בענין הבודק צריך שיבטל
איתא במשנה ריש פסחים אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, וברש״י שם ד״ה בודקין: ״שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא״.
ותוס׳ שם הקשו שממילא אינו עובר דהרי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, כדאיתא בפסחים ד׳,ב וע״כ הסיקו דהבדיקה היא כדי שלא יבוא לאכלו.
ולביאור שיטת רש״י י״ל בזה עפ״י דברי הר״ן שכתב דישנן שתי דרכים ע״מ שלא לעבור על בל יראה ובל ימצא: בדיקה וביטול. ומדאורייתא בחד מינייהו סגי והמשנה מדברת במצב שלא היה ביטול כי עדיין לא נתקנה התקנה שכל הבודק צריך שיבטל (ובריטב״א ריש פסחים כתב שהתורה ייעדה את הביטול רק למי שאנוס ולא מצי בדיק).
עוד י״ל עפ״י הברטנורא שכתב: ״ואע״ג דבביטול בעלמא סגי, חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ויימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליו על בל יראה ובל ימצא הילכך בודקין את החמץ כדי לבערו מן העולם״.
והתוס׳ יום טוב משלים דבריו ומבאר שאם יימלך על ביטולו זוכה בגלוסקא לעבור עליה דמחשבה מבטלת מחשבה.
והנה דברי הברטנורא תמוהין מאד וכבר עמד על כך הרש״ש, דהרי איתא בגמ׳ פסחים ו׳,ב ״אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל״. והטעם עפ״י מסקנת רבא: ״גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עילויה״ (רש״י: ״חשובה היא בעיניו וחס עליה לשורפה ומשהה אפילו רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, אבל משבטלה אינו עובר דלא כתב אלא תשביתו״), נמצא דבביטול אזלא לה חששא דגלוסקא. והרש״ש תירץ דרק כשעשה תרוייהו, בדיקה וביטול, מסתלק החשש של גלוסקא יפה דיש כאן תרי שמא, שמא לא ימצא וגם אם ימצא, שמא לא יימלך על ביטולו ולתרי שמא לא חיישינן.
ונראה ליישב דברי הברטנורא בדרך אחרת: החשש ״שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ויימלך על ביטולו״ (לשון הברטנורא) הוא בבחינת סופו מגלה על תחילתו. פיסקה זאת באה להבליט בחריפות שכל הביטול מלכתחילה לא היה רציני ולא היה ביטוי לרצון פנימי אמיתי ועל כן די היה בגלוסקא יפה כדי שיחזור בו!
ואמנם כך הוא, כי כשאדם מצהיר מחד גיסא שהחמץ הוא אצלו כעפרא דארעא ומאידך גיסא אינו עושה מעשה בפועל כדי להוכיח כן (אינו לוקח ״מטאטא״ כדי ״לנקותו״), יש פגם בהצהרתו! ועל כן הבדיקה מהווה מסקנה הגיונית-מעשית של הצהרתו, שהחמץ הוא אצלו כעפרא דארעא, והיא בבחינת גילוי מילתא לאמיתת הצהרתו! ועתה מתורצת קושיית הרש״ש, כי הברטנורא מדבר במציאות שביטל ולא בדק, בעוד שהגמ׳ בפסחים ו׳,ב נוסבת על ה״בודק״ ועליו נאמר שהוא צריך לבטל! כי מאחר שבדק, אז וודאי ביטולו רציני ואמיתי ומסתלק החשש של גלוסקא יפה.
והנה הר״ן ציין ג׳ ראי׳ שמועיל ביטול בחמץ ידוע, והמעיין יראה שהן עוסקות במציאות שבדק כבר (פסחים ו׳,ב בענין בודק שצריך לבטל מחמת חשש של גלוסקא יפה, ועל כך שואלת הגמ׳ מיד ״וכי משכחת ליה ליבטליה״), או שברצון היה רוצה לבער אך נבצר ממנו הדבר, וממילא ניתן לאמר שהביטול אמיתי ושלם (פסחים ז׳,א בענין תלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו. פסחים מ״ט,א במי שהולך לשחוט את פסחו ... ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו).
הגריי"ו
