מקור שמו של החג פֶּסַח נעוץ באחד המאורעות הדרמטיים בסיפור יציאת מצרים – ה’ פָּסַח על בתי בני ישראל וכך ניצלו בכוריהם. הפסוקים עצמם קושרים ביניהם: “וַַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל” (שמות יב, כז; וכן בפסוקים יג, כג). מקובל על רבים כי לִפְסֹח הוראתו ‘לדלג’, ‘לחלוף על פני’, ולפי זה דילג ה’ על בתי ישראל והכה רק את בתי המצרִים. הוראה זו של הפועל פָּסַח באה בכל המילונים העבריים ואומנם בהוראה זו הפועל משמש בעברית בת ימינו. ביטוי מפורש לקשר שבין פֶּסַח להבנה הזאת מובע בשמו של החג בפיהם של דוברי אנגלית – Passover.
ברם עיון במקורות העברית מגלה שההסבר הזה אינו פשוט כלל ועיקר.[1]
לפסוח – ‘לדלג’
ההתקבלות הבלתי מעורערת של פָּסַח במובן ‘דילג’ שמורה ככל הנראה לרש”י. בפירושו לפסוק בשמות יב, יג הוא קובע “ואני אומר כל פסיחה לשון דילוג וקפיצה: “ופסחתי” – מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרויין זה בתוך זה [כלומר גרו בשכנות ולכן היה צריך לפסוח על חלק מהבתים]”.[2]
הוראה זו לא נתחדשה בפירוש רש”י אלא הייתה ידועה היטב כבר מתקופת בית שני. הדים לה אפשר למצוא בספר היוֹבלים, מן הספרים החיצוניים למקרא (מן המאה השנייה לפני הספירה), ובכתבי פילון ויוסף בן מתתיהו (מן המאה הראשונה לספירה). אף בוולגטה, תרגום המקרא ללטינית, הפועל פָּסַח מיתרגם transivit, ‘עבר’.[3] הבנה זו מובאת במפורש בספרות חז”ל (בדרשה שמגייסת את ערעור העיצורים הגרוניים ח–ע בתקופתם): “אל תקרי ‘ופסחתי’ אלא ‘ופסעתי’, שהמקום מדלג על בתי בניו במצרים” (מכילתא דר’ ישמעאל בא, ז). זו דרך המלך גם בפרשנות ימי הביניים, ובכללהּ כאמור פירוש רש”י.
פרשני המקרא נתנו דעתם גם על פעלים מן השורש פס”ח מחוץ לסיפור יציאת מצרים – לציון מי שנעשה פִּסֵּחַ,[4] צולע, מי שלקה ברגליו: “וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם… וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחׇפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ” (שמואל ב ד, ד). דרכו של פִּסֵּחַ לצלוע, כלומר להלך במין דילוג, בקפיצות. וכן בביטוי הנודע בנאום אליהו בהר הכרמל: “עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים” (מלכים א יח, כא), היינו מדלגים בין שתי אפשרויות (“אִם ה’ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו”) ומתקשים להכריע.
לפסוח – ‘להגן’
ברם במקור מקראי אחד עולה בבירור שפָּסַח פירושו הֵגֵן: “כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה’ צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם, גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט” (ישעיהו לא, ה). בצלע האחרונה בפסוק יש תקבולת פנימית: אל גָּנוֹן (מלשון הגנה) מקביל פָּסֹחַ,[5] אל הִצִּיל – הִמְלִיט (כמו מילט).
אף פסוקי יציאת מצרים מתקבלים יפה במובן הזה: “פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל” פירושו ‘הגן על בתי בני ישראל’. עניין ההגנה האישית מובלט ביתר שאת בשני הפסוקים האחרים בפרשה: “וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית” (פס’ יב); “וּפָסַח ה’ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף” (פס’ כג). ואומנם כך מיתרגם הפועל פָּסַח בתרגום השבעים (תרגום המקרא ליוונית מן המאה השלישית לפנה”ס)[6] ובתרגום נֵאופיטי (תרגום התורה לארמית). תפיסה זו עולה גם בספרות חז”ל: “והקב”ה הגן על בתי בניו במצרים כדי שלא ינָגפו, שנאמר ‘ופסח ה’ על הפתח'” (מכילתא דר’ ישמעאל בשלח), ובמדרשים מאוחרים: “כביכול עמד בפתח ודחה את המשחית שלא יגוף את ישראל” (שמות רבה יח, ז).[7]
ומה עניינו של הפִּסֵּחַ לכאן? אין מנוס מן ההנחה כי לשורש פס”ח שתי הוראות שונות משני פעלים שונים: האחד מובנו לצלוע (פועל גזור־שֵם מן פִּסֵּחַ) והשני להגן.[8]
לענייננו – לפועל פָּסַח בהקשר של יציאת מצרים נוצרו שתי מסורות פרשניות כבר בתקופה קדומה. מימי הביניים ואילך נתעלתה אחת מהן על פני חברתה, ועל פי הסקירה כאן – אולי לא בצדק.[9]
_________________________________
[1] התיאור הקצר המובא כאן נסמך על ניתוחו המאלף של חוקר המקרא שמואל אפרים ליונשטם, ובעקבותיו של חוקר הלשון חיים כהן (ראו ‘מבחר מקורות’).
[2] בתחילה הוא מביא פירוש אחר למילה ופסחתי – “וחמלתי”, כנראה על פי תרגום אונקלוס “ואחוס עליכון” (וכן בשני הפסוקים האחרים בפרשה). הבנה זו עולה גם במכילתא דר’ ישמעאל בא, ז, ומאוחר יותר אצל מדקדקי ימי הביניים, ולדעת רבים אין הפרש בין ההוראה ‘חמל’ ל’הגן’ (ראה להלן).
[3] מילת היחס הלטינית trans שמרכיבה את הפועל ועניינה מעבר התגלגלה אל האנגלית כתחילית -trans.
[4] המילה פִּסֵּחַ (ברבים פִּסְחִים) באה במקרא לא מעט פעמים, גם לתיאור בני אדם וגם לתיאור בעלי חיים.
[5] פרשני המקרא ניסו להסביר בשלל דרכים מדוע גם כאן לפסוח פירושו ‘לדלג’. כך למשל בפירושו של ר’ יוסף קרא, בן דורו של רש”י: “מדלג ומקפץ מלהכות ביושבי ירושלם שסמוכין למחנה אשור”.
[6] בשתיים מתוך שלוש היקרויות (בפסוקים יג ו־כז). בפסוק כג בהוראת ‘עבר’.
[7] הגנה של האל מפני מלאך משחית (שהוא בעצמו שלח) מוכרת מספר שמואל ב: “וַיִּנָּחֶם ה’ אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב, עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ” (כד, טז).
[8] לפי זה “פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים” קשור אל פיסח, והביטוי הוא דימויו של הנבוך והמתלבט לצולע הנעזר בקביים (סעיפּים הם ענפים) ונוטה בהליכתו פעם לכאן ופעם לכאן. בערבית מוכרים שני שורשים דומים – פס”ח (فسح) ופס”ח’ (فسخ) והיה מי שהסמיך אליהם את שתי ההוראות בעברית: הראשון שעניינו ‘הרחיב’ קשור אל הגנה, והשני שעניינו ‘נקע’, ‘הזיז’ קשור אל פִּסֵּחַ. אף באכדית באה המילה pessû בהקשר של צליעה.
[9] ייתכן שלניצחון הדילוג תרם הפסוק שבו נכרכים השורשים פס”ח ודל”ג יחדיו: “אָז [ביום ישועת ה’] יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם” (ישעיהו לה, ו). יש מן הפרשנים שראו בזה הוכחה לכך שפָּסַח פירושו דילג, ואולם עיון בהקשר הכללי מלמד שבדיוק להפך: הפיסח (המתקשה בהליכה) – ידלג כאיל, וכמוהו גם האילם (המתקשה בדיבור) – ירוֹן, יזמר. פרשנות זו ברורה מן הפסוק הקודם: “אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה”.
