתיים אחרי שהגיעו לגטו, שאר משפחת פרנקל הועלתה על אחד המשלוחים למזרח – למחנה ממנו איש כמעט לא שב – אל אושוויץ.
בדרך, ברגעים האחרונים לפני שנפרד מאשתו, הוא אחז בידיה וביקש בקול הנוקשה ביותר שהצליח להפיק מעצמו באותם רגעים: "טילי, הישארי בחיים בכל מחיר. את שומעת? בכל מחיר!" זה לא עזר. הוא לא פגש אותה שוב, אבל היה בטוח עד סוף ימיו שהיא הייתה בין 17,000 האסירים והאסירות שמתו באזור ברגן בלזן (המחנה בו הייתה בסוף המלחמה כנראה) רק אחרי השחרור.
לא רק את בני משפחתו לקחו הנאצים. בכיס המעיל שנאלץ לוותר עליו כשהגיע למחנה היה כתב היד הכמעט מוכן של ספרו הראשון על יסודות שיטת הלוגותרפיה – "הרופא והנפש". לימים הוא סיפר שבאותו יום בו נלקח ממנו כתב היד, הוא מצא במעיל אחר שקיבל במחנה דף קרוע מסידור תפילה, ועליו מילות תפילת "שמע ישראל". הוא ראה בכך סימן שעכשיו תורו לא רק לנסח רעיונות גבוהים אלא גם, ואולי בעיקר, לחיות לפיהם.
כריכת המהדורה הראשונה של הספר "האדם מחפש משמעות" שיצאה לאור בוינה, 1946. הספר עדיין מככב ברשימות "הספרים שאדם חייב לקרוא בחייו" במדיות שונות עד היום.
אבל אם על טילי הוא יכול היה רק לחשוב ולחלום, הרי שבנוגע לספר הוא הצליח לעשות משהו ממשי. הוא המשיך לעסוק בכתיבתו לאורך כל אותה תקופה – בעיקר בראשו, אבל גם בכתב – על פיסות נייר קטנות שהצליח להשיג.
"אני משוכנע", הוא כתב לימים, "שאני חב את הישרדותי, בין היתר, להחלטתי לשחזר את כתב היד שלי שאבד. התחלתי לעבוד עליו כשהייתי חולה בטיפוס וניסיתי להישאר ער, אפילו בלילה, כדי למנוע התמוטטות של מערכת כלי הדם. אסיר אחד נתן לי ביום הולדתי הארבעים זנב עיפרון שגנב כמעט בנס, וגם דפים אחדים מטפסים של האס.אס. רשמתי על הגב של טפסים אלה את ראשי הפרקים שעזרו לי לשחזר את ספרי."
מתוך אותם ראשי פרקים, ומתוך כל שעבר עליו בשנים הללו – הוא כתב ספר חדש. "האדם מחפש משמעות" נכתב בוינה מיד אחרי המלחמה, כשבמשך תשעה ימים רצופים פרנקל עמד מול כתבניות שהעלו את שטף דבריו על הכתב.
את תורת הלוגותרפיה פרנקל פיתח עוד לפני המלחמה, אבל הספר הזה, שיצא לאור אחרי שנים של נדידה בין מחנות ריכוז, לא היה בדיוק הספר שתכנן להוציא. עכשיו, נוסף על תורתו המדעית "היבשה" הכיל הספר את סיפור הישרדותו שלו במחנות הריכוז, סיפור אוטוביוגרפי ששימש מעין מקרה בוחן ללוגותרפיה.
שכן, תוך כדי שגרת החיים הבלתי אפשרית של המחנות הוא בחן על עצמו ועל הסובבים אותו את תורתו הפסיכותרפית. הוא מצא ששלושת היסודות העיקריים עליהם הוא העמיד את שיטת הלוגותרפיה – השאיפה למשמעות, משמעות החיים וחירות הרצון – הועמדו בפני המבחן האכזרי ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ועמדו בו.
"אנחנו שהיינו במחנות הריכוז, זוכרים את אלה שהיו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של אחרים, או כדי לתת להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם כדי להוכיח כי אפשר ליטול מן האדם הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות, לבחור את דרכו".
האנשים ששרדו, כך טען פרנקל, לא היו האנשים החזקים ביותר, או העליזים ביותר, אלא האנשים שהצליחו למצוא משמעות ששווה לחיות עבורה. "כל מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך" הייתה אמנם אימרה של ניטשה, אבל פרנקל נתן לה משמעות מעשית.
התוצאה הייתה ספר קטן – בקושי 200 עמודים, שנמכר ביותר מ-12 מיליון עותקים ונחשב שעיני רבים לאחד הספרים המשפיעים ביותר בעולם.
עם סיומה של המלחמה ושחרורם ההדרגתי של מחנות הריכוז, חזר פרנקל מהתופת לווינה עיר הולדתו, למציאות האיומה בה גילה שכל בני משפחתו נרצחו, פרט לאחותו. בדוגמה אישית מרהיבה – הוא קם, וכשהוא רואה לנגד עיניו את המשמעות הגדולה ביותר של חייו ("לעזור לבני אדם למצוא את המשמעות שלהם", לפי דבריו שלו עצמו) – הוא הפשיל שרוולים ויצא לבנות מחדש את חייו.
הוא נישא בשנית, לאחות בשם אלינור, ונולדה להם בת – גבריאל. היו אלה נישואי אהבה בין יהודי מאמין (הוא הניח תפילין מידי יום עד סוף ימיו) לנוצריה מאמינה לא פחות. היא הייתה מגיעה איתו לבית הכנסת והוא היה מתלווה אליה לכנסיה.
מאז ועד היום, רעיונותיו של ויקטור פרנקל הופצו ברחבי העולם כולו. הוא פרסם כ-40 ספרים שתורגמו ללמעלה מ-50 שפות. הוא עצמו נשאר לחיות בוינה עד סוף ימיו, אבל בילה שנים רבות בנסיעות ארוכות להרצאות ומפגשים בכל מוסד אקדמאי חשוב על פני הגלובוס.
העובדה ש"האדם מחפש משמעות" חזר להיות רב מכר דווקא עכשיו, דווקא כשאנחנו בעיצומה של אחת התקופות הקשות והמאתגרות שעברו על מדינת ישראל, מלמדת יותר מכל על הרלוונטיות הנצחית של רעיונותיו.
מאחר והוא עצמו אינו נוכח כאן איתנו כדי לספק מילים של נחמה ומשמעות, איננו יכולים אלא לשאוב מדבריו שנאמרו בעבר, בהתייחסות למאורעות נוראים אחרים:
"לא מצב של העדר מתיחות הוא שדרוש לאדם, אלא השאיפה והמאבק אל מטרה ראויה לו."
