אהבת הבריות וכבודן במשנת הראי"ה זצ"ל / הרב יוחנן פריד
הרב יוחנן פריד
מן המפורסמות היא שייכותו של הביטוי 'אהבת ישראל' למשנתו של מרן הרב זצ"ל, וכי הוא אחת מאבני היסוד של הליכותיו בקודש, של התנהגותו האישית והנהגתו הציבורית. בספרו 'אורות ישראל' (בתוך ספר 'אורות') מוכתר הפרק הרביעי בכותרת זו, ובפסקה הראשונה של פרק זה כותב הרב זצ"ל משפט הממצה את תוכן 'עיקר אמונתו' כי 'אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריה... איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה'. פסקה זו שימשה בסיס לספרו של הרב בנימין אפרתי זצ"ל 'הסנגוריה במשנתו של הרב קוק זצ"ל'[1], ונראה כי גם הספר 'סניגוריא'[2] של המקובל הירושלמי הרב רבי שמעון צבי הורוויץ זצ"ל שיצא שנים רבות לפניו מתחבר לתשתית רעיונית זו[3].
בשורות הבאות נעסוק, מעט מדיי, בצמד מילים שהוא כינוי להתנהגות ולמידה מוסרית נוספת שאף היא שאובה ממקורות חז"ל, ואמנם היא ידועה ומוכרת ואף על פי כן ראויה היא להגדרה ולהבהרת מקומה במחשבת מרן הרב זצ"ל[4]. כוונת הדברים הללו היא לצמד המילים 'אהבת הבריות' ולמשמעותו הרעיונית והמעשית במשנתו. אכן, מצאנו כבר אצל חז"ל בפרקי אבות[5] את תיאורו של אהרן הכהן בלשונו של הלל כ'אוהב את הבריות'[6], ואין ספק כי המילה 'הבריות' מדייקת במינוחה, וכוונתה לכל 'הברואים על ידי בוראם'. וכך אנו מוצאים בפרקי אבות באיפיון מידותיו של 'העוסק בתורה לשמה' בלשונו של רבי מאיר ש'נקרא רֵע... אוהב את הבריות'[7], וכמובן וכידוע במטבע הלשון של תפילת שחרית 'ברוך שאמר והיה העולם... ברוך מרחם על הבריות' (בכמה נוסחאות).
בבואנו לבאר את משמעות הדברים בהקשר להלך מחשבותיו של מרן הרב זצ"ל ראוי לדעת כי מבטא-לשון זה מופיע בכתביו השונים למעלה מ-300 פעם (!). עובדה זו אומרת דורשני[8], שהרי ברור לכל כי נקיטת הלשון הדייקנית הזו איננה מקרית, ושהיא לא נכתבה רק לתפארת המליצה. מרן הרב זצ"ל הוא מורנו ורבנו להלכות ולהנהגות, למידות המוסריות ולעיצוב אופי חיינו בכל עניין, לכלל ולפרט, לפיכך ראוי להעמיק בדברים שנאמרו או שנכתבו על ידיו בכל צורה והקשר, כדי ללומדם ולהפנימם באורחות חיינו. יש להבין את משמעותם ואת התייחסותם לנושאים אחרים הסמוכים להם באופן רעיוני או מעשי, ואף לאלו הרחוקים לכאורה מהם.
הנה אנו קוראים ב'אורות ישראל' באותו פרק שהוזכר לעיל (פסקה ד) את המשפט הברור וההחלטי 'ואהבת ישראל ואהבת הבריות תישאר בליבנו חיה וקיימת בלא שום גירעון ופקפוק בעולם', כאשר המסקנה הנלמדת המתבקשת היא כמובן במהות ההשוואה בין שתי האהבות הללו. בעיון שיטתי בכתביו, ולא רק באלו הנושאים כותרות הדנות במידת ה'אהבה' בכללותה, וכן באיגרותיו, בהסברים לעניינים שונים ובהעמקה של דברי חכמינו בכל הדורות, מורה מרן הרב זצ"ל למעיין עד כמה הוא מדגיש ומבליט את ערכה ואת נחיצותה של 'אהבת הבריות'. לדידו, יש לראות עניין זה כתשתית וכבסיס חיוניים להווייתנו, ואין אהבת הבריות הזו רק תוספת ומעלה של שבח בהתנהגות הייחודית הנלמדת מדברי התורה והמצוה. 'אהבת הבריות' היא זכות וחובה כאחת, הנגזרת מעיצוב הדמות והצלם האלוקי של האדם בכלל ובמיוחד של 'האיש הישראלי'.
להלן נציג בסיס לעיון חלקי בסוגייה זו של 'אהבת הבריות' בכמה מובאות ונושאים מתוך משנתו המקיפה והכוללת.
בשנת תרס"ו, סמוך לאחר עלייתו לארה"ק, בכהנו ברבנותן של יפו והמושבות, כותב מרן הרב זצ"ל 'מכתב גלוי' המופנה אל 'אחינו הצעירים תופשי התורה היושבים על אדמת הקודש'[9]. המכתב נפתח במילים העוצמתיות והחד-פעמיות 'הנני כותב לא מפני שיש בי כוח לכתוב אלא מפני שכבר אין בי כח לידום'. במכתב זה הוא קורא ללומדי התורה 'להתנער מעט ולשום לב לקול ד' הדופק בקרבנו בחדרי הלב פנימה' ולעסוק באוצר התורה הגדול בכל היקפו, ובין השאר גם לשום לב לאוצר הגנוז של החכמה הפנימית ולבסס בלבבות את יראת ד' הטהורה. ועוד הוא זועק שם 'כי עת לעשות לד' להתחיל לילך בדרך אשר תביא את הלומדים לרכוש את העט (היינו את יכולת הכתיבה וכו') באופן שהיצירות הספרותיות האלו יוכלו לקדש שם שמים ולתת כבוד לתורה, תהילה לארץ חמדה' וכו'. בדבריו המפורטים והמעשיים סוקר מרן הרב זצ"ל את גישתו להגברת והגבהת קרן לימוד התורה וקרן לומדיה, וראויות הן השורות הנפלאות הללו להילמד לפרטיהן.
לעניינו המיוחד של מאמרנו זה ראוי להפנות את תשומת הלב לפיסקה האחרונה, ולשורות הסיכום המופיעות בה. הבה ונקרא את המשפטים הבאים:
אנחנו חייבים לעבוד עם החיים ובעד החיים כדי לקדש את החיים, לרוממם ולעדנם... הלימוד הקבוע... בפרט בהמקצוע הגדול של הדעה והמחשבה, צריך שיעודד את הנפש וישמח את הלב, [ולימוד זה מאתגר את העוסק בתורה שבעקבות כך] נקרא ריע אהוב... אוהב את הבריות וכו'... [הם דברי רבי מאיר בפרקי אבות שהוזכרו לעיל].
ברור הדבר, אם כן, כי מרן הרב זצ"ל חותם את קריאתו הגדולה ב'מכתבו הגלוי' בתביעה מפורשת מקוראיו ומשומעי לקחו לנהוג כך הלכה למעשה, שכן זו הדרך שיש לילך בה! זו הדרך לפיה רואה הוא את דמותם של אותם 'תופסי התורה' אשר אליהם הוא פונה בהרגשת חובה חיונית לקיומם הראוי ולהנהגתם. יש לציין כי את דבריו הוא מסיים במילים מרוממות ביותר: 'הבו לנו לבבות, הבו האור הצפון'[10]!
כשנה אחרי כתיבת 'המכתב הגלוי' הזה נסתלק לבית עולמו חותנו של מרן הרב זצ"ל, הגאון הגדול הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומים זצ"ל (האדר"ת), ולתיאור דמותו מחבר ומפרסם מרן הרב זצ"ל ספר זיכרון בשם 'אדר היקר'[11]. בספר זה משרטט הרב זצ"ל בהרחבה קווים לדמותו של חותנו הדגול, תוך שהוא משלב קטעים אוטוביוגרפיים מכתבי האדר"ת ומתולדות חייו, אולם רובו של הספר מוקדש לרעיונות מחשבתיים-מוסריים של מחברו מרן הרב זצ"ל.
להלן שניים מן הקטעים האופייניים לדרכו בדברי ההספד והזיכרון הללו, ולסגנונו של מרן הרב זצ"ל בבואו לתאר את אישיותו של חותנו[12].
...כח אדיר כזה, מצד צדקתו ומוסרו הטוב והנאה היה גאון עוזנו ז"ל. הוא היה מלא אהבה, אהבת השם יתברך, אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת הבריות, [אלו] היו חרותים על לבבו. במידותיו הנעלות, ובלבבו הטהור המלא ענווה וחן בצירוף חסידותו...
ועוד בהמשך הדברים:
....אדם נעלה ומרומם מכל שפלות החיים, איש שכולו קודש לד', ושליבו ונפשו נתונים רק לאהבת השם יתברך ואהבת הבריות, אהבת תורה ויראת שמים, היא פעלה תמיד בישראל את פעולתה הרוחנית יותר מכל השתדלות המיוחדת...
מתוך דברי ההערצה הללו, ובקטעים רבים נוספים הפזורים לאורך הספר, עולה ומצטיירת לנגד עינינו דמותו הנפלאה של האדר"ת. באשר לנושא בו אנו עוסקים במאמר זה יושם אל לב כי מרן הרב זצ"ל מבקש בקווי השרטוט של האדם הנעלה הזה ובאיפיוני תכונות לבבו להדגיש בראיית התמונה הכוללת את עניין אהבת הבריות כמרכיב חיוני והכרחי בקדושת האישיות ובהתעלותה מעל שפלות החיים. ברור הדבר כי שילובה של 'אהבת הבריות' בתוך מכלול צדקותו של הגאון זצ"ל מראה על חשיבותה וחיוניותה.
הקורא את הדברים הנשגבים והרוממים הללו אינו יכול שלא לחוש את ההזדהות המלאה של מרן הרב זצ"ל עם פרטיהם, וכן עם התחושה שמרן הרב זצ"ל רואה בהם כלים חיוניים לחנך את שומעי לקחו ואת כל לומדי התורה, ולעצב באמצעות הדגשתם ותיאורם את אישיותם התורנית והיהודית.
תקופת כהונתו הרבנית של מרן הרב זצ"ל ביפו והמושבות מאופיינת בין השאר בעושר עצום של כתיבה הגותית-רעיונית, והוא כמעיין המתגבר. תודות לעבודתו של המכון ע"ש הרב צבי יהודה זצ"ל מצויים עתה בידינו הפנקסים הכתובים מאותה תקופה כשהם מתועדים וממוספרים[13], ומאות הפיסקאות הגדולות והקטנות האלו מלמדות על עושר ומגוון מחשבותיו ועומק רעיונותיו, וכמובן גם על הדרכותיו החינוכיות של מרן הרב זצ"ל הפזורות לכל אורכן. גם באשר לסוגיית 'אהבת הבריות', נושאו של מאמר זה, אנו מוצאים כמה סעיפי הדרכה רעיונית-מעשית, ונצטט להלן שלושה מהם:
ההתערבות עם הבריות[14] לפי ריבוי סגנוניהם, וקבלתם בסבר פנים יפות, מחזקות את הטיפוס המוסרי של האדם כשהוא מתחזק מתחילה בדעת וברצון אמיתי של יושר וצדק...
ועוד כותב הוא באופן ברור והחלטי בסופו של סעיף אחר[15]: '...וצריך להיות אוהב את הבריות באמת, ורוצה במציאותם ובשכלולם, שדעה זאת מביאה לאהבת השי"ת'(!).
והציטוט השלישי נראה לכותב הטורים[16] נועז בחריפותו ובחד משמעיותו ומפתיע ביותר:
מי שיודע בנפשו שהוא צדיק גמור מצד פנימיותו, דהיינו מצד בהירות אהבת ד' שמתנוצצת בדרך כלל אפילו בגניזה בנשמתו ומצד אהבת הבריות ונטיית הטוב והחסד שמקננת בו תמיד, לא יעזוב את מידתו ושאיפתו העליונה משום כל ניסיון שבעולם...
משורות אלו ברור שאין מרן הרב זצ"ל רואה את אהבת הבריות כציץ וכקישוט לכבוד ולתפארת. מבקש הוא להעמיד את חיוניותו של הנושא כשהוא מקושר באופן ברור עם המטרות והאתגרים החינוכיים של החיים התורניים.
הציטטות שהובאו עד כאן מתייחסות להגותו של מרן הרב זצ"ל בתקופות שונות ובעקבות אירועים מסויימים בתולדות חייו. יש לתת את הדעת כי כבר בראשית הדברים צויָן והוזכר כי בדיקה שיטתית של כתביו לסוגיהם תביא עימה למעלה מ-300 מובאות של הביטוי 'אהבת הבריות', ויש להעמיק ולהבין את תכניו ואת הופעותיו בהקשריהם השונים. מובן הדבר כי יש מהן המוזכרות בדברי ההגות בספרי ה'אורות' ו'אורות הקודש', ויש מהן שנכתבו בכתיבה של פרוזה והם מתחבאים ומובלעים בתוך תשובות הלכתיות ובאיגרות לאישים ולארגונים. פעולות בדיקה וחקר אלו יביאו עמן בוודאות את הגדרתו והרחבת אופיו של המושג 'אהבת הבריות' בעיני הרב, למחשבה ולהלכה ולמעשה, וראוי שכך ייעשה בעתיד. כאן הונחה תשתית להבנתה ולבירורה של מידה מוסרית וחינוכית זו.
לסקירה הלימודית והחלקית הזו ראוי לצרף את המשפטים הייחודיים מתוך כתביו של רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל[17] העוסקים כמובן גם בסוגיא חשובה וחיונית זו.
כותב רבנו במחברתו, ומובאים הדברים בספר הנפלא 'אור לנתיבתי' תחת הכותרת 'הַכִּוּוּן הָרוֹחָנִי וְהַנַפְשִׁי'[18]:
כמו שיש מציאות מדרגה של התבודדות בחברת בני אדם, עם צהלת סבר הפנים הנמשכת מתוך גודל אהבת הבריות, שהיא באה עם אהבת המקום של עסק בתורה לשמה וזכיה לדברים הרבה על ידה, כן יש התקשרות והיות ממש בחברת בני אדם, בין בכלליות ובסתמיות, ובין בפרטיות ובהתייחסות מפורשת, גם במצב הבדידות הגמורה והנמשכת, מתוך הכיוון הרוחני והנפשי שהוא הינהו התוכן האמיתי והקיים של כל ערך החברה, בין מצד התועלת ובין מצד הנועם ובין מצד עניין ההוויה הנפשית והתאמתה במציאות טבעיותה, שכל אלה כלולים ואחוזים ומושרשים בו, וכל הנשמה תהלל י'ה בביטחון עדי עד בד' צור עולמים.
[1] הרב בנימין אפרתי זצ"ל (תרפ"ה-תשע"ח) מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ט.
[2] הרב שמעון צבי הורוויץ (לידר) זצ"ל (תר"ל-תש"ז), הר"מ דישיבת המקובלים 'שער השמים', ירושלים ת"ש.
[3] הכינוי 'סנגורם של ישראל' המיוחס לרבי לוי יצחק מברדיטשב (ת"ק-ת"ע) מחבר הספר קדושת לוי שניתן לו בזכות אהבת ישראל העצומה שלו, וכן הכינוי בעל 'אהבת ישראל' לאדמו"ר מוויז'ניץ רבי ישראל הגר זצ"ל (תר"ך-תרצ"ו), הם רק דוגמאות לשיגרת לשון ידועה ומושרשת זו.
[4] כותב המהר"ל: 'מי שהוא אוהב הש"י, אוהב את הבריות שהם ברואיו' (פירושו לאבות, דף לח) כל שכן שיאהב את ישראל מצד סגולת נפשם (ועיינו עוד במאמרו של הרד"כ הרב הנזיר זצ"ל 'יסוד הכללות' בספר הראי"ה, ירושלים תשכ"ו, עמ' יט).
[5] פרק ראשון משנה יב, ובתויו"ט שם: לפי שהם בריותיו של הקב"ה ולפיכך ראוי שתאהבם.
[6].וידועה הדגשתו של רבנו הרצי"ה ז"ל כי 'אוהב את הבריות' (במידת אהרן הכהן) היא מידה בפני עצמה אשר לא באה כהתנייה ל'ומקרבן לתורה', היינו שזה 'ערך חשוב מאוד מחמת עצמו, לא לצורך משהו אחר' (מתוך 'התורה הגואלת' פרקי אבות פרק א).
[7] פרק ששי משנה א.
[8] וראו גם בספרו של הרב מ"צ נריה זצ"ל בשדה הראי"ה עמ' 98: מי שהכיר אפילו במקצת את עדינותו וענוותנותו, טוב לבו ואהבת הבריות שלו, יכול להבין כמה מאמצים נפשיים היו דרושים לו כדי להתגבר על מידותיו הטובות, ולשים פניו לא פעם כחלמיש בתוקף ואומץ, בעוז וגבורה, שלא להיות סלחן שלא בזמנו, ורחמן שלא במקומו. ועל כן ברח מן הרבנות...
[9] אגרות הראיה א, עמוד כד, איגרת כז.
[10] הקדמת הספר 'חובת הלבבות' לרבנו בחיי אבן פקודה (תת"י-תת"פ).
[11] יפו שנת תרס"ו.
[12] אדר היקר, ירושלים תשכ"ז, עמ' מג-מד.
[13] "פנקס יג 'ראשון ליפו' (בהעתקתו על ידי הרב צבי יהודה זצ"ל) ופנקס ה (פנקס יפו).
[14] פנקס ג אות לג, ירושלים תשס"ד על פי כתובות יז, א 'מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות'.
[15] פנקס ג אות פח עמ' רנג.
[16] פנקס ה, אות לז, עמ' שלא.
[17] ראו גם בשיחות הרב צבי יהודה להר"ש אבינר במקומות רבים, שתחילתם בתיאורו של אברהם אבינו 'אוהב את הבריות'. וכן היה רבנו מתבטא שוב ושוב כי 'ר"ח ויטאל כותב בשערי קדושה (ח"א שער ה) ויאהב את כל הבריות ואפילו גוי'...
[18] אור לנתיבתי, שער נתיבות היראה, נתיב מעמקי הנפש, פרק קיח, עמ' קצא, ירושלים תשמ"ט (בעריכת הרב חיים י' שטיינר והרב י' איסר קלונסקי).
המעין תמוז תשפ"ג
