בחלק זה אנו חוצים את המצה לשני חלקים: חלק אחד לשם אכילת מצת מצווה, וחלק אחר אנו שומרים לאכילת האפיקומן. ויש להבין מה מטרת החצייה? מדוע לא משתמשים בשתי מצות נפרדות?
מסביר הרב זצ"ל שיש לחלק את המצה לשני חלקים, כדי לזכור שגם אם האדם כבר התעלה למדרגה הגבוהה, לא תמיד כל כוחותיו התעלו, ולא כל אכילותיו מקודשות. החצי הגדול יותר שנשמר לסוף הסעודה: האפיקומן, בא לזכר קרבן פסח שהיה נאכל על השובע. לכאורה למה אוכלים על השובע? הרי זו סתם זלילה, שכן יש כאן אכילה אחר שהאדם כבר שבע והיא לא באה כדי להשביע אלא רק לשם הנאה? אלא שאכילה זו מסמלת את התעוררות כוחות הנפש הרחבים יותר על ידי העונג.
אך החלק השני של המצה נאכל לתאבון. צריך לדעת שאף שאכילת ההכרח היא רק אמצעי כדי להגיע לאכילת העונג, ואינה האידיאל הכי גבוה, מאידך זוהי הקדמה שאין לדלג עליה. בשלב הראשון של התפתחות האדם יש לעבור דרכה ולזכך את הכוחות, ורק אז אפשר להתעלות ולהגיע לאכילה האידיאלית, אכילה שנעשית על השובע. ההנאה והעונג מחיים הרבה כוחות ורגשות שלא מתעוררים על ידי ההכרח. אכילת ההכרח מחיה את הנפש, היא עוזרת לקיום העצמי, והעונג מחיה כוחות רגש נוספים. לכן צריך את שני החלקי המצה. כפי שאמרנו בביאור סימן "כרפס", כשאדם נמצא במצב נמוך, ואינו יודע לרומם את כוחותיו הגופניים הוא צריך לצמצם את החיים ולהתנהג בפרישות מסוימת, על מנת שלא ישקע בגשמיות ויטה את הנפש לכיוונים נמוכים שליליים. אך במדרגה גבוהה, כל רגש גופני שמתעורר אצלו, הוא תוספת לבניין הרוחני, וגם לו יש תפקיד. לכן צריך לדעת שיש יסוד כפול באכילה, אכילת ההכרח על מנת לקיים הגוף ואכילה על השובע לעונג על מנת להרחיב את הופעת החיים.
כלומר מוכרחים אנו לחלק את המצה כדי שנזכור שיש שני מצבים, וגם אם כבר התעלה למדרגה הגבוהה, לא תמיד כל כוחותיו התעלו. ולכן צריך לזכור שלא כל אכילותיו מקודשות, ולא יעשה אידיאולוגיה מכל אכילותיו, אלא תמיד יזכור על ידי חילוק המצה, שיש עוד צורה של אכילה, אכילת ההכרח שלפעמים צריך רק אותה. בנוסף לכך, גם לאחר שאדם התעלה למדרגה גבוהה, עליו לדעת שלא כולם בדרגה זו, ואין לו להדריך את כולם באותה דרך, אלא כל אחד לפי מעלתו והתפתחותו המוסרית. כך מצאנו שאף שאברהם אבינו הגיע לדרגתו הענקית, הוא נטע אשל והתעסק עם מי שהיו עדיין במדרגת אכילת ההכרח. גם אנו בלילה זה מכריזים: "כל דצריך ייתי ויפסח", ומוכנים אנו למלא את צרכי רוחו חוקותיו וצרכיו של כל אדם לפי מעלתו ועניינו.
