תמונות הקשות מעזה מעוררות מחאות וביקורות קשות בעולם. כנגד זה, אצלנו נשמעות השוואות בין דינם של תושבי עזה לבין שבעה עממין שנאמר עליהם "לא תחיה כל נשמה" או בינם לבין עמלק שיש חובה להשמידו. אמירות כאלה מסתובבות לא מעט במחוזותינו בחודשים האחרונים, וממש לא רק במרחב הדתי, ובמידה רבה הן תגובת נגד לביקורות מהעולם. חשבתי שמן הראוי לבחון את ההשוואות הללו בצורה קצת יותר שיטתית וביקורתית (ובטח לא מהבטן, כמקובל במחוזותינו משני הצדדים). אין צורך לומר שהעובדה שהביקורות בעולם אינן הגונות ולא מדויקות לא אומרת שכל השוואת נגד היא מוצדקת.
הדיסוננס התקשורתי: הראוי והמצוי
אקדים ואומר שלהבנתי היחס הבעייתי אלינו בעולם אינו נובע רק מאנטישמיות. במקרים רבים זוהי תוצאה של התמונה שבתוכה חיים האנשים (דרך המדיה) ומתוך כך מהבורות שלהם. בתמונה כזאת גם אני אולי הייתי יוצא לרחובות נגד ישראל (אני מקווה). זכרו שהם רואים עשרות אלפי הרוגים בהפצצות של צבא חזק וכוחני, כולל אלפי ילדים, רעב ומחלות, תינוקות שחיים בחורף באוהל ובלי טיפול רפואי, לחימה בבתי חולים ובתי ספר, האשמת האו"ם בשיתוף פעולה עם טרור (מה שנשמע הזוי) עוד ועוד. אף אחד שם לא נותן הרצאות על תולדות הסכסוך ומקורותיו, ועל הקונטקסט של האירועים הללו. אבל האם אצלנו אין מגמתיות תקשורתית? האם אנחנו בוחנים לעומק כל סוגיה בעולם ואפילו כאן לפני שמגבשים לגביה עמדה נחרצת? מישהו מאתנו בדק לעומק את הסכסוך הרוסי-אוקראיני, למשל, לפני שגיבש לגביו עמדה נחרצת?
יש בעולם המון בורות בנושא הזה, וכמובן גם התעלמות מקונטקסט ומעובדות רלוונטיות (תולדות הסכסוך, המוכנות להסכמים, התשתית האסלאמית, שיקולי טריטוריה והיסטוריה, התמיכה הציבורית הרחבה לה זוכה חמאס בציבור הפלסטיני ועוד), אבל יש להודות ביושר שגם אנחנו לא ממש זוכים לראות את התמונה המלאה. זכרו שהתקשורת מהדהדת לכל אחד מאתנו את מה שהוא רוצה לשמוע (זוהי תופעת הבועות התקשורתיות). 'ההיסטוריונים החדשים' החלו במגמה הביקורתית הזאת, שכשלעצמה היא מבורכת וטובה, שכן היא מנסה לאזן את התמונה המגתית שגדלנו עליה (והיא בהחלט הייתה, ועדיין, מגמתית). כמובן שלהסקת מסקנות מהעובדות החדשות דרוש גם קונטקסט וניתוח משמעותן של העובדות. ברור שלשקרים בהצגת העובדות אין שום הצדקה. אבל תשתית עובדתית מלאה היא תמיד חיובית. בקיצור, מי שמציג עובדות שלא נוחות לנו אינו בהכרח אנטישמי. כל עוד אלו עובדות חובתו להציגן וחובתנו לראות ולדעת. מסקנות באות אחר כך, בתלות בקונטקסט ובמשמעות העובדות הללו. טעות אחת היא לזהות עם הצגת העובדות עם עמדה נורמטיבית, ואותה טעות עצמה היא להתעלם מהעובדות בשל המסקנות שלכאורה נגזרות מהן. אלו ואלו טועים בזיהוי בין העובדות לבין המסקנות, כלומר בערבוב בין ה-ought ל-is.
אם נשוב אלינו, המחזות ותמונות הזוועה הללו מעזה נחסכות מאתנו. בתקשורת הישראלית הרגילה לא מוצגות התמונות הללו, ולכן אצלנו פחות מזועזעים מהן, למרות שבהחלט הן יכולות וצריכות לזעזע. זה כמובן לא אומר מהן המסקנות ומה אמורה להיות התנהלותנו. זעזוע הוא עניין אמוציונלי, ואני לגמרי מתנגד לקביעת מדיניות לפי תחושות הלב, ועדיין התמונות והעובדות הן אינפוט עובדתי רלוונטי שחסר אצלנו. עיתון 'הארץ', שמטבע הדברים מביא את הזוויות ההן ביתר שאת (טוב, זו מחויבותו כביטאון פלסטיני), נדחה בבוז כאנטישמי. אבל הצגת המציאות אינה אנטישמיות. קביעת עמדה בלי לבחון את משמעויותיה של המציאות, גם היא אינה בהכרח אנטישמיות. לפעמים זו סתם שטחיות, אם כי במקרה של 'הארץ' שכן בקיא בעובדות זו אכן במידה רבה אוטו אנטישמיות.
עד כאן הרקע, או התזה. נשוב כעת לאנטי תזה, כלומר להשוואות הנ"ל. אין צורך לומר שהדיון הזה עוסק כולו במישור הנורמטיבי (ה-ought).
דברי הרב שרלו
בהתכתבות בינינו, הרב שרלו שלח לי פוסט קצר שהוא כתב על השאלה הזאת (בדף הפייסבוק שמכונה זיקים, זיק 14) וכדרכו הוא ממצה אותה היטב:
״באשר הוא שם – נידון על שם סופו״
שני מקורות מנוגדים משמשים בדיון המוסרי ביחס לצאצאים של מחבלים:
*ראשון בהם* הוא ״נידון על שם סופו״. יש לנו את כל היסוד להניח שבחינוך שמטיפה לו החברה הפלשתינאית לא תהיה להם אפילו האפשרות שלא להפוך לאויבי ישראל ולמבקשים להשמידנו;
ומצד שני: ״כי שמע א/להים אל הנער באשר הוא שם״, ודברי רש״י שם לאור הגמרא במסכת ראש השנה: > לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נידון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות.>
חכמי ישראל רבים כתבו על ישוב הסתירה שבין שני הכללים האלה, והציעו הצעות שונות. כל הרוצה אפוא לעסוק בשאלה מהו המוסר היהודי ביחס למציאות זו חייב להתייחס לשני המקורות. לא לאחד בלבד, וכמובן למעטפת רחבה נוספת, למן החובה של ״ולא אשוב עד כלותם״, ועד מניעת חילול השם הגדול.
וה׳ יאיר עינינו.
אכן יש מתח בין שני המקורות הללו, אם כי צריך לזכור ש"באשר הוא שם" מדבר על ישמעאל, שלפחות בראייה התנ"כית צפויים להיות לו מיליארדי צאצאים ולכן אולי קשה לגזור כליה על כולם בגלל צפי עתידי לישמעאל עצמו. מה עוד שלפחות לפי פשוטו של מקרא הוא עצמו לא באמת חטא אלא רק צפוי לעשות לנו צרות. לעומת זאת, "נדון על שם סופו" נאמר על בן סורר ומורה שהוא דין על אדם ספציפי שכבר חטא ואז אולי לא נכון להתחשב בצפי לגבי מה שיהיה עמו בעתיד.
אפשר להציע עוד חילוקים, אבל מעבר לכל החילוקים חשוב להבין ששני המקורות הללו עוסקים בשאלת ביעור הרע. המתח נוגע לשאלה עד כמה ניתן לבער אדם עוד בטרם בחר ברע רק בגלל שהוא צפוי לעשות זאת. אבל הדיון שלנו, כמו גם זה של הרב שרלו שעוסק בצאצאי מחבלים, אינו מתמצה בביעור הרע אלא בלגיטימיות של דרכי התגוננות שונות. כאן השאלה היא האם מותר לי להרוג ילד שלא חטא רק בגלל האיום העתידי שצפוי לי ממנו עוד בטרם הוא נוצר בפועל. מכאן אני מבין שהביטוי "נדון על שם סופו" משמש כאן את הרב שרלו רק במשמעות מושאלת. כפי שהוא עצמו פותח, הכוונה היא להרוג אותם בגלל הסכנה שנשקפת מהם בעתיד (שיגדלו להיות מחבלים), ולא לדון אותם למוות כעונש או כביעור של רוע בגלל מעשיהם בעתיד (כמו בן סורר ומורה).[1] נכון שהמונח "ילדי מחבלים" אינו מוצלח, שכן כוונתו לכל ילדי עזה, לאו דווקא אלו שהוריהם מחבלים.
מבט על מוסר והלכה
יש בתורה כמה מצוות להשמיד עמים עד כלות. מדובר בשבעה עממין ובעמלק (לא אכנס כאן להבדלים ביניהם). לכאורה הדברים קשים מאד מבחינה מוסרית: מהי ההצדקה להרוג תינוק עמלקי או גרגשי? מה הוא עשה לנו?
עמדתי לא פעם על ההבחנה ואי התלות בין ההלכה לבין המוסר. טענתי היא שהוראות ההלכה לא אמורות להיבחן בכור המבחן המוסרי, שכן מטרתן היא דתית ולא מוסרית. לפעמים המטרה הדתית מחייבת אותנו לפעול באופן לא מוסרי והדבר אינו צריך להוות קושי לגבי ההלכה. כשרואים את הדברים כך, ההתנגשות בין הלכה למוסר הופכת מבעיה לקונפליקט. זוהי התנגשות בין ערכים, ולכן אין צורך ולא נכון לבסס את ההוראה ההלכתית במונחים מוסריים. נותרת לנו השאלה מי מהצדדים גובר, אבל עצם העובדה שיש כאן הוראות מנוגדות אינה בעייתית מצד עצמה.
תפיסה כזאת פותחת את הדלת בפני הסברים מהסוג הזה: השמדת עמלק או הגרגשים מיועדת להשיג מטרות דתיות, ולא בהכרח ניתן למצוא לה הצדקה מוסרית. אמנם במצבים כאלה חכמים בד"כ מוצאים דרכים לסייג ולצמצם את ההוראה ההלכתית עד כמה שדרכי הפרשנות ההלכתית מאפשרות להם כדי לצמצם את עוצמת הקונפליקט, אבל עדיין אין כאן בעיה ממשית.
הצדקה אפשרית
על אף האמור לעיל כשעוסקים במצוות הללו יש אולי מקום להצדיק את הוראות ההלכה גם במישור המוסרי. נתחיל בשבעה עממין. חשבו על עם שכל עניינו בעולם הוא עבודה זרה תוך התנהלות בהמית ואכזרית. כך הם מחנכים את ילדיהם, זו תרבותם, וזה האתוס הלאומי שלהם. תינוקות של עם כזה אינם אלא פוטנציאל להיות בוגרים כאלה, ויש אולי מקום להבין את ההצדקה המוסרית של הוראה הלכתית להשמיד אותם מטף ועד זקן. למרות שעקרונית לכל אדם יש בחירה, כאשר מסתכלים עליהם כקולקטיב נראה שאין להם תוחלת ותקומה. ניתן להחיל כאן את הכלל "וביערת הרע מקרבך". אבל זה באמת מרחיק לכת, שכן מדובר בתינוק שעוד לא עשה עבירה, וביצועה יהיה מסור לבחירתו בעתיד. על פניו הייתי מצפה שהתורה תאפשר לילד שנולד לעם הגרגשי את הבחירה, ותגזור את דינו לביעור רק אחרי שבחר ברע.
זה באשר לשבעה עממין. בעת קריאת פרשת זכור בשבת האחרונה חשבתי לעצמי שלגבי עמלק המצב פשוט יותר. חשבו על עם שכל עניינו בעולם הוא התנכלות לאנשים אחרים (ובפרט לעם ישראל) והשמדתם. כך הם מחנכים את ילדיהם בבתי הספר, זו המטרה של כל העם כולו, גם אם מי שאוחז בנשק בפועל הוא רק מיעוט אנשים שמשתייכים לצבא העמלקי. זו אינה אלא חלוקת עבודה. כל קיומם מוקדש למטרה הזאת וגם לגבי ילדיהם נראה שעתידם די ברור כבר עתה. אפשר כמובן לומר כמו שראינו לגבי שבעה עממין שגם כאן היה עלינו לאפשר לכל תינוק את הבחירה ולגזור את דינו רק אחרי שיבחר ברע, אלא שבעמלק לא מדובר בעבירה אלא באיום פיזי עלינו, ולכן לא מדובר שם רק על ביעור הרע אלא על התגוננות מפניהם. ההתחשבות בבחירתו של הילד העמלקי כרוכה בלקיחת סיכונים לא סבירים לגבינו. במצב כזה בהחלט יש היגיון להתיר את דמו של כל עמלקי, בין אם הוא מעורב ובין אם לאו.
כל זה תמיד נדמה היה לי כדיון היפותטי שמרוחק מאתנו מאד. לפעמים חושבים על זה במונחי הנאצים בשואה. יהודי במחנה ריכוז ודאי היה שש ושמח לתרום את תרומתו להשמדת העם הגרמני כולו, ילדים נשים וטף. בהחלט אפשר להבין ולהצדיק זאת. אבל אפילו שם תחושתי היא שלא מדובר בתרבות מהותית, אלא בפתולוגיה שהשתלטה עליהם באותן שנים. הגרמנים אינם שונאי יהודים ולא שואפים להשמדתם יותר מכל עם אחר. באותן שנים השתלטה שם פסיכוזה מטורפת, והם הפכו לעם של רודפים. לכן קשה לטעון שהילדים שגדלו שם יהיו בהכרח רודפים בבגרותם. עובדה היא שהגרמנים כיום, שהם הילדים שנולדו אז וצאצאיהם, ברובם אינם כאלה. לכן שם הריגת ילדים היא לכל היותר בגדר ביעור הרע (יש שהשוו את הנאצים לעמלק) אבל לא התגוננות (שכן הסיכון העתידי מהם רחוק מלהיות ברור).
אבל באוקטובר האחרון קיבלנו הדגמה מצמררת למקרה יותר מובהק מהנאצים. החמאס אינו אכזרי יותר מהנאצים, ובכלל אין לי עניין להיכנס כאן לכל הדיונים המיותרים על ייחודו של הנאציזם מול שאר צוררינו, גם מפני שהם לא רלוונטיים וגם מפני שסוג הספורט הזה לא חביב עליי במיוחד. ההבדל שנוגע אלינו הוא בשאלה עד כמה עמוק זה מוטמע בתרבות המדוברת. בגרמניה, כאמור, זו לא הייתה תשתית העומק היסודית של תרבותם (של הנאצים כן, אבל לא של העם הגרמני). אבל אצל שכנינו בעזה נראה שזה בהחלט המצב. יש שם תרבות שאין בה כמעט מאומה מעבר לרצון להשמיד אותנו, וכחלק מהאסלאם המיליטנטי בכלל להשתלט על העולם תוך השמדת כל הכופרים. הם מחנכים את ילדיהם על כך השכם והערב בתעמולה שקרית ואכזרית להפליא, ואין שום סימן שמשהו מזה הולך להשתנות בעתיד. בניגוד לנאציזם זה מעוגן בתפיסות דתיות מעוותות ופורח בסביבה פרימיטיבית וחשוכה. כל זה הוא מרשם לגידול מפלצות כמו אלו שפגשנו באוקטובר האחרון. זו בהחלט לא נראית השתלטות זמנית של מפלגה או קבוצה על העם כולו. סקרים מראים שהתמיכה במעשי הזוועה הללו היא גורפת ביו"ש אבל גם בעזה אפילו בימים אלו. רבים מהם מוכנים לכל הסבל שהתרבות החשוכה שלהם גוזרת עליהם כל עוד יצליחו להרוג ולגרום סבל ליהודים וכופרים אחרים. אם כן, נראה שזהו ה'עם' וזה עניינו. במצב כזה חוזרת ביתר שאת ההצדקה שתיארתי למעלה, עוד הרבה יותר מאשר ביחס לנאצים. האם לא ראוי להשמיד את העם הזה מטף ועד זקן ולא להשאיר לו שריד ופליט? האם לא צודקים אלו הטוענים שאין 'בלתי מעורבים' בעזה? ברור שלא כולם אוחזים בנשק, ואפילו לא כולם מסייעים לאוחזים בנשק, ויש גם מיעוט שאינו תומך בהם. אבל רובם הגדול תומכים בהם, ובכך גם מסייעים להם בצורות שונות. עזה כקולקטיב היא שלולית שמהווה מדגרה לגידול מפלצות. זה נראה כמעט דטרמיניסטי.
שאלת ההתגוננות
אחרי הכל חשוב להבחין בין טענה של ביעור הרע לבין שיקולי התגוננות. שיקולי התגוננות כפופים לבחינה תוצאתית. הם יכולים להצדיק הרג וגרימת סבל רק במקום שבו ההתגוננות מחייבת זאת. אי אפשר לבסס עליהם היתר להרוג עזתים לא מעורבים אלא אם נשקפת לנו מהם סכנה. לעומת זאת, ביעור הרע יכול להביא אותנו רחוק הרבה יותר. שם יכולה לעלות טענה שיש הצדקה ואולי גם חובה להשמיד עזתים באשר הם בלי קשר לסכנה שנשקפת מהם. אלא שכדי לקבוע דבר כזה צריך בסיס ברור, הלכתית ומוסרית. הפסוקים שעוסקים בעמלק או בשבעה עממין אינם מקור כזה, שכן לא נראה שיש שם בניין אב. מדובר בדוגמאות המסוימות ההן, וגם לגביהן הפוסקים סייגו וצמצמו את ההוראות המקראיות. לכן נדמה לי שהמסקנה שיש כאן חובת ביעור הרוע היא פזיזה ולא מבוססת. לעומת זאת, שיקולי התגוננות בהחלט רלוונטיים, וגם על בסיסם ניתן אולי להעלות טיעונים שיצדיקו הריגת ילדים (שיגדלו להיות מחבלים או סייענים). למעשה, אני חושב שעדיין זה מוגזם. להרוג ילד עזתי על שם סופו נראה לי בעייתי. אבל עדיין יש מקום לשיקולים 'רכים' יותר.
לדעתי במקרה של עזה יש הצדקה לעשות הכל כדי להשיג את מטרות המלחמה, כלומר חיסול החמאס, השבת החטופים ווידוא הביטחון לכל מדינת ישראל. כל מה שנדרש להשגת המטרות הללו הוא מוצדק מבחינה מוסרית לטעמי, כולל הרעבת ילדים וחיסול המוני של לא מעורבים (אינני נכנס כאן לשיקולים של ביקורת מהעולם, וגם לא לחשש מאבדן התמיכה הבינלאומית והשלכותיו שאין לזלזל בהן). ההסבר לכך הוא שמדובר ברודף קולקטיבי. העזתים (ואולי כלל הפלסטינאים) נמצאים עמנו במלחמה עיקשת כקולקטיב ולא מוכנים להרפות, ולכן לא רק אלו שאוחזים בנשק מהווים רודפים. לכולם יש גדר של רודף. אמנם הסברתי שם שלמרות זאת אין הצדקה לפגוע בלא מעורבים אלא אם וכאשר הדבר נדרש לצרכי ההתגוננות שלנו, אחרת חל כאן דין "יכול להצילו באחד מאבריו".
זוהי הרחבה 'רכה' יותר של כללי ההתגוננות ביחס לעזתים, ועדיין מדובר בשיקולי התגוננות ולא בביעור רוע. וגם מסיבות של התגוננות לא נראה לי סביר להתיר הריגת תינוקות כשלעצמה (לא כשזה נעשה במהלך פגיעה במחבלים) רק מחשש הסכנה העתידית שנשקפת לנו מהם. גם לגבי מבוגרים שתומכים במעשי החמאס, תמיכה בטרור אינה עבירה שמצדיקה הריגה. ההריגה מוצדקת רק אם יש לה השלכה מעשית, כלומר אם היא נחוצה כחלק מההתגוננות שלנו ולא כעונש או כביעור רוע.
ביעור הרוע
להחיל את הדין של ביעור הרע או "לא תחיה כל נשמה" על כלל העזתים זו גישה מרחיקת לכת מאד. עד שהתורה מחדשת חידוש כזה, אין לך בו אלא חידושו והבו דלא לוסיף עלה. הדבר התחדד לי מאד כששמעתי על התנגדות ממפלגת הציונות-הדתית לפעולה של העברת יתומים עזתים שנותרו ללא משפחה ובית מהמלחמה האחרונה למשפחות ביו"ש. הטענה שלהם הייתה שזה 'ליקוי מאורות ערכי', לא פחות, שכן חטופינו לא מקבלים יחס דומה מהחמאס (בלשון המעטה). לכאורה מדובר באמצעי לחץ שמטרתו לשפר את מצב החטופים ואת הסיכוי להשיבם, ואם כך היה זה היה שיקול לגיטימי לגמרי (כאמור למעלה, לדעתי כל צעד מוצדק כדי להשיג את מטרותינו). אבל אלו כמובן הבלים. החמאס רק שמח שיש יתומים שסובלים. זה מצטלם להם נהדר, ואין דבר שיגרום לו פחות לשפר את יחסו לחטופים. לכן ברור לי שזו תגובה פבלובית של אנשים מתוסכלים שרוצים לנקום בעזתים ומגיבים מהבטן. אין שום הצדקה לגרום סבל לאותם יתומים או לא לסייע להם לשפר את תנאי חייהם, אם הדבר לא מסייע למטרות המלחמה שלנו. זו סתם נקמה חסרת בסיס והצדקה. ברקע דברי הבלע הללו מונחת כנראה התפיסה של ביעור הרוע, שרואה בכלל העזתים אנשים שלא ראויים ליחס אנושי. אם צריך להשמיד אותם ודאי שאין היתר או הצדקה לסייע להם.
אלא שלזה אין שום בסיס הלכתי, מוסרי או אחר, וזה גם לא הגיוני במישור המדיני-ביטחוני. למי זה יועיל אם הם יסבלו ויתגוללו ברחובות? הם רק ישנאו אותנו יותר (ולא, איני חושב שאחרי הצלתם הם יהיו חובבי ציון). פגיעה בתינוקות זוקקת הצדקה מאד ברורה. אם הם היו מציעים להרוג את היתומים הללו בגלל שהם יגדלו להיות מחבלים אז אולי הייתה לזה הצדקה כלשהי (זהו שיקול התגוננות בבחינת "נדון על שם סופו"), אם כי גם זה כאמור נראה לי בעייתי. גם אם זה היה מועיל לנו להשיג את מטרות המלחמה זה היה מוצדק. אבל גרימת סבל לשם נקמה בעלמא אין לה שום הצדקה.[2] זו סתם נקמנות אמוציונלית וילדותית.
הזכרתי למעלה שלפני כמה ימים שאלו אותי לגבי עניין זה. מדובר בדברים שאמר הרב מאלי בשיעור, שם הוא השווה את תושבי עזה לשבעה עממין שלגביהם נאמר "לא תחיה כל נשמה". אנשים הבינו (בצדק או שלא בצדק) שכוונתו להיתר גורף להרוג עזתים באשר הם.
בתשובתי כתבתי את הדברים הבאים:
לא תחיה כל נשמה נאמר על שבעה עממין או עמלק וזהו. אם יש לו חידושים פרשניים זה מאד יפה, אבל לצאת לג'נוסייד על פיהם זה מוגזם, בפרט שזה גובל בטעמא דקרא (ובדוחק אפשר לומר שזה הגדר). על כך נאמר: וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?! מעבר לזה, יש גם את דין האומות (המשפט הבינלאומי) והמוסר שאנחנו מחויבים להם.
שים לב שאני לא מדבר על מצב שבו צריך לפגוע בלא מעורבים כדי להינצל או להציל חטופים. זה פשיטא שמותר וצריך לעשות, בלי שום קשר ל"לא תחיה כל נשמה". בשביל זה לא צריך מהלכים פרשניים מחודשים. ייתכן שהוא מתכוון לזה ונוהג כמו כל אלו שנהנים למצוא הכל בפסוקים (על לא עוול בכפם) גם אם זו סברה פשוטה. אבל הטענה שיש להרוג אותם גם אם הדבר לא נצרך להצלתנו היא חידוש פרשני גדול מאד וטעמא דקרא. להרוג על פי דבר כזה זו פזיזות פושעת.
אם כוונת האמירה שלו הייתה לביעור הרע, אזי אכן נדרש מקור. אלא שהמקור שהובא שם מ"לא תחיה כל נשמה" הוא מפוקפק מאד. ואם כוונתו הייתה להכרח משיקול של התגוננות ופיקוח נפש, אזי אין שום צורך במקורות ובפרשנויות מפוקפקות אליהם. צריך רק להחליט האם אכן הדבר נחוץ ומועיל או לא. כך או כך, נראה על פניו שהדברים לא סבירים או לפחות לא עקביים.
[1] גם ברודף ובא במחתרת דנים מצד "נדון על שם סופו", ושם לכאורה זו התגוננות ממש, אבל גם שם כבר כתבתו המפרשים שמדובר במעשה שיש בו מרכיב עונשי. במאמרי בתחומין טענתי שלפחות ב"בא במחתרת" ההיתר להרוג אותו לא מבוסס על החשש העתידי שהוא יהרוג את בעל הבית, ואת הגמרא שאומרת זאת יש לפרש אחרת.
[2] הוא הדין לגבי יצירת משבר הומניטרי בעזה. גם כאן יש גישה דומה בין חברי הציונות-הדתית, למרות שגם זה כנראה לא באמת ישפר את סיכויינו להשיג את מטרות המלחמה, הן בגלל שחמאס רק שמח לתמונות של סבל, והן בגלל שהעולם יכעס ויגביל אותנו עוד יותר בלחימה. על זה אפשר אולי להתווכח, אבל המקרה של היתומים שהובא למעלה נראה לי לגמרי חד משמעי.
מ.א.
