ישעיהו, בן ושלמה-מאיר ופסיה, מניצולי השואה, נולד ביום ז' בניסן תשי"א (13.4.1951) בירושלים. שנותיו הראשונות עברו עליו בכפר גבעת שאול ב'. בהיותו בן שש שנים עקר עם משפחתו לקרית משה. את שש שנות לימודיו הראשונות סיים בבית-הספר "שילה" בירושלים, ואחרי-כן סיים את לימודיו הסודיים בבית-הספר "חורב" בירושלים. את לימודיו התיכוניים סיים בישיבה התיכונית של בית-הספר "חורב". על אף שינויי מקומות הלימודים, התאקלם ישעיהו עד מהרה בקרב חבריו החדשים, והפך להיות אחת הדמויות הבולטות בחברה. שעי', כפי שקראו לו חבריו, היה חניך בתנועת הנוער "עזרא". חיי הכפר, שידע בהיותו ילד, הטביעו בו את רישומם, והדבר התבטא באהבתו לנאות דשא ולמרחבים. בזמנו החופשי הרבה שעי' לטייל ברחבי הארץ. הוא ניחן בכישרון מוסיקלי ניכר ושימש כסולן במקהלת "היכל שלמה". שעי' ניחן בשלווה ושקט נפשי, והצליח תמיד, אפילו ברגעים הקשים ביותר שעברו עליו, לעודד את עצמו ואת חבריו - בחיוך רחב ומתוך הבנה ואהבה לזולת. עם סיום לימודיו התיכוניים התלבט ישעיהו בין יציאה לגרעין נח"ל במסגרת תנועת "עזרא", לבין הרצון להמשיך וללמוד בישיבה. הוא בחר להמשיך בלימודים במסגרת אחת מישיבות ה"הסדר", המשלבת סייפא וספרא יחד. לפיכך המשיך בלימודים בישיבת הכותל בירושלים. ישעיהו הקדיש את כל יומו כמעט ללימודים. הוא הקדיש שעות רבות לקריאה, לעיון ולהעמקה ונהג לכתוב ולסכם את כל מה שלמד. הוא היה יושב ער עד לשעות הקטנות של הלילה רכון על ספריו, ועם בוקר השכים קום כדי להספיק ללמוד פרק נוסף. יחד עם זה לא הזניח את תחום היחסים שבין אדם לחברו, ופרט לניהול חיים חברתיים מלאים במסגרת הישיבה, קיבל על עצמו במסירות-נפש את הטיפול והאחריות לבני-תורה צעירים, שהגיעו ללמוד בישיבה. יחד עם שקידתו על התורה, מצא פנאי להדריך נוער שוליים באחת משכונות המצוקה בירושלים, להתרועע עם הנערים וללמד תורה בבתי ספר לטעוני טיפוח בעיר. לעתים היה מביא סכומי כסף ומזוודות מלאות בגדים למתן-בסתר, על-מנת שיחולקו בין משפחות נצרכות בשכונות. כן כתב שיחות על "פרשת השבוע", שנשלחו לנוער בעיירה יהוד. לאחר שנת לימודים אחת החל שעי' את שירותו הצבאי.
ישעיהו גויס לצה"ל בסוף יולי 1970, והתנדב לחיל הצנחנים. הוא עבר את הטירונות בחיל זה, והצטיין בעיקר בסיוע לחיילים-חברים שהתקשו באימונים. לאחר כשנה עבר הסבה לחיל השריון, שם השתלם בקורס לתותחני טנקים, והצטיין בו במיוחד. במסגרת שירותו הצבאי הוצב בקיץ תשל"ג בגבול הלבנון. הוא שמח לשרת במקום שהתנאים בו קשים והעבודה מפרכת. בגבול הלבנון השתתף במספר מרדפים אחר מחבלים, ובאחד מהם נפל מפקדו. למרות הבדלי הרקע שבין השניים, יצר ישעיהו קשר עמוק עם משפחת המפקד, ומכתבו האחרון אליהם, לקראת השנה החדשה, נכתב בערבו של יום הכיפורים תשל"ד. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), בקרב שניטש ברמת הגולן על המחצבה של נפח, נפגע הטנק של ישעיהו והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הזיתים. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
לאחר מותו כתב הרב ישעיהו הדרי: ..."כל מציאותו של ישעיהו הופיעה לפנינו תמיד במחלצות, בבגדים זכים ונקיים; הלבושים שלו היו של בעל-נפש, של יפה-נפש, איש צח ואנין הדעת... כשנקבע בין החברים ללמוד הלכות שבת בסעודות שבת בישיבה, הי' ישעיהו הפותח. ובאותו ליל שבת לימד דיני מלבושי שבת, וניקיון המלבושים, וסיים בהלכה למעשה: שעה שיורדים אל הכותל בריקוד, צריך להיזהר מלהתאבק באבק הדרך כדי לא לבוא לחשש ליבון. אכן, כזה היה הוא, 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים/ (קהלת ט', ח'), בלי רבב על בגדו, לבוש מחלצות של שבת.;" אחד מידידיו כתב: ..."ענוות אמת, הפשטות והצניעות הטביעו את חותמן הטהור בנפשו עד שלא כל אחד זכה להכיר בסגולות הרבות בהן נצצה נשמתו... תמיד ידענו בבירור, שברמתו המוסרית עומד הוא מעלינו. כמו שכתב לי חבר ימים מספר לאחר שנודע דבר נפילתו, 'נפלנו בכמה וכמה מדרגות'. תמיד היה הוא לנו לדוגמה-מוסרית חיה בשיחות ובוויכוחים. את מקומו בתפילה קבע לו בפינה האחרונה שבבית המדרש ומשם האירה דמותו. כל מעשה ומעשה שלו היה ספוג באהבה ובמסירות. מי שלמד אתו יודע מסירות בלימוד מהי, אפשר אולי לומר אפילו עקשנות. התייגע בהבנת סוגייה קשה, התמיד בצורה נפלאה וחתר ללא הרף למטרה שהציב לעצמו עם כניסתו לישיבה".
ישעיהו השאיר אחריו רשימות בנושאי מקרא, גמרא ומחשבת ישראל; תלמידי ישיבת הכותל הוציאו לאור חוברת מיוחדת לזכר חבריהם שנפלו, וביניהם ישעיהו - חוברת "כתלנו", המוקדשת לזכרם ובה מעזבונם ודברי חברים על דמותם.
