הרב יעקב פרידמן
1.
השעה חמש וחמשה לפנות בוקר. אני מגיח ועולה בהדרגה, מרבדים של ערפילי-שינה, אל הצלצול הקר, מבשר-הרעות של הטלפון. הצלצול מקפיץ כל אבר מרמ"ח אברי המרוטים. קולה החנוק של אחותי בוקע מהאפרכסת בשקט מצמרר:
"בא עכשיו, מיד".
לקריאה "בא עכשיו, מיד", כשהיא נלחשת ממסדרון בית החולים בשעה חמש וחמישה לפנות בוקר, נלווה הד מרטיט לבבות. כמו רשרוש החותמת של גזר-דין מוות.
אני דוהר ברחובות בני ברק. בני ברק שלווה באופן מתמיה בשעה הזו של הבוקר. הדבר היחיד הרועם בשעה הזו הוא הלמות הלב שלי. שני משכימי ותיקין ממהרים בדרכם ל'לדרמן'. זה בדיוק הדבר שהייתי מייחל לו הרגע. להישען ולהיאחז ביציבות-הפלדה ובשלווה השלימה של רבי חיים, ב'ותיקין' הלדרמני.
מכיוון רחוב 'השומר' מגיחים שני יושבי קרנות, הם נאחזים בבליינות העלובה שלהם, כאילו לית דין ודיין, וכאילו קריאות טלפוניות מבשרות-רע בחמש וחמישה לפנות בוקר, לעולם לא יפלשו וירפטו את רעננות-הנעורים שלהם.
2.
מסדרון בית החולים מקדם אותי קודר כתמיד. רוחש-רעות מתמיד. ליד מיטתו של אבא מתכנסים בני המשפחה. כל אחד מאיתנו חנוט בצער האישי הפרטי שלו. אין מקום לצוותא של 'רשות-הרבים', בשעה שהחיים והמוות מיטלטלים ונאבקים זה בזה כאן, במיטה הסמוכה.
המחלקה הפנימית של בית החולים, אוטונומיה משל עצמה, מנותקת מסדרי עולם. אני נתקל בשובלים מתנפנפים של חלוקי הרופאים, העסוקים תמיד, אין לדעת למה, בחולים אחרים. אני אורב מקצה המסדרון לאחד מבעלי-השובלים האלו, וכמעט חוסם אותו במרוצתו.
"אבא שלי, ר' משה פרידמן?" אני מתחנן, ומייחל בסתר-ליבי, לראשונה בחיי, שהדוקטור הנמרץ יגלה אדישות רפואית, וימשיך במרוצתו.
הוא עצר לרגע, הסתכל בי במבט הצונן, הבוחן, שעימו משקיפים רופאים על אנשים שאינם רופאים, וענה בפשטות מצמררת:
"יש לך דקות ספורות להיפרד. אני משתתף בצערך".
שובל החלוק שלו כבר מתנפנף, בדרכו להשתתף בצערו של מישהו אחר.
3.
ליד מיטתו של אבא.
הנשימות החורקות, המיוסרות האחרונות. אני משקיף אל תוך העיניים החלולות, הריקות, ששוב לא יזהירו לעולם, ושוב לא יחייכו בוקר בוקר אל נשמתם של ילדי 'שערי חסד', עם הנעימה והחיוניות שאין להם חליפין ותמורה:
"א גוטן טאג טייערע קינדרלאך! ברוך השם, ירחם השם!"
אכן סר מר-המוות.
משהו בתוכי מתנפץ בקול רעש גדול. עולם הידידות המואר, החם, של אבא שהאיר עשרות שנים את שמיה של ירושלים הולך וחומק.
אבא נאבק על חייו.
אני פותח את דף הוידוי, ומנסה להתמקד במילים:
"אנא ה' קל מלא…"
הגוף שלי מורד בחריפות. הוא מבקש לומר מילים משלו.
"אבא", אומר הלב שלי ברגש עצום, "הייליגער טאטע, זיסער טאטע, שלום אבא. תודה אבא, שהרשית לי 47 שנים להיות הבן שלך".
4.
אני מקשיב לחריקות המעונות האחרונות של הנשמה המתוקה הזו, וקרביי מתהפכים בי. גל עצום של רחמים שוטף את ליבי. בוערת בי שאיפה ללטף עוד פעם אחת את פניך אבא; להקל במשהו; לרכך; להביע חמלה, אבל אני מגלה כי דברו של ה'שולחן ערוך' חזק מן החיים ומן המוות וממה שביניהם:
"גוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואסור ליגע בו"!
והייתי מוכן ברגע ההוא אבא, לתת הכל, לעשות הכל, כדי להחזיר את גלגל האירועים יום אחד אחורנית, כדי להיות אתך עוד שעה אחת נוספת, ביום האחרון בו הארת את עולמו של הקדוש ברוך הוא.
5.
מישהו מאנשי הדת של בית החולים, תוחב לידי דף-קרטון מצופה ניילון, מכוסה כתמי זיעה-קרה של אלפי ידיים מעונות, מבולבלות, שמיששו בו לפני, ובו פסוקי וידוי. "תגיד כאן וכאן", הוא מראה לי, כאילו תיאר לי איך להפעיל נכון כספומט. הסקתי שברגעים הבלתי-אפשריים של פרידה מאבא ההולך אל מותו, גם הגשת דף-תפילה היא 'משרה' הדורשת שמץ נפשיות.
אני משווע נואשות להיאחז ברגעים האלו, לעצור אותם. להתחבר כולי אל הרגעים האלו. המוות האורב צובע ומעצים את חיותם.
אבא, האיש המואר והמקסים ביותר שידע עולמו של הקדוש ברוך הוא, מחובר בעבותות אהבה לדרכו של מוהר"ן מברסלב זיע"א ממנו ינק את תעצומות הנפש בו פוסע פסיעות אחרונות אל חשכת המוות. מה אני אמור להרגיש ולחשוב בשעה האיומה הזו? ברגעים מרים כאלו, מתפוגג הטעם בתנחומים סכריניים על "זרע ברך השם שאבא ברוך ה' הותיר", ועל שנחלץ סוף-סוף מיסוריו.
לא. ממש לא רוצה שאבא "יותיר אחריו זרע ברך השם". רציתי בו הרגע, כאן, בלבי, ארבע דקות לפני יציאת נשמתו, יותר משרציתי בכך 47 שנים. בער בי רצון לעצור את הפרידה האיומה בכל מחיר ובכל תנאי!
לפתע לבשו החיים מימד חדש. ופתאום התביישתי עד עמקי נשמתי על ויכוח קטנוני שניהלתי רק אמש עם קבלן-שיפוצים, על טיב וצבע הדלת שקבע בחדרי. ועל ויכוח זעיר עם שכן על חניון. והציפה אותי ההכרה בקטנותן וחוסר-משקלן של ההתרחשויות הטרחניות של היומיום, מול המשאלה הנצחית הכובשת, היחידה שראוי שתישפך עליה דמעה:
"ברוך שם כבוד מלכותו… ה' הוא האלוקים – – "
וכשריאותיך הטהורות, אבא, נשמו את נשימתן המיוסרת האחרונה, והמחוג על צג המחשב הרפואי הראה את הספרה האימתנית אפס, שטפה אותי לראשונה בחיי ההשלמה, ועימה שלווה גדולה.
6.
חייכת אבא אל העולם במשך 84 שנים מיוסרות.
אפילו השיער שלך צהל והאיר פנים. רוב המחלות המנויות בספרי הרפואה טרחו לפקוד אותך בעקשנות והתמדה. והמשכת לחייך גם אליהן, ולהאיר פנים ולחבק את העולם ויושביו. שנים רעבת ללחם, והמשכת לחייך. שבעת נדודים והרפתקאות ומרורים – והחיוניות שלך רק השתבחה והעצימה. והלב שלך המשיך להלום עם קצב הלמות-ליבם של סובביך.
"אפילו די פיס, אפילו הרגליים שלך", השתנק בקול מורתח מדמע, ידיד נעוריך, מרן הגר"ש אויערבאך יבדל לחיים, בהספדו עליך, "אפילו הרגליים שלך היו עשויות מוח ולב!"
7.
אני עומד בחדר הטהרה. איש החברא-קדישא מגלה את פניך אבא. מוטל עלי, התפקיד המר לשפוך רגבי עפר לתוך עיניך. וראיתי אבא, בפעם אחרונה את פניך, כפי שהיו תמיד-תמיד, בכל הטלטלות ותמורות העיתים: טהורות, רחוצות, שלוות, עם אותה חמימות, שהפך עם השנים לסימן-ההיכר שלך. ומהפנים האלו, השתקפה ההבעה השלווה:
"עשיתי ככל מצוותך אשר ציוויתני!"
כוח בלתי נשלט אחז בי, ובניגוד מוחלט להוראת איש ה'חברא קדישא', שלחתי את ידי ואת ליבי, וליטפתי בכל החמימות והאהבה האצורה בי, לראשונה בחייך ובמותך את פניך, את לחייך.
זה היה נסיון נואש מדי ומאוחר מדי, להזרים אל מר-המוות טל תחייה של חיים!
8.
מה עם 'תעודת הזהות' של אבא? אני שואל את נהג האמבולנס שחזר מסדורי ההלוויה.
"זה לא חוזר. זה נשאר במשרד הפנים, הם מכלים אותה", הוא אומר בפשטות מזעזעת.
ובמילים אחרות:
אבא שלי לא יצטרך יותר תעודת זהות.
זה היה הרגע הנורא מכל. רגע ההכרה הזו של הסוף המוחלט, הלם בי חזק וקשה יותר מרגע הפטירה!
9.
באותו רגע ממש הציפה אותי תמונה צורבת מימי ילדותי עם אבא.
זה היה האירוע הרגשי החריף ביותר שחוויתי בגיל שמונה. פסענו ברחוב אגריפס. גבר בי הייצר הילדותי, ותבעתי מאבא, הפעם השלישית אותו יום, במבליק אדום, ממתק שפירנס את דמיונות ילדי הדור ההוא.
עננת-צער חלפה אז על פניו של אבא. כשאבא נאלץ, מטעמי חינוך, לסרב בתוקף לבקשה של ילד יהודי – זו היתה עבורו עבודת פרך מאוסה. אני מצידי פרצתי בבכי מר, בכי של ילד שהררי דמיון במבליקי קורסים לנגד עיניו.
לא אשכח את התמונה הנוראה, הקסומה: אבא עומד מהצד, ליד החנות, וממרר בבכי יחד אתי.
כעבור שעה קלה אמר לי:
"רק כשתהיה גדול, יענקי, תבין עד כמה ציערת את אבא שלך".
10.
אני מבין היום, אבא.
סליחה אבא שלי על הבמבליק הנורא ההוא. סליחה על האטימות שגיליתי שנים מול תעצומות-הנפש שלך. סליחה אבא שלי על האטימות שגיליתי לעולם שטוף ה'הרגשים' שהנבת מתחת לחיוך החם שמלך על פניך.
והייתי אטום לעובדה שיצקת בליבי בית חרושת של רגש. וכל פיסה מחיי הנפש והרגש והרוח שלי הם רק שלך. לית לי מגרמא דילי!
אני מרגיש את עצמי אבא שלי, כמי שהיה מצוי כל ימיו ליד כספת אדירה, שבה אוצר בלום של עושר רגשי,
וידי ריקות מהמפתחות לאוצר הגדול!
11.
כאשר מרן הגר"ז סורוצקין, הספיד את אמו, אמר כך:
"כשנשברת צלחת, ישנו שבריר-רגע מצער, קצת מבוכה – ותמיד יימצא מי שיאמר בחדווה, מזל-טוב!… ויפיג את המתח…
"כשנשברת צלחת מסט – הצער רב יותר. משום שהיא פוגמת מערכת שלימה…
"אבל כשנשברת צלחת מהפירמה של 'רוזנטל' – כבר שורר אבל של ממש.
"למה?
"משום שבית החרושת הווינאי היוקרתי הזה – נסגר".
את התחושה הזו ביטא כלפי מותה של אמו.
ה'פירמה' הזו של אבא, חניך ה'פאבריק' של הישוב הישן ותשעת קבי היופי שהאירו את סמטאותיו. עם הטוהר, היושר הטבעי הטהור, של איש 'שערי חסד', שהפך ב 83 שנות חיים לאבן מאבני-הבזלת שלה.
ה'פאבריק' הזה – נסגר.
12.
הדמעות חונקות את גרוני, ומטשטשות את הראיה והחשיבה. הגיעה שעת פרידה אבא. לא אשכח אבא, כל עוד רוח חיים באפי, את רגעי ה'נפש חיה' שלך, שהתסיסו בך ומתוכך מחוזות-נפש קסומים; שעימם נחלצת מביצת המרירות והסיאוב של המחלות והיסורים, והמשכת לחייך את חיוך-הזהב שלך, ולהפוך את עולמו של הקב"ה שמח ועליז יותר, פורח יותר.
אני נזכר בך אבא, נקרע בין מהלומות-הגוף לחיוניות הנשמה, שהמשיכה להאיר להפריח ולגעת בלבבות של יהודים – גם כשספוגין של צמר הבעירו את גופך…
13.
הגיעה שעת פרידה אבא שלי. פרידה מעולם האושר והסבל שגילמת באותה רמת איכות. פרידה מעולם הידידות המופלא שעימו עשית את עולמו של הקב"ה יפה יותר. קטונתי מכל החסדים ומכל האמת שהאירו את שנותיך ומשנתך. הדמעות שלי לפחות הן של אמת, ומשל עצמי, והן קודחות אש של זכרונות ואהבה באפי.
היה שלום לך אבא יקר שלי.
