בשיר הילדים הידוע אנחנו שרים: "רֵד אֵלֵינוּ אֲוִירוֹן, קַח אוֹתָנוּ לַמָּרוֹם", אבל בעיתון אנחנו קוראים "מָטוֹס ובו מאתיים נוסעים נחת נחיתת חירום". איך קרה שכלי התחבורה הזה שהומצא בראשית המאה העשרים זכה בשתי מילים חדשות – אווירון ומטוס? לשם כך נברר מי חידש ולמה.
את המילה אווירון חידש "הילד העברי הראשון", הוא איתמר בן אב"י. נראה שהוא חידש אותה על פי המילה הצרפתית לאווירון: avion. אֲוִירוֹן בנויה מן המילה אֲוִיר ומן הסיומת ־וֹן. ומניין לנו המילה אֲוִיר? ובכן, אוויר (או אֲוֵיר) מצויה כבר בלשון המשנה, והיא צורתה העברית של המילה היוונית aer (=אוויר).
בראשית המאה העשרים האווירון לא טס אלא עוֹפֵף, הטיסה נקראה מָעוף, והטייס מְעוֹפֵף. הנה ידיעה מעיתון דבר מתאריך 23 בנובמבר 1927:
ידיעה מעיתון דבר מתאריך 23 בנובמבר 1927 "התחכמותו של מעופף"התחכמותו של מעופף
אמיליו קדנצה, מעופף מכסיקאני ראה בעצם נסיעתו והנה נפלה דליקה במכונתו [=באווירון]. היות ולא רצה לקפוץ במכשיר־הנפילה ולהפקיר את המכונה, התחכם ונכנס לתוך ענן גשם ונמצא שהמים כבו את הדליקה והמעופף המשיך את דרכו בהצלחה.
חיים נחמן ביאליק התנגד לשימוש בפועל עופף, כנראה משום שאינו מביע את המהירות, והעלה הצעה אחרת: הפועל טָס. הוא השתמש בפועל הזה בכתביו ובשיריו במשמעות של תנועה מהירה, למשל בשיר הילדים: "רוּץ, בֶּן סוּסִי רוּץ וּדְהַר! רוּץ בַּבִּקְעָה, טוּס בָּהָר! רוּצָה, טוּסָה, יוֹם וָלָיִל, – פָּרָשׁ אֲנִי וּבֶן חָיִל".
הפועל טָס מופיע רק פעם אחת בתנ"ך בספר איוב, והוא מתאר את מעופו המהיר של הנשר: "וְיָמַי… בָּרְחוּ… חָלְפוּ… כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל" (פרק ט, פסוקים כה–כו). הכתיב ב־שׂ (שי"ן שמאלית) התחלף בלשון המאוחרת יותר בסמ"ך.
ביאליק הציע ליצור מן הפועל טָס את כל המילים הקשורות לאווירון: טִיסָה, טַיִס, טַיָּס, מָטוֹס, טַיֶּסֶת (קבוצת מטוסים). הצעתו של ביאליק התקבלה. וכך פועל עתיק יומין ונדיר (טָס) נעשה מקור לקבוצת מילים המתארת תופעה מודרנית וחדשנית.
בכל זאת נשארו כמה צירופים שלא מן השורש טו"ס: יש לנו חיל האוויר ויש לנו שדות תעופה וחברות תעופה, וגם האווירון של איתמר בן־אב"י עדיין נשמע.
