רש"ר הירש שמות ד'
(א) והן לא יאמינו לי וגו' לא נראה אליך ה' – ה' אמר למשה זה עתה, שהופעתו לפני פרעה לא תביא לתוצאות מידיות. משה היה רשאי לחשוב אפוא, ש"כשלונה", כפי הנראה לעין, של שליחותו, יעורר בהם ספקות בדבר האמון שאפשר לתת בו: "לא יתכן שהאל שאתה מדבר עליו נראה אליך; כיון שאילו נראה אליך, דבריך אל פרעה היו מביאים לתוצאות".
בעיקרו של דבר, לא הייתה סיבה לתת ביד משה "אות", מעשה נסים. הערבון להצלחה כלול במילים שנאמרו למשה ולנו, לכל הדורות: "כי אהיה עמך וזה לך האות" (לעיל ג, יב). הנתיב ההיסטורי בו צעדנו לאורך הדורות, חלשים כפי שהיינו, כשאין בידינו דבר זולת התורה, מהווה עדות נאמנה לָנֶצח שמשה אמת ותורתו אמת.
אולם כאן, בראשית הדרך, לפני שהאירה לנו ההצלחה, ואף נובאו לנו מראש כשלונות חוזרים ונשנים, היה מקום להסתפק באמיתות שליחותו של משה. ומשה צדק בצפותו לכך שיעלו ספקות בלב העם.
(ב-ה) ויאמר אליו ה' מזה בידך וגו' – שינוי צורה זה – שמטה יכול להפוך לנחש, ולאחר מכן לשוב ולהיות מטה, לפי רצונו של המשַנֶה – הוא עצמו מהווה "אות" ("אות": צורה מוגברת של "אוד" – מנוף רוחני [השווה פירוש, בראשית א, א ד"ה את]). הוא אמצעי להוליד את האמונה, שהאדם שניתנה בידו יכולת הפיכה כזו, הוא אכן שלוחו של כח יחיד ומיוחד, אשר כונן את הסדר הטבעי ואת מהלך כל הדברים. כח אשר ברצונו לבד נוסדו חוקי הטבע וממשיכים לנהוג את מנהגם; ואשר על ידו, לא רק שכל הדברים באו לכלל הוויה, אלא הם אף מוסיפים להתקיים.
אולם עיון מעמיק יותר, יסביר גם מדוע בחר ה' באות זה דווקא ולא באות אחר. ויחד עם זאת, הה"א החטופה בתיבת "מַזֶּה" – הממהרת לעבור את ה"מה" ושׂמה את עיקר תשומת הלב על ה"זה" – מזכירה לנו, שהיה ביד ה' להראות את כוחו הנסי באותה המידה, בכל חפץ אחר שהיה שם באותה שעה.
על כל פנים, בדומה לירמיהו, אשר נשאל "מָה־אַתָּה רוֹאֶה?" (ירמיהו א, יא,יג), נתבקש משה בראש ובראשונה להתבונן במה שאחז בידו.
ובכן, מהו "מטה"? "מטה" הוא הסמל הטבעי ביותר של שליטת האדם על הטבע. ל"מטה" תפקיד כפול, במקביל למשמעות הכפולה של שורשו, "נטה". "נטה" פירושו: א. להשען, לרכון. ב. להושיט את היד מעל דבר. ובאותו האופן מציין "מטה": א. הארכה של היד, שעליה יכול אדם להשען ולהתמך כאשר הוא עומד על הארץ; ב. הרחבת תחום כוחו של אדם; סמל למרותו.
אות זה ביד משה יראה לעם, שאם יחפוץ ה' בכך, הרי הדבר שעליו נשען האדם ובו הוא שולט, יכול להשתנות להיפוכו הגמור: נחש. כל בעלי החיים מתחברים אל האדם, במידה רבה או מועטת, בשונה מהדו־חיים [שרצים החיים לסירוגין במים וביבשה], ובפרט הנחשים הנוטרים איבה כלפי האדם (השווה בראשית ג, טו), והאדם נרתע מהם.
נמצא שדבר ה' אל משה הוא כך: נשלחת על ידי האל האחד והיחיד, אשר אם יחפוץ בכך, יוכל לגרום לדבר עצמו שעליו אדם נשען ונתמך, והמשמש ככלי מרותו, למרוד בו. ולהפך, אם יחפוץ אחרת, יוכל לקחת כח מתנגד ושונא שאדם ירא ממנו ונס מפניו, ולתתו בידו כמשענת נוחה וככלי העושה את רצונו. דבר זה יעיד שמי ששלחך הוא אכן ה', אותו אחד אשר ברצונו תלוי כל רגע שיבוא, כל רגע מרגעי העתיד.
חשובה היא מאד גם החזרה על "אלקי אבתם אלקי אברהם" וגו' (פסוק ה ולעיל ג, טז), כאילו בא לומר: מראשית היותכם, פרשׂ עליכם ה' את הנהגתו והשגחתו, במידה שווה, בכל תהפוכות הגורל ובכל המצבים. הוא אלקי יעקב, בדיוק כפי שהוא אלקי אברהם (השווה פירוש שם). גורלו של העבד, כגורלו של השר, באים ממנו. אם ירצה בכך, בידו לעשות את פרעה לעבד ואותך למושל; בכחו להפוך את מטה פרעה לרצועת מרדות, או להפוך את רצועת פרעה למטה בידך.
