ומשיבים: אכן, לקביעת זמן קריאת שמע פשוט היה יותר לומר שהוא זמן צאת הכוכבים, ואולם על ידי סגנון זה מלתא אגב אורחיה קמשמע לן [דבר נוסף השמיע לנו בדרך אגב] — כהנים אימת קא אכלי [מתי הם אוכלים] בתרומה — משעת צאת הכוכבים. והא קמשמע לן [ודבר זה השמיע לנו] אגב כך חידוש הלכה שכפרה לא מעכבא [אינה מעכבת], שאף שכבר טבל הכהן לטהרתו, מכל מקום חייב הוא עדיין להביא קרבן מיוחד לכפרה, וכל עוד לא הביאו עדיין לא הגיע איפוא לטהרה שלימה, ואף על פי כן מותר לו כבר לאכול בתרומה. חידוש זה המובא במשנתנו בדרך אגב, מתפרש בברייתא בשלמותו, כשהוא נדרש מלשון הכתוב. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: נאמר בדיני טומאה ״נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא״ (ויקרא כב, ו), ויש ללמוד מן האמור ״ובא השמש וטהר״ שדווקא ביאת (שקיעת) שמשו היא המעכבתו מלאכול בתרומה, ואין כפרתו (הבאת הקרבנות המכפרים) מעכבתו מלאכול בתרומה.
ודנים בראיה המובאת בברייתא: ממאי [ממה, מנין], שהאי [זה] הכתוב ״ובא השמש״ פירושו ביאת השמש, שהיא שקיעתה המלאה, ולכן ״וטהר״ יהא משמעו טהר יומא [נטהר, הושלם היום], שיבוא השמש, ויהא האויר נקי, ויראו הכוכבים (רה״ג), והמילים ״ובא השמש וטהר״ הן ביטוי אחד שמשמעו שקיעתה המלאה של השמש.
דילמא [אולי] פירוש ״ובא השמש״ — ביאת אורו הוא, זריחת השמש, ומאי [ומה] פירוש ״וטהר״ — טהר גברא [יטהר האדם], שיקריב קרבנותיו בבוקרו של יום שמיני?!
בעניי נראה לי להתבונן בטעם רמז ענין הספק של שני הפי' בתיבת "וטהר" האמור אחר "ובא השמש", אי קאי על טהרת יומא או טהרת גברא, ומה ראו חז"ל, לפי האמת, להוציא ענין "וטהר" הנאמר בתורה לפי פשטא על טהרת-גברא לשום אותו על טהרת-יומא, במליצה הנראית זרה לפי ההשקפה החיצונה.
יובנו הדברים ע"פ המושכל לכל, וגם חכמים אמרו כדברי הרמב"ם ז"ל במו"נ, שהטומאות והטהרות שבתורה, המה רמזים גדולים לעניני טומאת הנפשות וטהרתן מטומאות הדעות והמדות והמעשים הרעים. והנה הכתוב אומר באברהם וכיו"ב "בא בימים", ונודעה הדרשה המושכלת שהימים באו לו שלמים, כי מכלל דין וחשבון כבר ביאר הגר"א ז"ל, שהחשבון יבא על הזמן שאבד, בהיותו עסוק בפחיתות ועבירה, שהי' לו לעסוק בדברים המביאים לו לקרבת קונו ית"ש.
והנה היום שעבר ולא השלים בו נפשו וירד ממדרגתו, כבר טמא היום שלא השלים בו חוקו, שחק הימים נתנו לאדם להיות מטפס ועולה במעלת הקודש. והנה כששב בתשובה, יש בתשובתו שתי מדרגות, המדרגה האחת שמתקן הקלקול וחוזר למצב שלמות כמו שהי' קודם חטאו, ואפי' לא עלה עדיין למדרגה שהי' לו קודם חטאו, מ"מ כיון שכבר יצא מרשעו, א"א לומר על אותו היום שאין בו טהרה לפי ערך הימים, שאע"פ שכשנבחן מצב האיש נמצאהו שלא פעל חוקו, שהרי הי' לו לעלות אל מעלה רמה ממעלה שהי' בה, ולא עלה, אבל כיון שכבר ירד והי' בכל רע, ועתה שב ועשה לו לב חדש לעבוד את ה', כבר פעל ותיקן הרבה באותו היום, ונמצא שהיום נטהר מצד עצמו אבל האדם מצד עצמו עוד לא נטהר עד שיוסיף אומץ ביראת ד' וקרבת אלהים וחפץ ביתר שאת מכפי שהיה קודם חטאו שאז יעלה במעלה גדולה מכפי שהי' ונמצא שתשוב לו טהרתו ג"כ מצד האדם, כמו שנטהר כבר בראשית תשובתו מצד היום.
וזה רמזה לנו התורה בענין טהרות הטמאים, "ובא השמש וטהר", ויש בזה שתי מדרגות, מצד הטבילה והערב שהוא רמז על טהרתו מחטא ועזבו הדרך הרע, כבר נטהר היום, שכבר פעל בו דבר טוב, אבל עדיין בכלל האדם לא נטהר, שהרי קודם חטאו הי' מעולה ממה שהוא עתה. אבל כשבא אורו, אור תורה ודעת, ומביא קרבנו להתקרב לרצון בדעת ויראת ד' ואהבתו, שאז זדונותיו מתהפכות לזכיות, אז וטהר גברא ג"כ מצד עצמו.
The Torah discusses various types of tum'ah (ritual impurity), the most prominent being tzara’at, a skin affliction similar to leprosy. Purification from these forms of impurity includes immersion in a mikveh (ritual bath) or natural spring. Immersion alone, however, is not sufficient; even after immersing, the individual remains impure until the start of the evening.
“The sun sets and then he is ritually clean. He may then eat the sacred offerings that are his portion.” (Lev. 22:7)
Waiting until the Day is ‘Clean'
Curiously, the Talmud (Berachot 2a) interprets this verse in a forced fashion: “The sun sets and then it” — the day — “is clean” (i.e., finished). The Sages explained that the day must be completely over before the individual may partake of his offering.
Why not understand the verse literally: when the sun sets, the person is ritually clean? Why emphasize that the day must be ‘clean’?
According to Maimonides in his Guide for the Perplexed (III: 47), different forms of tum'ah correspond to various flawed character traits, erroneous beliefs, and impure acts. The Sages wrote that tzara’at, for example, is the result of slander and haughtiness. It is logical, then, that the various stages of purification — immersion in a spring or mikveh, waiting until nighttime, and bringing an offering — will be connected to the correction of these faults.
Two Aspects to Repair
The Talmud refers to two levels of purification: purifying the day — tehar yoma — and purifying the individual — tehar gavra. What is the difference between the two?
Our goal in life should be to grow spiritually and become closer to our Creator. When we sin, we stray from our overall objective. We have also misused time that could have been utilized for spiritual growth. A full life is one in which all of the days have been employed towards one’s principal objective. Abraham, the Torah tells us, was ba bayamim, “well advanced in days” (Gen. 24:1). His days and years were full and complete, wholly occupied with spiritual pursuits.
When we stray from our spiritual aspirations, we need to make two distinct efforts in order to return to our original path. If I were to upset a friend, I would first need to correct my hurtful behavior. However, that alone would be insufficient to restore the friendship to its former state. The relationship will remain fragile until I have made an additional effort to rebuild the ties of friendship and affection.
The first stage — correcting the faulty behavior or flawed character trait – is analogous to the cleansing action of immersion in water. We immerse ourselves in the mikveh, leaving behind negative traits and flawed deeds. As we immerse ourselves in spiritual repair, we restore to the dimension of time its original purity. The day has not been lost to sin. With the setting of the sun, we begin a new day and a new start. This is the first level of purification, what the Sages called tehar yoma. The day has been purified; we have rectified the dimension of time.
Yet, we have not completely regained our previous state of purity. We still need to restore our former closeness to God. This is achieved through the final stage of purification: “he may then eat the sacred offerings.” With renewed desire to be close to God, we bring an offering. The offering (in Hebrew, korban, from the root karav, to draw near) enables us to draw closer to our Maker with awe and love.
At this point, we repair our relationship with God. Not only has the element of time been rectified, we too have become cleansed and renewed. This is the level of tehar gavra, when the individual is fully purified, and his errors are transformed into merits.
(Gold from the Land of Israel, pp. 195-197. Adapted from Ein Eyah vol. I, pp. 2-3.)
