עלילת דם המרושעת

 תשובה לבן שאינו יודע לשאולכְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן:

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם. לָכֶם וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל:

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זּאֹת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

לכאורה כאן היו צריכים לעצור, כי אנחנו מחפשים מקור לתשובה שנותנים לבן אינו יודע לשאול, כפי שענינו בפסוקים לשאלות הבנים הקודמים, ואחרי שמצאנו אותו בפסוק "והגדת לבנך" זה היה צריך להספיק, אבל ההגדה ממשיכה -

יָכוֹל מֵראשׁ חֹדֶשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַיּוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה - בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.

יש הגדות שזה מופיע בפסקה נפרדת אבל זה בעצם ההמשך של התשובה לבן שאינו יודע לשאול. אז שאלה ראשונה - למה בעצם זה חלק מהתשובה לבן שאינו יודע לשאול? כלומר הפיסקה הזו בעצם אומרת שלגבי הבן הזה שאינו יודע לשאול, אולי הייתי מצפה להתחיל לפתוח לו כבר מראש חודש (ניסן) - תלמוד לומר "ביום ההוא". ואז אולי הייתי חושב מבעוד יום (י"ד ניסן מבעוד יום שאז מקריבים את קרבן הפסח), ועל זה עונה ההגדה - "תלמוד לומר בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".

לשאוב כח לסיפור יציאת מצרים

ונשאל כאן שאלה מעניינת - למה בעל ההגדה אמר "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך" אך הוא לא מזכיר כלל את פסח? אפשר לומר בפשטות שהוא מדבר על הזמן שאנו בגלות, אין בית מקדש ולפנינו בליל הסדר יש לפנינו רק מצה ומרור ולא קרבן פסח. אבל אולי יש כאן משמעות אחרת לגמרי - "יכול מראש חודש", דהיינו מהזמן שקיבלנו על עצמנו את כל המצוות לצאת ממצרים, והתשובה - "תלמוד לומר ביום ההוא", ולא בראש חודש. אבל אם ביום ההוא - למה בלילה? בדרך כלל כל המצוות נוהגות ביום. נשים לב; אני לא מכיר עוד חג חוץ מליל הסדר שכל המצווה היא דווקא בלילה ודווקא בחצי הראשון של הלילה ודווקא עד חצות (למעט, כאמור, ליל הסדר). אמנם בחנוכה מדליקים את הנרות בלילה, אבל זה בגלל שנר מדליקים כשיש חושך, אבל מי אמר שסיפור יציאת מצרים חייב להיות בלילה? ונדגיש - הרי לא בלילה יצאנו ממצרים אלא למחרת, בחצות היום. למה החריגה פה, וכל הסיפור הוא בלילה? אגב, גם את ההלל בליל הסדר אנו אומרים בלילה.

ואז באה התשובה - "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך". ראיתי בספר "לקט יושר", לתלמידו של בעל "תרומת הדשן"[1], רבי יוסף יוזפא אוסטרייכר זצ"ל, ובו הוא מתאר את הנהגות רבו שכותב -

בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. תימא, למה לא אומרים נמי בכאן "פסח"? וי"ל אי הייתי אומר פסח הייתי מסופק אם הייתי אומר ההגדה בזמן שחיטת הפסח דהוי ביום או בזמן מצה דהוה בלילה, לכך אמר מצה לחוד, שהיה זמנו בלילה ולומר הגדה בלילה. (לקט יושר ח"א, או"ח פ"ד)

נסביר; הפסח נשחט ביום ונאכל בלילה לקראת חצות, לעומת זאת המצות נאכלות בלילה. זה מעניין - דין המצות להיאכל בלילה ע"פ הפסוק "בערב תאכלו מצות" קיים גם כשאין פסח. אכילת מצה בזמן הזה היא דאורייתא כמו בזמן הבית, גם כשאין פסח. ואולי עומק המושג שאין זה רק טכני לומר שאת ההגדה אנחנו אומרים בתחילת הלילה, אלא לומר לנו שאת הכח לסיפור יציא"מ אני שואב דווקא כשיש מצה ומרור מונחים לפני, ולא מכח קרבן פסח אלא מכח המצה והמרור.

זה דבר מעניין וצריך להעמיק בו כדי להבינו. בזמן הבית היה קרבן פסח ובעז"ה שיבנה מהרה ויחזור, אבל מצוות מצה ממשיכה כל הזמן גם כשהבית חרב. בואו ננתח את מצוות המצב ואת המרור. למה מרור בזמן הזה דרבנן? כי אין מצווה נפרדת בתורה לאכילת מרור אלא רק עם קרבן הפסח "על מצות ומרורים יאכלוהו". אכן גם המצוות נאכלות עם הקרבן אבל יש שם ציווי נוסף - "בערב תאכלו מצות", והחיוב לאכול מצה ומרור הוא בעצם המהות, התשובה העמוקה, לבן שאינו יודע לשאול איך מגיעים לספר ביציאת מצרים, מה זה בכלל סיפור יציאת מצרים ואיך מגיעים לזה דווקא "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".

עלילות דם המצות

ניכנס להבנת הענין הזה לאט אבל בואו נחשוב לרגע בפרספקטיבה היסטורית. אני באמת חושב שאנחנו צריכים ללמוד יותר את ההיסטוריה של כל יום בשנה - "והיא שעמדה". צריך לקחת כל תאריך בלוח השנה ולראות מה אירע בו לעם ישראל במהלך ההיסטוריה, "זכור ימות עולם", ולראות שאכן "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".

אחד הפלאים הגדולים של ההיסטוריה שלנו שיודעת לספר, ואנחנו לא תמיד מבינים עד כמה שזה מהותי, אלו עלילות הדם שהפילו והעלילו על היהודים דווקא סביב נושא אפיית המצות. מאז המאה ה-12 למניינם, כמעט 900 שנה אחרונות, הגיע מספר עלילות הדם הגדולות ליותר ממאתיים (!), וחלקן הגדול המשיך לפוגרומים ושחיטות וכו'. כולן אגב היו סביב אותה איוולת אנטישמית, עלילה בלי שום תחכום או שיפור לאורך השנים, ולפיה לוקחים דם מילד נוצרי כדי להכניס אותו למצות שהיהודים אופים לחג. והטירוף הזה עובר בכל הארצות - אנגליה, צרפת, איטליה, ספרד, פולין ועוד. נתחיל דווקא מהסוף - עלילה כזו היתה גם בעיירה קיילצה הפולנית בשנת 1946 - אחרי שחזרו יהודי פולין מהשואה![2] הכנסיה היא זו שהמשיכה את העלילה הזו והיהודים שחזרו ממחנות הריכוז, אודים מוצלים מאש, נשחטו שם בהמוניהם. זה לא נתפס.

וזה המשיך גם לימינו - אולי יש כאלה שזוכרים את המושג "האינתיפאדה השניה". לפני כעשרים שנה יצאה במצרים עלילת דם במהלך תוכנית טלוויזיה סאטירית, ובה הוצג שאריק שרון שחט ילדים ערבים לאפיית מצות ושתה את דמם. נשיא מצרים דאז, חוסני מובארק, כתב מאמר התנצלות חלקי ובו הוא אמר ש'לא כל היהודים הם אותו דבר'. כלומר עקרונית זה נכון ששרון שתה דם של ילד ערבי אבל לא כל היהודים כמוהו...

מאיפה בא הרעיון המעוות הזה שלמצות צריך דם?? אגב, זה נמשך גם כעת - גם בערוץ השידורים של החיזבאללה עד לא מזמן היו תוכניות על עלילות הדם הללו של המצות.

היום אנחנו נמצאים ב-ט' ניסן. לפני מאה ששים וחמש שנים, תרי"ט (1859), בעיר גאלאץ שבדרום חבל מולדובה במזרח רומניה במולדביה החלו פרעות לאחר תלונה שקרית על ניסיון של יהודים לקחת דם מילד נוצרי עבור הפקת מצות לפסח. במהלך הפרעות המון מוסת גרם נזקים לבתי כנסת, חנויות של יהודים ובתי יהודים, עשרות רבות של יהודים הוכו קשות והיו אף שנהרגו. 15 יהודים נכלאו ושוחררו בהדרגה לאחר חודשי מעצר ממושכים.

כולנו שמענו על פרעות קישינב. הן התחילו לא ב-1905 אלא שנתיים קודם לכן, תרס"ג, בט' בניסן, עם אותה עלילה באותה רמת ביזיון, שמובילה לאותו פוגרום גדול בקישינב. בעצם שם מתחילים למעלה משש מאות פוגרומים שהתרחשו ברוסיה, אותה רוסיה שרבים פה בארץ העריצו. הרצל כינס אז את הקונגרס ודיבר על רעיון אוגנדה, ז'בוטינסקי פיתח חלק ניכר מהרעיונות שלו, סביב זה ביאליק חיבר אז את השירים המפורסמים והמדהימים שלו -

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן... (על השחיטה, ח"נ ביאליק)

ובפואמה 'בעיר ההריגה' הוא כותב -

כִּי קָרָא ה' לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם יָחַד.

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט. (בעיר ההריגה, ח"נ ביאליק)

השמש הוא 'שמש העמים', אותו רוצח המונים - סטאלין, 'השיטה' זה גם עץ השיטה אבל גם הסיסטם - והשוחט שחט. ואולי בעומק האמוני של הדברים הוא הרגיש שעוד מעט אנחנו עומדים לליל הסדר ולנו אין לסמוך רק על הקב"ה שישחט את מלאך המוות, ששחט את השוחט.

הם יורים כדורי רעם - אנו אבני פינה

אירוע היסטורי נוסף ביום זה, בשנת תש"ח, ט' ניסן, חודש לפני קום המדינה, התרחש 'מבצע אברהם' ובו השתלטו אנשי הפלמ"ח, על הגבעה שמול הכפר העוין ברייר ואז החליטו על נקודת ההתיישבות שלפיה הקימו את הקיבוץ, האחרון לפני קום המדינה, ושמו "ברור חיל". יעקב אורלנד,[3] משורר גדול, כותב אז -

מול פגע השעה / מול פגעי החוק והתיל

יסדנו נקודה חדשה / וקראנו לה ברור חיל.

בנגב יסדנו אותה הפעם / מול בריר הערבית היא חונה

כך תמיד בעוד הם יורים כדורי רעם / אנו יורים אבני פינה.

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו" - זוהי ברית בין הבתרים עמדה לנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. ואם מאחורי השורות האחרונות של אורלנד מסתתרת איזו קונספציה שהנה, הגענו לשלווה בהקמת קיבוץ ברור חיל, הרי שבקיבוץ הזה התרחשו סיפורי גבורה שקשה לתארם גם בשמיני עצרת תשפ"ד. בין היתר איתי מורנו, בנו של משה ואחיינו של עמנואל מורנו הי"ד, נפל שם.

ננסה לתפוס את הנקודה הזו - "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". בעומק, הפשט הוא שלא אחד בלבד עמד עלינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו - זה מה שהם רוצים לכלות אותנו. להשמיד להרוג ולאבד. זה לא ענין של כסף או של שטח או כל שטות אחרת מנסים 'למכור' לנו. הם רוצים לכלות אותנו, זו מגמתם. בכל דור ודור הם עומדים עלינו לכלותינו, אבל יש למילה הזו משמעות נוספת - "נכספה וגם כלתה נפשי" (תהילים פ"ד, ג'). תפקידם הוא לגרום לנו לכלות הנפש, לחזור ולהידבק בקב"ה, לצאת מקונספציות, להיקהל ולעמוד על נפשנו. "והקב"ה מצילנו מידם" - הוא מציל אותנו מעצמנו, על ידם. בכל פעם הוא מציל אותנו מחדש ע"י שמעמיד לנו מלך רשע כהמן או לב כבד כפרעה וזה מה שמציל אותנו - על ידם.

להיזהר מחמץ אבל לאכול מצה

אם יש כזו עלילת דם חולנית שנוסעת וחוזרת על עצמה כבר כמעט תשע מאות שנה בלי שום שינוי בעלילה, בלי שום שיפור או עלייה ברמה האינטליגנטית - כנראה שיש כאן משהו עמוק שצריך להבין אותו. מה ענין סיפור אפיית המצה? אינני היסטוריון אבל ההיסטוריונים עצמם חלוקים בעניין הזה מקצה לקצה, ולכן אולי אפשר להוסיף כאן הבנה וזוית פנימית-רוחנית;

המצווה הראשונה מבין שלש מצוות העשה בליל הפסח היא "תשביתו שאור מבתיכם", כלומר להשבית חמץ. חמץ הוא חמשת מיני דגן שהחמיצו, כשהתבואה באה במגע עם מים ותפחה. יחד עם מצוות עשה זו וסביבה קיימות לפחות שש מצוות לא תעשה - 'לא יראה', 'לא ימצא', לא לאכול חמץ בארבעה עשר, לא לאכול תערובת חמץ, "לא ישחט על חמץ דם זבחי" - כלומר שאסור לשחוט את קרבן הפסח כל זמן שהחמץ קיים ועוד. מצוות העשה השניה היא מצוות אכילת מצה, והיא אינה 'אפשרית'[4] אלא היא החיוב של ליל הסדר, והיא נוהגת גם כשבית המקדש קיים וגם כאשר הוא חרב. היא לא יורדת ברמתה כמו המרור שבימינו הוא דרבנן, אלא היא נשארת מצוות עשה דאורייתא. זו מצווה די מוזרה - כי אם אתה רוצה שאני לא אוכל חמץ ואזהר בו כל כך (עד כדי שאם אחד מבני החבורה המנויה על קרבן הפסח מחזיק ברשותו מזוודה המכילה חמץ ונמצאת בסוף העולם, באוסטרליה למשל, הרי שכל החבורה כולה לא יצאה ידי קרבן פסח ולדעת הרמב"ם בספר המצוות כל החבורה לוקה, מלקות על כך!, כלומר צריך להגיע למדרגה כזו של השבתת חמץ, אפילו משהו ואיסור תערובת וכו') - אז בוא ונתרחק ונמנע מלאכול גלוטן כל השבוע, אבל יחד עם זה התורה מחייבת אותנו לאכול מצה. לכאורה היה הרבה יותר להימנע מכל זה ולאכול כל השבוע עגבניות או אבטיחים. זה לא כל כך מסובך. הבעיה היא שיש מצווה לקחת חמשת מיני דגן דווקא, לעשות מהם בצק, להביא אותם עד כמעט לחמץ - ועדיין להיזהר שזה לא יחמיץ. למה? מצד אחד צריך להשבית את החמץ אבל מצד שני חייבים לאכול מצות.

החג הזה בתורה נקרא "חג המצות" על כל שבעת ימיו למרות שהחיוב לאכול מצות הוא רק בערב הראשון של החג. לאחר מכן זה רשות. וכל המצה היא לקחת חמשת מיני דגן, את מה שמייצר חמץ - ותעשה אותו מצה. איך עושים את זה? - זה היופי של אפיית מצה. מי שאפה פעם מצה בעצמו יודע שזה תהליך מרגש מאד - זה לא רק לנצח את הזמן, כלומר להקפיד ולא לעבור את ח"י הרגעים, אלא זה לנצח את השהייה. הדבר שפוסל את המצה ומחמיץ אותה הוא שאתה נח לרגע אחד במהלך תהליך ההכנה שלה. אתה חייב להיות כל הזמן בהפעלה, ותיאורטית, אם אתה כל הזמן לש אותו - הבצק לא מחמיץ גם לאחר אותם ח"י רגעים.

המצווה השלישית החיובית דאורייתא בפסח היא סיפור יציאת מצרים, ואנחנו מחויבים בה בדיוק כמו בזמן המקדש, וכפי שאנחנו חייבים באכילת מצה ובהשבתת החמץ. חיובים רבים אחרים השתנו מאז חרב הבית - ספירת העומר היא דרבנן בימינו (כי סופרים ואין עומר, ואין קצירתו), שמיטה היא דרבנן, אין לנו קרבן חמץ.

השבתת חמץ - בלב

מתי מספרים את סיפורי יציאת מצרים? - בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפנינו בערב הזה לפני חצות. זה דבר מדהים, ובעומק אני חושב שעל זה באו עלילות הדם; הכח הראשון של יהודי שאיתו הוא יוצא ממצרים הוא הכח הפלאי שנקרא "להשבית חמץ". זה דבר שהגויים לא מסוגלים להבין - יש פה שאור, חמץ וכו', ובאמירה בלבד הוא כבר לא נחשב חמץ. השבתתי אותי בלב ולכן זה כבר לא חמץ (וכך נפסק ברמב"ם, הל' חמץ ומצה, ב', ב', שהשבתת החמץ מדאורייתא היא בלב). זה דבר פלא - חשבתי עליו בלבי שהוא "עפרא דארעא" וזהו, הוקוס פוקוס - הוא כבר לא חמץ. התוספות שאנחנו נוהגים היום לומר את זה בפה, ולשרוף ולבער - אלו תוספות מדרבנן. מדאורייתא די להשבית את החמץ בלב. מה משמעות השבתת החמץ? זה הדבר ההגיוני ביותר בעולם - אני אומר שזה עפר הארץ, וזה אכן נכון כי אם נחזיר את הלחם הזה למקור שלו הוא יהיה עפרא דארעא. גם אני עפרא דארעא, וגם איראן זה עפרא דארעא, וכל מה שיש פה בעולם זה עפרא דארעא.

בשכל השבתת חמץ זה הדבר הכי פשוט והכי הגיוני. הרמב"ם כאמור אמר שצריך להשבית את החמץ בלב ותמיד הבנו שכוונתו היא שלא חייבים לומר את זה בפה, אבל מעתה נבין שהרמב"ם מחדש פה - לא מספיק להבין את זה בשכל, זה החלק הקל, אלא חייבים להפנים את זה בלב, בתודעה. אתה מבין שהכל מחובר לשורש? שהכל בעצם בעולם זה חמץ, זה שאור שבעיסה שמנפח את הכל - אבל זה בעצם כלום? ואיראן זה גם היא עפרא דארעא כי לא אני גיבור אלא כי "אתה גיבור לעולם ה'"! זו נפקא מינה איך אתה הולך לישון בלילה - בשכל כולנו מבינים את זה, השאלה היא האם אנחנו מפנימים את זה בלב, בתודעה.

חסידים מבארים את הפסקה "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו", ואומרים שכולנו מאמינים שה' אחד, בטח, הבעיה היא שאנחנו לא מאמינים שהוא "אחד בלבד", שאין עוד מלבדו כלום בעולם - וזה מה שעומד עלינו לכלותינו.

ועכשיו מגיע הדבר העיקרי, וזוהי המצווה השניה ועליה נתכנו כל העלילות - לצאת ממצרים זה לא להשבית את החמץ, כי בסופו של דבר יש בעולם חמץ, מה לעשות - הרי יש בעולם איראן, וכטב"מים ומטוסים וכו' - אלא התפקיד שלי הוא להבין שאני לא רק משבית את החמץ אלא שאחרי זה אני גם יודע לאפות מצה, היינו לקחת את כל חמשת מיני הדגן, להשתמש בכל המציאות שבעולם, בכל הטכנולוגיה של העולם ובכל הכלום של העולם - ולהפוך אותו למיצוי, למצה, למיכלא דמהימנותא (מאכל האמונה), למיכלא דאסוותא (מאכל הרפואה). רק מי שיכול להשבית חמץ תחילה ואז להביא את עצמו למקום בו הוא אוכל את המצה, הוא משתמש במיני הדגן, הוא משתמש בכל היסודות, אבל הוא השבית את החמץ ולכן הוא יכול לגלות כאשר הוא משתמש בכל זה ש-"מלאה הארץ דעה את ה'", הוא מעלה את הכל לאלוקות. זו המצה.

הקב"ה מתגלה עלינו - במצה

מה ההבדל בין המצה לחמץ? בחסידות מוסבר שההבדל בין חמץ למצה הוא הצ'ופצ'יק שהופך את האות ה' לאות ח' - יתר האותיות במילים הללו זהות. הכח לאכול מצה הופך את כל החג הזה להיות חג המצות התורה, הרבש"ע קורא לחג "חג המצות ואילו אנחנו קוראים לו "חג הפסח". הגר"א מבאר שאנחנו קוראים לו פסח כדי לשבח את הקב"ה שפסח על בתינו והציל אותנו ואילו הקב"ה קורא לו חג המצות כי הוא מתפעל מאיתנו שאפינו את המצות במהירות ולא החמצנו אותם. לאפות מצות זה "מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה". פירוש - שאתה מתעסק בחמץ פוטנציאלי, אבל לא נותן לו להחמיץ עד שהקב"ה מתגלה עלי, דרכי. במצות מתגלה שהקב"ה מתגלה על ידינו בעולם הזה. בחג המצות התגלה שמי שיש לו כח להשבית חמץ - יש לו כח לעשות מצה. הוא יכול להשתמש בכל כוחות העולם, וגם אם ל"ע יש חורבן ואין בית מקדש, הוא עדיין יכול להמשיך לעשות מצה. עלילות הדם על אפיית המצות, העלילה הפרימיטיבית והמפגרת הזו, שלא השתנתה כבר תשע מאות שנה, היא חוסר היכולת של אותם רשעים לתפוס שיש כאן בעולם אדם שיכול לספר ביציאת מצרים - בלי קרבן פסח. כשרק מצה ומרור מונחים לפניו, והוא במצרים - הוא עדין יכול לקחת את כל המציאות, ועל ידי זה יתגלה מלך מלכי המלכים על כל המציאות.

המצה שממשיכה בלי שיש בית מקדש שיגעה להם את השכל.

עומדים עלינו לכלותינו אליו ית'

התחלנו במאורעות שפקדו את עמנו בט' בניסן, ובעז"ה יהיו הדברים לעילוי אותן נשמות קדושות של כל היהודים שנספו בכל אותם עלילות הדם לאורך כל הדורות - בגאלאץ, בניישטאדט (העיר בה נהרגו אביו ודודו של בעל תרומת הדשן בעלילת דם בט' בניסן), וכו'.

המשכנו לפרעות בקישינב - מה לרוסיה הארורה ולרעיונות של דם ומצות? מה החיבור בכלל? איך זה שמובארק, הנשיא הנאור, מלך השלום של מצרים, והחיזבאללה, ממשיכים את העלילות האלה? - מחוסר היכולת לעכל שכשיש מצה ומרור מונחים לפני - ואין זה מרור של קרבן פסח (שהרי המרור של הקרבן בא יחד עם הקרבן), אני יכול להמשיך ולספר ביציאת מצרים.

המרור הוא הגלות, המרור הוא "וימררו את חייהם בעבודה קשה", וגם כאשר הוא לא נאכל עם קרבן פסח, אנו ממשיכים ומברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור" - אתם מבינים את זה? כן, אנחנו יודעים שהיא שעמדה לאבותינו ולנו, ברית בין הבתרים, "גר יהיה זרעך בארץ לא להם", וה-"לא אחד בלבד" הזה שעומד עלינו לכלותינו לא מספיק ורק גורם לנו לכלות אליו ית' - אז הם לא ישתגעו?

ובואו נמשיך באותה 'פינת ה-והיא שעמדה' שלנו - מה נשאר היום מכל המטורפים האלה? מה נשאר בארצות שלהם? - ואנחנו לעומת זה ממשיכים לאפות מצות, ומברכים על המרור לא כי אנחנו זוכרים את הגולה אלא בעומק הענין כי אנחנו מבינים מהו הכח שהגלות מעניקה לנו. המרור הוא הכאב, המרחק בין המקום בו אני נמצא לבין המקום בו אני רוצה להיות, ההבנה שהכאב הזה מגדל אותי - ולכן אני מברך עליו (אמנם לא בהסבה).

שלש גאולות במצ"ה

וכל שלא אמר שלשה דברים אלו "פסח, מצה ומרור - לא יצא ידי חובתו". המצה היא הגאולה. בחסידות מוסבר שהאותיות הראשונה והאחרונה במילה מצ"ה הן אותיות מ"ה, שם בן מ"ה אותיות, שם הוי"ה במילוי אלפין והוא שם הגאולה, והאות האמצעית היא צ', שהיא מ"ה כפול שתיים, ובעצם במילה מצ"ה יש שלש גאולות (גאול"ה עולה בגימט' מ"ה). פסח מסמל את הקב"ה ואת הגאולה העתידה - שפסח עליהם, דילוג שיביא לידי עצמו את הביטוי בקרבן הפסח במציאות השלמה, ובמהרה נאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים ועל זה אנחנו מתפללים, אבל המצה היא כח הגאולה שאני הולך איתו לאורך כל הדרך. והבן שאינו יודע לשאול - "את פתח לו". לא בגלל שנאמר "והגדת לבנך" ומזה לומדים "את פתח לו", אלא ההמשך - זה מה שתגיד לו . כפי שהחכם אומר - "מה העדות" ולכן אף אתה אמור לו, והרשע שאומר ויש עבורו תשובה וכן הלאה, כך בבן שאינו יודע לשאול - תגיד לו את כל ההגדה, תספר לו את כל הסיפור. תספר לו שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו וקרבנו המקום ברוך הוא לעבודתו ונתן לנו את ברית בית הבתרים, ועוד תספר לו שאת סיפור יציאת מצרים אולי היינו יכולים לספר מראש החודש, שאז קיבלנו על עצמנו לקיים את המצוות - אבל לא. ואז חשבנו שאולי נספר אותו מבעוד יום, ביום בו היתה שחיטת קרבן הפסח - וגם לא. אנחנו מספרים אותו בערב, בלילה, דווקא בלילה כשהמצה והמרור מונחים לפניך. כשהמצה הזו שבאה כתוצאה מזה שאתה לוקח את מה שגורם בדרך כלל לחמץ אבל מצליח לגלות עליו את מלך מלכי המלכים, הוא לא מחמיץ - שאתה יכול להשתמש בכל הכלים שבעולם, זו הגאולה של המצה, עד שיגלה מלך מלכי המלכים ויפסח על הבתים ונגיע לכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, לגואל אחרון. זה פסח.

בעצם "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו" זהו מי שלא הזכיר איך אני מתרומם מהמרור, מהגולה, ואיך אני מייצר גאולה במציאות שאני חי בה, "בערב תאכלו מצות" - בלילה, לא ביום. אם נתפוס את זה כל קריאת ההגדה תתהפך לנו.

להאיר את הלילה מתוך החשכה

הרי איך מתחילה הגדה? -

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם...

כלומר ההגדה מתחילה בליל הסדר הראשון הראשון בהיסטוריה, שהיה במצרים. שם, במקום הכי נמוך והכי חשוך - "מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם.." (שמות י"ב, י"א), פרעה הרי עוד חי ובועט ונושך, אבל אנחנו כבר יוצאים ממצרים. ומהו הסיפור הראשון בהגדה? -

וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. מַעֲשֶׂה בְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי־בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל־אוֹתוֹ הַלַּיְלָה...

כלומר הפתיחה היא בליל הסדר הראשון בו עדיין לא יצאנו ממצרים, והמעשה הראשון שמסופר עליו בהגדה הוא מיד אחרי החורבן, אולי בשנה הראשונה של החורבן, כשהיו רבותינו מסובין בבני ברק ולא בירושלים (כי ירושלים חרבה). והם היו מספרים כל אותו הלילה, ועוסקים באיך אנחנו עושים מצה, משביתים חמץ ואוכלים מרור, ומכח זה יכולים לספר ביציאת מצרים. בחסידות מבארים שלספר זה לשון אבן ספיר (אור תורה) - להאיר את הלילה, את החושך, לזכך את החשכה. את זה ההם ימ"ש לא יכולים לסבול. הם לא יכולים לשאת את זה. והם נשארים באותה עלילת דם מטומטמת. הם לא מסוגלים לקדם את העלילה, לחדש את הסיפור. תשע מאות שנה אותו סיפור, אותו נרטיב.

ובעומק של העומק, לענ"ד זה בא מלימוד מעוות שלהם את התורה. הרי את סיפורי התורה הם מכירים - כשיצאנו ממצרים היה על המשקוף דם, ואת הדם הזה הם הכניסו לסיפור המצות. את אותו דם של קרבן פסח של יציאת מצרים, כי בתוך תוכם, בסתר רוע לבם, הם לא יכולים לשאת את זה שאנחנו יכולים להיות כמו במצרים - להיות בגלות, לאכול מצה ומרור בלי קרבן פסח, וכמו אז לראות את הדם ולדעת שהקב"ה פוסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים. זה לא נתפס. קשה להכיל את זה - ולכן הם לא הצליחו להשתחרר מהעלילה הזו.

יציאת מצרים שבכל רגע

השבתת חמץ, אכילת מצה ומרור וסיפור יציאת מצרים. אי אפשר לספר את יציאת מצרים אלא למי שיכול לראות את המצה והמרור מונחים לפניו, וכשאתה רואה אותם מונח לפניך - אתה חדל מלהיות שאינו יודע לשאול. והילד הזה שאינו יודע לשאול הוא כל אחד מאיתנו, "והילד הזה הוא אני", והוא מקבל את התשובה - סיפור יציאת מצרים מתרחש כל רגע וכל שניה למי שיודע לעשות מחמשת מיני הדגן מצה, והיודע לעשות זאת הוא רק מי שיודע להשבית ראשית את החמץ - לא בשכלו אלא בלבו, ויודע לעשות מצה ולאכול מרור גם כשאין קרבן פסח, והמרור הוא מר. הוא מוסיף נגיעה קטנה של חרוסת, לא כדי להמתיק את המרור[5] אלא כדי להגיד שבעומק, המרירות הזו ממתקת, כפי שהמלח ממתק את הבשר ומתקנו לאכילה. בעומק המרירות הזו ממתיקה. וכשהוא יכול לראות את המצה והמרור לפניו הוא יכול לקיים סיפור יציאת מצרים - גם כשאין קרבן פסח. והיא שעמדה.

יש תחושה באויר שאנחנו קרובים להקריב את קרבן הפסח השנה יותר מאי פעם. כן, גם למרור של השנה יש טעם אחר, קשה, מיוחד - צריך מדרגה גדולה באמונה כדי לדעת לטבול אותו בחרוסת באופן הנכון, זה לא פשוט. ולדעת שסיפור הגאולה מתרחש כאן עכשיו כל שניה.

אנחנו מקבלים לזה כל כך הרבה תזכורות, כמו לילות ניסים כפי שראינו השבוע, יחד עם רגעי מרור כפי שאנחנו חווים בכל יום. ודווקא מתוך זה יש כח של התעצמות, של התבררות, ברור חיל, ובעז"ה בעגלא ובזמן קריב אנחנו מתקרבים יותר מאי פעם לירושלים ולמקדש, ויה"ר שנזכה כולנו לעלות לרגל לזבוח ולאכול מן הזבחים ומן הפסחים, לאכול את המרור מדאורייתא עם קרבן הפסח, כשהחמץ מושבת והארץ מלאה דעה את ה', ושם מ"ה של הגאולה הזו, של שלש הגאולות, יתגלה בחג המצות שעל שמה של המצה הזו קורא הקב"ה לחג הזה, לכל שבעת הימים "חג המצות" (למרות שכאמור מצוות האכילה היא רק בלילה הראשון).

ספר "תרומות הדשן" נכתב ע"י רבי ישראל איסרלן זיע"א (1390-1460), נולד ברגנסבורג גרמניה ונפטר בוינר נוישטאדט, אוסטריה. היה מגדולי יהדות אשכנז במאה החמש עשרה ונמנה עם אחרוני הראשונים או ראשוני האחרונים. הוא נחשב לאחד מחשובי הפוסקים, ותשובותיו ופסקיו מוזכרים אלפי פעמים בספרות התורנית שלאחריו. 

ב-1 ביולי 1946 נעלם ילד פולני-נוצרי בן תשע, תושב קילצה. הוא הלך לבקר חברים בכפר במרחק 25 ק"מ, שב לאחר יומיים וסיפר לאביו שהוא הוחזק במרתף בניין הקהילה היהודית ורק לאחר יומיים הצליח להימלט. אחד השכנים של האב השתלט על בתים שלפני המלחמה היו בבעלות יהודים, וחשש שהיהודים יחזרו ויתבעו את בתיהם. שכן זה שכנע את האב להתלונן במשטרה על חטיפה. למחרת בבוקר, ה-4 ביולי, התלונן האב במשטרה כי יהודים חטפו את בנו וכלאו אותו במרתף בניין הקהילה היהודית כדי להשתמש בדמו לשם אפיית מצות - ביולי, כשלושה חודשים לאחר חג הפסח - אך הילד הצליח להימלט. שוטרים ניגשו לבניין הקהילה היהודית עם הילד, כדי לזהות בעזרתו את היהודי החשוד בחטיפה ולעצור אותו. עם הגעת השוטרים לבניין התברר שבבניין כלל אין מרתף. עקב כך שינה הילד את גרסתו מספר פעמים. בינתיים התפשטה בעיר הידיעה על 'החטיפה' לכאורה, והחל פוגרום ביהודים. בפוגרום השתתפו רבים מתושבי העיר, מאות פועלים ממפעל הפלדה בעיר, וכן שוטרים וחיילים, כולל כאלה שנשלחו להגן על היהודים. היהודים נורו, נדקרו והוכו באבנים, בקרשים, בקתות רובים ובמוטות ברזל. בפוגרום נרצחו 42 יהודים וכ-80 נפצעו. (ע"פ ויקיפדיה) 

נולד 14 ביולי 1914, נפטר 5 במרץ 2002. היה משורר, מתרגם, מחזאי, עיתונאי ועורך ישראלי, חתן פרס ישראל לזמר עברי (1994) ופרס ביאליק לספרות יפה (1996). כונה "מאחרוני דור הנפילים של התרבות העברית". בין היתר חיבר את השיר "שיר שמח" אחרי הרצח באוטובוס במעלה עקרבים (1954). 

כלומר היא לא נתונה להחלטתנו אם נרצה נאכל ואם לא – לא. זו מצווה מחוייבת. 

מופיע בפוסקים שאסור להפוך אותו למתוק. עי' שו"ע תע"ה א' - "יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת ולא ישהנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירתו ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו".