א. הצגת השאלה
רבים באקדמיה ובפוליטיקה , ואף יחידים בעולם התורה , רגילים "להאשים" את מורנו הרב צבי יהודה, בהפיכת משנתו של אביו מרן הראי"ה זצ"ל ליותר "לוחמנית" או "מיליטנטית" מבחינת מרכזיותה של כיבוש ויישוב ארץ ישראל וערך הגבורה הצבאית . אמנם, המגמה שרוצים כולם לאמץ את הרב קוק למחנה שלהם היא מבורכת, ואף מוצדקת מבחינה אמיתית , אך למען הדיוק, עיון במשנתו ובהנהגותיו של הראי"ה מראה שהרב צבי יהודה היה נאמן ביותר לדרכו של אביו גם בנושא המדובר .
אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה, - והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת-קדש... כשאנו מתבוננים אליהם, הננו בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל-כך שוקקים לה, משתוקקים לאמוצם , לכח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן בקרבם, ומתוך תשוקה זו, כחנו הרוחני מתאמץ וכח-גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם .
מתגלה בכנסת-ישראל צבעה העצמי, הולכים הכוחות ומתפתחים, הולכת ושבה לה החכמה, הגבורה היושר והטהרה הפנימית, הולכת האומה ונבנית, מתתקנת היא לגאולתה, גאולת עולמים, פורחת היא ביפעת תפארתה ... היא יודעת כבר שיש לה ארץ, שיש לה שפה, ספרות, שיש לה צבא - היא התחילה להכיר במלחמת עולם זו .
בפסקה האחרונה, מתייחס הרב קוק להקמת הגדוד העברי ביוזמת ז'בוטינסקי וטרומפלדור, שהיה בין המלווים והתומכים הנלהבים ביותר של הגדוד הראשון שלחם בארץ ישראל מאז מרד בר-כוכבא . למרות שערך הגבורה הפיזית והצבאית מבוסס היטב אצל כמעט כל גיבורי התנ"ך, ובמאמרי חז"ל רבים , מציין ר"צ קפלן ש"יש להודות כי בין דוברי דבר-התורה בדורות האחרונים לא מצינו מי שידגיש כל כך את ערך הגבורה, כפי שהדגיש הרב קוק" .
מצאנו לא פחות מעשר (!) נקודות שונות לערך הגבורה במגוון מקומות במשנת הרב קוק, חלק מלכתחילה, וחלק בדיעבד, בתור הכרח בעולמנו .
ב. תורת ארץ ישראל: איחוד ההפכים מגלה אחדות האלהים
ידועים דברי הרב קוק בשבח ההתעמלות ("ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ-ישראל, לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים...") שעושים צעירי ישראל, שמאד הרגיזו את הקנאים שבירושלים . דווקא הרב צבי יהודה הציע שכדאי שימתן הרב את דבריו משום מתנגדיו, אך סירב הרב, בעמדו על העקרוניות שבסוגיה . פירש הרב את דבריו למקורביו: "קדושה זקוקה גם לגבורה, אף לגבורה גופנית. שמשון הגיבור היה גיבור בגופו, והיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג , ודוד המלך היה גיבור ממש, גיבור בגופו, והיה כולו קדושה" . "הדברים מבוארים שלפי קדושתה של כנסת-ישראל, הכל הוא קדוש ונשגב לאין חקר. ושמשון שנשתבח בגבורת גופו, הוא קדוש ד'... ומתוך הצורך הגדול של התגברות הקדושה בעולם באחרית הימים ע"י כנסת ישראל, מוכרחת גם הגבורה הגופנית להתעורר ברב כח" . "בישראל הוא מתגלה ביחוד בעיקבא דמשיחא, בתור תביעה של חיזוק חומרי, שמכל מקום מגמתה הפנימית היא עילוי הנשמה" .
"העוז וההדר מתהרמנים, וגבורת האמת וזיו השירה בצורותיהם היותר שלימות מתחברים יחד" ."גבורת אמת תמצא, רק במקום שאור אלהים שמה". "ע"כ לבשתהו אמו בגדי עשו וחיצוניותו היתה דומה לעשו, שזה היה ג"כ צורך אל הברכות, שע"י 'ידי עשו' ישכלל תכלית 'קולו של יעקב'... איזה שימוש במידותיו של עשו... לתכלית טוב... .
אמנם, סובר הרב שרק ישראל מסוגלים להרמוניה הזאת של קדושת הבשר והשרירים , ולכן גם קבלנו הרבה יותר פרטי מצוות מעשיות המקדשות את כל תחומי החיים הפרטיים והלאומיים . "האמונה בכלל אינה מאירה כי-אם בכנסת-ישראל הבריאה, השלמה בחסנה, בממלכתה, במקדשה, בארצה, בכל קניניה הרוחניים והחמריים. המצוות כולן הן תמיד קשורות במגמתן ובתוכן הפנימי שלהן דוקא לאותו המצב העליון" . כלומר המצוות החקלאיות, המדינה, הצבא וכדומה, למעשה הן "תלויות בארץ", ואף רמת קדושת הארץ גדילה לפי מידת העלייה והכיבוש של הארץ על ידי צבאנו .
בכמה מקומות התייחס הרב בהערצה לתלמידי רבי עקיבא שהשתתפו במרד בר כוכבא, כפי שגילה תלמידו ד"ר רב"מ לוין בדוקטורט שלו על אגרת הרב שרירא גאון על פי כתב-יד ישן: "והווה שמדא על התלמידים" של רבי עקיבא. למשל, "תלמידי ר' עקיבא הם היודעים להצמיד כל עיזוז-חיים אשר בתבל ומאורעותיה אל האור האצילי..." .
הרב קוק ראה בגדוד העברי שלחמו במלחמת העולם הראשונה התנוצצות אותה חזון של היהודי האידיאלי, שיש בו "נפש בריאה בגוף בריא" , "כחנו הרוחני מתאמץ וכח גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות (מהתנ"ך) חוזרות לחיות בנו כימי עולם" .
כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו, תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם. כשילדי ישראל יהיו חזקים, בריאים ומוצקים, יהיה אויר העולם קדוש וטהור. כל דבר גשמי ישראלי הוא מוכן לקדושה ואצילות עליונה. פיתוח אמץ הגופני שבישראל יוציא מן הכח אל הפועל אימוצי-נשמה נפלאים, ואורה העליון של תורה ימצא את הבסיס האיתן הראוי לו, ויקומו לנו מאורי עולם, אנשי רוח אלהים, כבירי כח שרים עם אלהים ועם אנשים ויכולים להם .
ודאי יש צרך לעולם וגם לישראל בגבורים כובשים. אבל מה שיתן את רוח הגבורה להיות הולך וחי מתאים לטבע האומה במקוריותה, זאת היא כל תביעת הקדושה, התורה והמצוה, גדל ההשגה וטהרת החיים וקדשתם .
כדי לחדד את החידוש שבשילוב הזה, ניזכר בסטריאוטיפ הנפוץ האומר הפוך. אם נבקש מאנשים לצייר "צדיק", בדרך כלל נקבל תמונות של רבנים זקנים וחלשים, בתכלית השינוי מאשר אם נבקש לצייר "גיבור". כפי שהזכרנו, הרב קוק הבחין שהסטריאוטיפ הוא אכן נכון אצל אומות העולם, ולצערנו, אף התפתח אצלנו בגלות.
מציין הרב שהאידיאל שבגבורה המשולבת יתכן רק בארץ ישראל:
בארץ-ישראל אפשר להשיג איך שהבשר של הגוף הישראלי הוא קדוש ממש כקדשת הנשמה, ואין צרך כל-כך להרגיז את הגוף ממנוחתו הטבעית, כי-אם להעלותו ולהטעימו טעם האמת של חיי הקדש השופעים מקדשת הארץ, הספוגים באוירה המחכים של ארץ-ישראל .
הטיפוס השלם של גבורי האצילות מאציל על גבורי הגשמיות את הוד קדשם... הגלות לא היתה יכולה להוציא אל הפועל טיפוסים שלמים. לא המון גבור, כי הלא מקול עלה נדף מוכרח הוא להיות נרעד , ולא חכמים קדושים ברום עוזם... (בגלות, היו רק) צפונים ניצוצי גבורתם בקרבם פנימה כגחלים עוממות. (אך) כעת כבר הקיץ הקץ, ביאה שלישית הוחלה , הטיפוס של זרע בהמה הולך ונוצר לעינינו אבל לא יוכל לבא לשלמות גבורתו... ומגמת חבורו להעמיד גוי איתן, כי אם ע"י זרע אדם... 'הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ד' לאותות ולמופתים בישראל' .
במקום אחר, מתאר הרב את אותו "טיפוס שלם" שיצמח ארץ ישראל:
ובידים מלאות אמץ ושרירים חזקים כברזל ובקומה מחוטבה ונפש מלאה עז יגש הצעיר הישראלי העתיד אל תחית עמו וארצו, ובדגל נשא ידבר בשם ארץ הקדש ובאלהי ישראל יתפאר מקרב זרם עמוק וחי... ורוח אלהים הגנוז בקרבו יפוח עליו בכל עזו וגבורתו בדרך כבושה, בדרך שיש בה גבורה, חכמה וחסידות ותפארת גאולית .
העצבון הכללי אשר לאומה כולה בגולה לקוח הוא ממנת המוות אשר היא קשורה בגולה שהננו כמו חללים שוכבי קבר אותו זוהר החיים העדיף הקשור עם הגופניות של האומה [נת]מלא עצב יאוש ומחשכים...
כלומר, מזהה הרב שהגלות אשמה במה שהסתלפה התמונה של הישראלי האידיאלי.
ישראל בגולה עזב את דאגתו מכל עניני-חול מצד כללות האומה. שם את עיניו ולבו רק בשמים ממעל. לבו לא הלך עוד להרבות חיל, רכב וסוס, ככל גוי על אדמתו, ובכלל לא היה עוד לכלל האומה שום עסק חמרי .
...הגלות הארוכה והממושכה לקחו ושללו מאתנו את הטעם הטוב של הדר הגבורה... קשה לנו להבין כראוי את ערך גדולתם של הגדולים הגבורים...
האחדות המגולה של העולם המוסרי, הרוחני, והשכלי, עם העולם החמרי, המעשי, הטכני והחברותי, מתבטאת בעולם ע"י ישראל. וסגולתה של ארץ ישראל היא לכונן בעולם גילוי אחדות זו .
כשם שאין השכינה שורה באיש יחידי אלא על גיבור ועשיר ובעל-קומה, אלא שכל זה לא יסכון מאומה בלתי המעלות הרוחניות של חכמה וענוה, - כך אין השכינה הכללית שורה אלא בעם מלא גבורה, עושר וקוממיות, אלא שכל אלה ימצאו את ערכם רק בהעשותם בסיסים להאור הרוחני האלהי, הממולא אור ד' וענות-צדק .
מסביר הרב בהתאם, שהאידיאל העליון, ה"תחנה הסופית", היא תחיית המתים, איחוד הגוף עם הנשמה , וארץ ישראל קרובה היא לכך:
ואם היו עניני החומר חסרון מוחלט, איך יהיה זה תכלית נכבד?!... ולתכלית זה אמרה תורתנו הק' תמיד עניני היעודים על הטובות העולם הזה... שאין פחיתות כלל לשלמות החומר, אדרבה, מעלה היא .
הגוף והנשמה יחד הם קומה שלמה, גשמית ורוחנית, וכן תחית המתים משלימה את הגשמי ג"כ למעלת הנצחיות .
איחוד "הפכים" נוסף שאנו אמורים לעשות בתחום הוא לאחד את הגבורה עם הענוה, לא לשכוח שה' נותן לנו לעשות חיל , "כן טובה היא הגבורה לישראל כלכל עם, אבל מדה מיוחדת יש לנו, שלא נשכח את יסוד גבורתנו... (להיות כמו) הטובים שבמלכים ואל המעולים שבגבורים, ובהם נמצא עז ה'" .
כמו כן, עלינו לאחד בין הגבורה והמוסר, למרות שהשניים בדרך כלל סותרים :
גבורת קדש, המיוחדת באופיה הישראלי המיוחד... המלאים באהבת עמם וארצם... מי בכל העמים כמונו שמאס את הגבורה היבשה והקשה, הגבורה שכולה חמרית העקובה מדם... שפלות ובהמות גסה... אמנם רק אנחנו עלולים הננו לסבב התקדמות מוסרית גדולה בעולם, כשנשאוב חפץ תחייתנו ממקור ברית ד' אשר עמנו לעיני כל הגויים, רק אז נוכל להיות כמבשרי שלום וצדק, בהשקט ובבטחה תהיה גבורתנו, וזאת היא הגבורה המיוחדת לנו מידי אוזר ישראל בגבורה, תאזרנו עז וחיל, כשתהיה נשאבת ממקור גבורתנו מאז מעולם, ומדור לדור תגדל ותאמץ. כשנכשיר את עצמנו להבין, שהצביון העברי, ודוקא החפץ ללכת קוממיות, לא יוכל לעולם להפרד מקשר שם ד' אלהי ישראל, שרק עמו נהיינו לעם...
בהתאם, התאונן הרב על הנצרות שהגזימה בהתמקדותה הבלעדית במידת אברהם אבינו של חסד ומוסר, לעומת האיסלאם, שהגזים במידת הגבורה של יצחק. לעומתם, התפקיד שלנו כישראל, יעקב, הוא מידת התפארת, ה"מהרמנת" בין השניים . כשם שאין ספק בנוגע לערך החסד הפיזי, כך שווה בעיני הרב גם ערך הגבורה הממשית, אלא שללא ההכנות והאיזונים, כמו בכל תחום, קיימת סכנת הרס .
על כן מזהיר הרב שהגבורה לא תביא חלילה, לגסות, וכי גם לאומיות ישראליות עלולה להיות כרוכה לצערנו בשנאה ועוולה כלפי אחרים :
שאיפת הגבורה הגופנית אצל ישראל שהיא צריכה להיות מסוננת, מטוהרת ומשומרת מכל דרכי השלילה הנכרכים עמה. אנו צריכים להבחין ולדעת למדי, כי מעולם לא היינו מצטיינים בכח זרוע נגד כל העמים וכי לא בכח זרוע בשר קמנו ונתעודד עד כה. אמת הדבר וביותר מדי נחלשנו חולשה גופנית, שעזרה גם כן לגרום חולשה רוחנית, וצריכים אנחנו להגביר כחותינו העזובים והנרדמים .
דברים דומים של "מיליטנטיות-מעודנת", מצאנו גם אצל הרב צבי יהודה, בהללו את דוד המלך, המכונה "עדינו העצני" , שמשבחים שיחד עם גבורתו, שילב גם את ה"רכות, עדינות וענוה. שתי תכונות אלה שייכות יחד למנהיגות הישראלית, הכלל-ישראלית" .
אמנם שיא "איחוד ההפכים" הוא בדרך, שיתוף הפעולה בין הרע לבין הטוב:
הדרכה, שהיא שואפת להשתמש גם בכחות הרשעה עצמם, אל המגמה הקדושה העליונה. ע"כ אינה ניגשת לעוקרם, כ"א היא משתדלת להאיר את הנשמה באור הקודש המלא. ואם בתוכיותם של כחות החיים הסיגים הרעים מונחים, אין זה דבר המעכב את האור אלא הגורם עוד להתגברות כחו, בהיותו נוטל את החיל הנוטה לרשעה לעבוד על ידו את כל עבודות הקודש .
לסיכום, השקפתו של הרב קוק של "אחדות ההפכים" , המבטא בקיצוניות את האיחוד שבבריאה ושבבורא, רואה חשיבות עקרונית בתחום הגבורה הישראלית (וממילא מזכירה רבות), שביחד עם איחוד החומר והרוח, מתאחדת גם עם המוסר, העדינות וענוה, תכונות שלרוב, סותרות את הגבורה.
גבורתנו עדינה היא, אי-אפשר שתהיה גבורת חרבן וכליון. הגבורה האלהית בעולם אינה נפגשת במה... שחוץ לשלטונה, אם-כן היא בכל תכסיסיה מלאה עמק רחמים. המצאת הנגודים מרחיבה את כל גבול היש .
ג. חיוניות ההשתדלות האנושית
היחס בין ההשתדלות האנושית לבין הביטחון בהקב"ה, הוא דוגמה נוספת לשני ניגודים לכאורה, הזקוקים לאיחוד במשנת הרב. אין כמו ההקשר של מלחמה, להדגמת העיקרון לא להסתמך על הנס , כפי שמופיע בתנ"ך ואצל קדמונינו, היכן שאפילו הרמב"ן, שממעט בחשיבות ה"השתדלות" ברפואה, מדגישו במלחמה . כך עולה מכל הלכות מלכים ומלחמותיהם של הרמב"ם, ואף הרב קוק רואה בכך את האידיאל . דרשת הר"ן, על הפסוק: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל...", המדגישה את החשיבות שלך לעשות חיל תוך כדי שנזכור שה' הוא מקור כוחנו , היה מרגלא בפומיה של הרצב"י . אך חשוב להדגיש שאף אביו הראי"ה, הזכיר את הדרשה הזאת של הר"ן עצמו . בדומה לכך:
ובמקום שאזלת יד הגבורה הגופנית... שהוא כולל הכוחות הטבעיים הדרושים לתקומת לאום. כח הגוף וכשרון חכמה ומחשבה, שראשיתה תודע בחכמת חרש וחושב... בכלי משחית להשתמש בהם להגדיל העצמה במקום שהגבורה הגופנית הפשוטה כבר אזלת ידה. רק במקום שאלה הכללים של התגבורת העצמית וענפיהם התלויים בהם לא יוכלו להועיל, אז יראה לנו צור ישראל חסדו להושיענו באורח נס ופלא .
וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כ"א במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלהית לתן לו כח לעשות חיל, כדי שיהי' בידו טובו .
כך גם להיפך, שמתאונן הרב בצורה נועזת ש"אין לך חילול השם גדול מזה" שהבטחון בה' נהפך לתירוץ לעצלות וחסרון חפץ לפעול ולהתעודד, שכולם מודים שאלה מידות שליליות. "וכי בשביל כך יצר השי"ת כח הבטחון בנפש, כדי להמית את האדם או את האומה במדת העצלות והיאוש?" .
בדומה לאתגר המיוחד לגיבור לא להתגאות , עלינו דווקא לנצל את הניצחונות הצבאיות כהזדמנות לחזק את הביטחון ולשבח את הקב"ה .
הרב אף כותב לבנו בעיצומו של מלחה"ע ה-1, שהשירות הצבאי היא השתדלות אזרחית בסיסית, "נדפסה כאן חוברת אחת ע"ד היהודים והמלחמה, בחיבה פטריוטית הראויה ליהודי אנגליא שֹבֵעֵי הזכויות..." .
ד. כיבוש וירושת ארץ ישראל
הזכרנו את טענת הר"י עמיטל ובעקבותיו, אחרים מרבני מימ"ד , שחשב להבחין בין משנתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, לבין תפישת בנו, מורנו הרב צבי יהודה. הוא רצה לטעון שרק השני חישב מאוד את מצות כיבוש ארץ ישראל , בהדגשת דברי הרמב"ן, על הפסוק, "'והורשתם את הארץ'... שלא נעזבה ביד זולתנו מן האומות" , כלומר שיש מצוה מדאורייתא שיהיה שלטון יהודי בכל ארץ ישראל. לעומת זאת, הוא טען שמתייחס הראי"ה למצוה זאת רק במקום אחד (!).
על כן חשוב להבהיר, שבמחילת כבודו, מצות כיבוש הארץ היא אבן יסוד במשנת הראי"ה, ושבנו הוא ממשיך נאמן לדרכו. למשל, הבהיר הרב ב"חזון הגאולה", בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: "חלילה לנו להתבטל מהמצוה החמורה שבחמורות של כיבוש ארץ הקודש וקנינה... שאין שום התנצלות להתבטל ממצוה חיובית" .
הרב אף פירט בהדרכה מעשית בנוגע לקיום המצוה, שאנו מעדיפים שהכבוש שלנו יהיה - במקום שאפשר - בדרך של שלום ע"י קנין הארץ בכסף, ולאו דווקא במלחמה. החובה היא התוצאה, שארץ ישראל תהיה תחת שלטון ישראלי . לעומת טענת הר"י עמיטל, חזר הרב על חשיבות הכיבוש בלפחות 20 (!) מקומות (ראו היטב בהערות) , והדגיש שמלחמת המצוה של כיבוש ארץ ישראל כמובן דוחה פיקוח נפש, שהרי כל מלחמה כרוכה בסכנה, ועל דעת כן צוותה התורה .
כך כתב: "ודאי יש צורך לעולם וגם לישראל בגבורים כובשים" , ובעיניו, השירות הצבאי היא עבודת ה' ממש, ומלחמת מצוה:
ונראה שאע"פ שאין שבט לוי 'עורכין מלחמה', היינו לעשות מלחמה פרטית, כמו שאפשר שיזדמן ששבט אחד עושה מלחמה בשביל ההתנחלות שלו שימצא לו בזה. אבל כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחויבים גם הם לצאת. ומלחמה של כלל ישראל זאת היא גם כן עבודת ה' . שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה', הוא שייך לה יותר משאר כל העם .
בהתאם, ניתן להבין את דבריו:
ה' צבאות הוא ה' אלהי ישראל, וצבאות ישראל צבאות ה' הם. ברוחנו ועצמות נשמתנו חרותים במכתב אלהים כחו וגבורתו של יוצר בראשית... הלאמתנו בנחלת ד' קשורה היא ביצירת מעשה בראשית. "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" ... את הגוף אין אנחנו עוזבים, לא את הגוף הפרטי ולא את הגויה הלאומית... עז וגבורה, חשק ואבירות, אמונה ונצחון-עז... .
אף מצאנו שפעל הרב קוק בהתאם למעשה, למשל, רי"ל מימון, מעיד שהרב קוק השיב לו שאין מברכים על העלייה לארץ כי תכלית המצוה היא כשכובשים אותה .
כמו כן, מעיד הרב פרופ' ש"ק מירסקי, מראשי ישיבה אוניברסיטה בניו יורק לשעבר, שהיה אצל הראי"ה בתקופת מאורעות תר"פ בירושלים. לפניו היה איש שניסה להשפיע על הרב שיפרסם "גילוי דעת" שאין ברצוננו לכבוש את הארץ ולייסד בה מדינה עברית, כי אם די לנו לשבת בארץ הקודש תחת שלטון זר, ובכך לדעת האיש, ראשי האיסלאם יימנעו מלהסית, ושפיכת הדמים ייפסק. הזדעזע הרב והסתכל ברשק"מ ואמר בקול רועד ובהתרגשות: "כיצד יכולה להכנס בלב האיש הזה מחשבת-מעל כזאת בה' ובעמו, שאני אחתום על זה? הלא בזכות בנין הארץ וכיבושה ניגאל!". והוסיף, "מעולם לא ראיתי את רבנו בהתרגשות כזאת" . עדות דומה נמצאת מסביב לעמידתו האיתנה של הרב קוק על זכות בעלותנו על הכותל בשנת תרפ"ט מכוח מצות כיבוש ארץ ישראל, למרות שמנהיגי היישוב ניסו להניעו מכך, ועל ידי כך יימנעו שפיכות דמים .
כך ראינו גם בחיבתו לגדוד העברי, שהתייחס אל דגל הגדוד כממלא את הלב הערצה , כבוד וחיבה, "כצבאות קדושים, כמלאכי השרת נדמו לי", ושיש בחיבה כלפיו "קוי קדושה" , ו"קודש היא לנו" , ואל החיילים הנושאים אותו כ"כצבאות קדושים, כמלאכי השרת נדמו לי", למרות שידע שהרוב המוחלט של החיילים בגדוד לא היו דתיים ושהיו בו בעיות בקיום המצוות . סיבה מרכזית בהערצתו של הגדוד היא בתור סמל לכיבוש ארץ ישראל .
חיבת הרב לצבאיות ישראלית התבטאה גם בתמיכתו ומעורבותו ההדוק ביותר, בהשוואה לשאר גדולי דורו, במעשי ההגנה והמחתרות, שראה, בודאי לאחר הצהרת בלפור ומאורעות תרפ"ט, בגדר כיבוש ארץ ישראל . כמו כן, בראיונות שנערכו עם ותיקי מרכז-הרב, מתברר שאחוז ניכר מבחורי הישיבה היו במחתרות .
לסיכום, רק המשיך מורנו הרצב"י בעקבות הרב, שהחשיב מאוד את מצות כיבוש ארץ ישראל אפילו אם הויתור בה עשוי לפייס את הנכרים ולהציל נפשות מישראל, כי זאת עצם ההגדרה של מצות הכיבוש, אם צריך, שהיא "חמור שבחמורות" ו"מצוה חיובית (=חובה)".
ה. חשיבות ההגנה וההרתעה
התורה איננה נאיבית, ויודעת שקיימים אויבים ואיומים בעולם. למרות שיצר הקיום מטביע בנו טבע לברוח מפני הסכנה, מחייבת אותנו התורה להתגבר ולהתגונן, במצוות כמו "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" , מלחמת מצוה , להציל ישראל מרודף ולא לחוס עליו , "לֹא תִירָא מֵהֶם" ועוד.
במיוחד לתפישתו העקרונית של מרן הראי"ה, שקיימת חשיבות, ייעוד, ותרומה ייחודית לכל אומה ואומה , עולה שכל עם לא רק רשאי, אלא אף חייב, להגן על עצמו. יש בכך צדק (שמכנה שם הרב: "רינה"), וגם מוסר (שמכנה: "תפילה"), וכך מצדיק ומשבח הרב את מאמצי אנגליה במלחמתם נגד גרמניה בעיצומה של מלחה"ע ה-1:
כשבא האויב להתנפל על הארץ של העם השוקט, השומר את ארצו ויושב לבטח עליה והצר הצורר מביא בשעריה מלחמה (אף על אומות אחרות נאמר בתורה. א"ש.)... כש"תבא מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם" , זהו תיאור של מלחמה שהצדק נרמס בה ברגלים מצד הצר הצורר, אז באה הרינה (צדק) עם התפילה (מוסר) והתשועה קרובה לבא. "והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ד' אלהיכם ונושעתם מאויבכם .
כמו כן, מזכיר הרב את התחושה של היהודים באנגליה, כ"אש פטריוטית קדושה להגנת הארץ שנדבקו בה בתור ארץ מולדת... המלאים הכרת תודה לאותה הארץ אשר מצאו בה חסות" . לגבי תחושות עצמו שם, למרות שאיננו אזרח אלא רק אורח באנגליה, "...שאנו כולנו חשים את עצמנו בתור אברים חיים ופועלים בתוך הגויה הנכבדה הזאת (אנגליה!), שהננו מרגישים את צערה ומקנאים בכל לב את קנאת משפטה... לנצחון הצבא ולגבורת ישע ימינו במלחמה הזאת..." .
כאשר יבא גוי לא חסיד ויתנפל על גוי צדיק בריבו, ובלא משפט עמים רק בכח הזרוע ירצה לנשל עם מאחוזתו, לפגע חסנו וכבודו, קנאת עם כזאת שהיא מתעוררת לחמת נקם ולמלחמת מגן, קנאת ד' צבאות היא, קנאת הצדק שהוא אור אלהי עולם בעולמו .
אם כך מדבר כלפי צרותיה של אנגליה, רק אפשר לדמיין כמה היה מרהיב ומעודד את הצבא הישראלי בארץ ישראל, מול אויבי ישראל .
מדגיש הרב שההתנהגות הטבעית (שהוא אלוהית, כפי שמציין במקומות רבים ) הזאת להתגונן בגבורה, מחייבת אף את האדם הפרטי, ואף לועג במקום אחר על "הסבלנות של האיש הרואה שכבוד ביתו ומשפחתו נתון הוא למרמס כל פריץ והולל, והוא ברפיונו מעמעם ומחשה" .
גבורה כזאת לרב קוק היא לא רק ראויה, אלא מידה טובה, "יש שימוש לטובה באבירות נקמה ושנאה וכיו"ב, להשתמש בהן במקום הדרוש... (ויש להיזהר) שלא לנשא ולסלח במקום שהשעה צריכה לכך (לאבירות)" .
כך מדגיש הרב שישראל "מעולם לא בקשו לכבוש את כל העולם כולו רק מעל הצרים עליהם הגינו את עצמם" . אמנם, יצוין שספר יהושע מדבר בכיבוש ולא בהגנה, ויש בכך מצוה, אך שם מדובר בארץ הברית ובציווי אלוקי מיוחד , ונגד אויב פגאני פראי , ועל השבת הנגזל שכבר קנו אבותינו לפני ירידתם למצרים . בנוסף, כאמור בפרק הקודם, כשניתן, אנו מעדיפים לקיים מצוה זו בקנין.
בנוסף, נראה לדייק מדבריו שלא בקשנו "לכבוש את כל העולם כולו", אך הכיבוש המצומצם של ארצנו היה נחשב בעידן אימפריאליסטי, ל"צמחוני" ביותר, עבור עם חזק עם אלקים בעזרו.
חשיבות הגבורה להגנה-עצמית עולה, לפי טענת ד"ר יהושע בארי, גם בנוגע לפסקה הקונטרוברסלית באורות , שרוצה להוכיח שהמילה "התעמלות" שם שימשה כשם קוד לאימוני מחתרות ההגנה .
לגבי ריבוי המלחמות והניצחונות שבתנ"ך, מעיר הרב: "אין לנו כלל להתבושש באותן המלחמות אשר עשינו... נגד הקמים עלינו להכחיד את קיומנו אילו אם היתה רק מלחמת חיים פשוטה, גם היא אינה בושה במקום שאינה בנויה ע"פ עוות משפט" .
מתייחס הרב לכך שלא די בהתגוננות, אלא שכרוך בכך גם הצורך בהרתעה:
אי אפשר הי' כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם; ואדרבא הי' מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים גם ע"י הנהגות אכזריות, רק עם צפיה, להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות...
אכן, כותב הרב שאפילו בתחילת ימות המשיח, יתכן שעוד נצטרך את החרב והגבורה הלאומית להרתיע מדינות אחרות מלפגוע בנו , כפי שברור מהתנ"ך ומהרמב"ם, שאף המשיח יעסוק במלחמות . יתכן שאותו שלום המיוחל אכן תגיע בזכות החרב המרתיע שלנו ושל שאר האומות הנאורות, לעומת שוחרי המלחמות . נמצא שהגבורה הצבאית היא חשובה ככלי הגנה, ואף יותר טוב, כמרתיע.
בנוסף להגנה והרתעה, מוסיף הרב שקיימת גם זכות המרי לחזור לתחיה לאחר שאומתנו נחלשה ו"לצרכי תקומתנו" . למשל, קורא הרב לתנועת בני עקיבא ללכת בעקבות,
מדת רבי עקיבא המיוחדה, שהיא מתעוררת עכשיו בזמן צמיחת הישועה, להיות לנו לאור עולם, התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל וארצו. ודוקא מפני שהחזון בשעתו נכשל, ובר כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית , בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה, והתור הזה הולך ובא, ולא תקום פעמים צרה, ולא לחנם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו עד דור אחרון ועד בכלל .
ו. אהבת ישראל לאומית
אם לכל אומה יש זכות וחובה להתגונן, להרתיע, ולמרוד למען עצמאותה, אזי "קל וחומר שמעמד חיינו בעולם הוא אור העולם" , עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש, ישראל באומות כלב באברים , שיש לנו תפקיד נצחי ושאסור לנו לרדת מבמת ההיסטוריה, כדי להמשיך לקדם את המוסר והאידיאלים באנושות. "שלמות גדולה תחשב אם נהי' אנחנו העוסקים במצוה זו של הרמת קרן ישראל. ובודאי תפארת גדולה והדר לאומי הוא לנו..." .
גאוה לאומית זאת אמורה להתבטא אף בדברים שלכאורה אין להם צד דתי כלל, כפי שהתפעל הרב מקברניט אוסטרי שקינא בספינה אנגלית גדולה, וכתב לבנו הרב צבי יהודה, שיש ללמוד ממנו: "הקנאה הלאומית אשר עוררת עליה ולמדת אותה מהאוסטרי, גם היא אש-קודש היא בטבעה של הנשמה הבריאה והטהורה קבועה... מצוה להביא מן ההדיוט קנאת-עם טבעית" .
"איזה ראיה צריך על זה שראוי לאהוב את כלל ישראל ולהשתדל בתקנתו וכבודו כפי האפשרי?" כך הסביר שדיבר בכבודו של ד"ר הרצל, "מוטל ג"כ על יראי ד' להתיחש על כל מי שרוצה לעשות איזה דבר טוב לישראל אפילו באופן חומרי ורחוק, באהבה ושלום" . אז קל וחומר לגיבורי צה"ל, המקדישים שלוש שנים מחייהם, חודש בשנה במילואים, ומוכנים, אם צריך, אף למסור את נפשם לבני ישראל, עם קרובו. "וכי כל הסיפורים שבתנ"ך מגבורות מלכינו שופטינו אינם לאומיות מליאה?!" .
באגרת לז'בוטינסקי, מדגיש הרב: "אשריכם מגיני כבודנו שנתפסתם על דברי תורה, על אשר עשיתם את חובתכם הקדושה להגן על כבוד אחיותינו הטהורות, ועל נפשות עוללינו וזקנינו בעת היגון היותר קודר אשר סבבנו לפני הופעת התנוצצות אור גאולתנו" .
סיבה נוספת המחייבת הדגשת ערך הגבורה בישראל, היא משום שמעצם תפקידנו, עד ימות המשיח, האנטישמיות קיימת, ותמיד יהיו אויבים לישראל. משום ש"עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק למודי חובות , מוסר וצדק היוצא מדעת אלהים אמת. וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל, נשאר בלב טינא על המעורר הראשי לידיעת החובה, שאינה נותנת להנפש הברברית להתפשט בכל מאוייה" .
בנוסף לייעודנו המיוחד, פן ייחודי נוסף המחייב הדגשת הגבורה בעם ישראל, יותר מאשר באומות אחרות, הוא שכתוצאה מגלות ארוכה ומשפילה, זקוקים לדבֵּר על דבר שהוא פשוט לעמים "נורמאליים". "לעת התעוררות הצורך לגבורה הגופנית, בתור הגנה נגד החולשה והרפיון הנפרז השורר בקרבנו מאז, וירד בדורנו עד הדיוטא התחתונה" . לכן "עכשיו צריכה גבורתם של ישראל להתעורר מצד הכרה פנימית, "ועוררתי בניך ציון על בניך יון", "ימין ד' רוממה" .
הדגש הגבורה גם מחויב, לפי הרב קוק, בגלל "בעיה" ייחודית נוספת שיש לישראל בנושא, שמטבענו, אנו רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים . אפילו בעת ירידתנו הרוחנית, מצויין ש"מלכי ישראל מלכי חסד הם . בתור עם נצחי, היינו צריכים, בצורה אנכרוניסטית, להתמודד בימי קדם מול עמים פראים פרימיטיביים, עם טבע רחמן מודרני "שקדם את זמנו", ושמתאים יותר לימות המשיח. הרב כותב שהיינו צריכים אפילו ל"עורר בלבבנו" משטמה נגד הקמים עלינו , כנראה כמרמז לדברי הרמב"ם לגבי חובת זכירת עמלק (אפילו לאחר [!] שהם כבר נכחדו), "כדי לעורר איבתו" פעם בשנה. דווקא משום שזה לא טבעי, חיוני כל כך לשנן, למען לקיומנו.
הרב מחייבנו להתלבש בצורה זמנית וחיצונית ב"ידיים של עשו" , כדי "לא לדחוק את השעה" , לא לתת לגוים לנצל את תמימותנו ורחמנותנו, כפי שאכן עשה מלך ארם לאחאב , וכפי שעושים הערבים בניצול רחמי השמאל הישראלי.
ז. ניצחון ישראל - קידוש ה', הפסד ישראל - חילול ה'
הרעיון של קידוש השם כשישראל מנצח, וחילול השם אם חלילה נפסיד, מופיע בפשטות עשרות פעמים בתנ"ך, למשל: "לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי, כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ" , "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם... וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם: עַם יְהוָה אֵלֶּה? וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ! וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי... לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה... כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם" . כך בתפילה, "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו", "עשה למען שמך", "הושע נא למענך אלוקנו", ועוד רבות. ומאלפים הם דברי בעל הראשית חכמה, שבשעת עוז מתווספים גרים לישראל, מחמת הקידוש השם .
הרב צבי יהודה למד עקרון זה מאביו הרב זצ"ל, שהציונות היא,
קנאת שם שמים, אשר התחלל והתקטן רק ע"י שפלותן של ישראל נושאי דגלו... חפץ החיים והעז של ישראל... יוכר ויוחש כי הוא נובע ממקורו, מקור חי העולמים, ממקור החיים הנצח וההוד, הצדק והגבורה... וגם עז המשפט הגבורה והממשלה, הנקמה המלאה צדק ויושר נמרץ, הזעם על הרשעה והטומאה הזדונית, כל אלה יקבצו יחד. והנם נקבצים בלב דור הבנים ההולך ושואף, דורש ומבקש, רפאות ואור חיים שלמים. אין לנו כלל להִתירֵא, כ"א להאיר באבוקת אור תורה למען ילכו בנינו בדרך ישרה ולא יכשלו. החפץ ללכת, להתעלה ולהתרומם... חזק ואמיץ מאד. כח אלהים חיים רודה בתוכיותה של כנסת ישראל, לחלץ אותה ממסגרותיה, ולהקים במרחב רגלה .
באחת מההזדמנויות שהסביר הרב לרבני דורו את דבריו בנושא חשיבות ההתעמלות, התיחס לנקודה זאת:
ואפילו אלו הצעירים שרוצים להתפתח בבריות גופא, כדי שיהי כוחם חזק להגן על אומתנו הקדושה בעת זעם חס ושלום, בעת אשר צרים ואויבים קמים עלינו. דרכי להגיד להם שיכולים לכוין מעשיהם לשם שמים, להוסיף אומץ וגבורה בכנסת ישראל כדי שקדושת הש"י ואור שכינתו הקדושה תהיה מופיעה בגבורה בעולם כמו שהיו אבותינו הגיבורים, חיילותיו של בית דוד, ובזה חיזקו את אור הקדושה .
הרב מתאונן על כך "כי אנחנו השפלנו בגלות בעוה"ר, עד שגאון לאומי אין אנו מרגישים", ולכן אחת מהתכונות שמשבח הרב בתנועה הציונית היא ה"שאיפה לגדולה לאומית, ושחרור היינו לאפוקי שפלות הנפש ועבדות, ובלתי הרגשת חרפה ובוז של לעג השאננים" .
על כן, מובנים הביטויים, "ה' צבאות הוא ה' אלהי ישראל, וצבאות ישראל צבאות ה' הם..." , ו"מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה" .
הרב מוצא בסיס חזק בחז"ל לכך שאפילו השפלת כבודו של יהודי פרטי מהווה חילול השם: "בכל אחד ואחד מישראל, מגדול ועד קטן, אור אלהים חיים ביפעת קדש בוער ומאיר, 'והסוטר לועו של ישראל כאלו סותר לועו של שכינה'... הדמיון הרואה בהופעתו של כל אחד מישראל הופעה אלהית משכללת, הוא תולדה של הניצוץ הנבואי..." .
בהתאם, החשיב הרב להלכה את טעמו של רש"י, לאיסור על יהודי פרטי לקבל צדקה מן הנכרים, שהוא משום חלול השם, שמתבזה ישראל בפני הגוי בפרהסיא .
לא רק שמצב ישראל "מייצג" את "מצב ה'" כביכול, בעיני העולם, אלא שגם הוכחת מציאות ה' מתבטא בגבורותו בהצלת ישראל מול אויבנו הרבים.
ד' גבור מלחמה. הדרך שמביאה להפעיל את היסוד האלהי שהוא מגמתם של ישראל בעולם, בשעה שהננו רואים איך רבו בעולם הכחות המנגדים לרוח ישראל ותורתו בכלל... (היא רק) ע"י שיכיר גבורתו ועזוזו של צור ישראל, שמצד עצם קיומם של ישראל, בצורה כזו שהיא משונה ויחידה מצויינת בין כל העמים, צריך גבורה גדולה לעצם התקיימותה שלא תבלע ע"י כל המון הכחות המתנגדים לה [מכל] עברים. ועוד לא די שלא תהיה היא מנוצחת, כ"א גם מנצחת ומהפכת את כל הרוחות, הסוערות להפיצה, [להיותן] נכנעות לרוחה, ומכירות את הוד תורתה ושם ד' שנקרא עליה .
אם מבינים שגילוי ה' בעולם הוא דרך עם ישראל ותולדותינו בעבר, בהווה ובעתיד, אזי מובן שהישועה הלאומית של ישראל היא ישועת ה' הדתית . על כן באין-ספור מקומות משוה הרב קוק את ישועת ישראל עם ישועת ה' .
בנוסף, אם קידוש השם הוא הופעת ה' בעולם , וחילול השם הוא להיפך , אזי "אין חילול השם גדול יותר מאשר עצם מציאותם של... מוקדי תסבוכות הרשע... בעולם ובאדם, בנפשות היחידים שבו ובנפשות העמים והממלכות" . ועל כך נכתוב בהמשך בפרק ט.
ח. רק מעצָמה משפיעה
כבר הזכיר שלמה המלך, החכם מכל אדם, שעם החשיבות העליונה שיש לחכמה , בכל זאת, "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" . כדי להשפיע על אחר, הוא חייב לכבד אותך. יהודים רבים נהרגו על קידוש השם בשואה, אך ספק גדול עד כמה הם השפיעו על התנהגותם המוסרית של הרוצחים שבזו להם.
אם משימת עם ישראל, כאור לגוים, היא ללמד "צדק ומשפט" לעולם , אז "למלואה של שאיפה זו צריך דוקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, 'עם חכם ונבון וגוי גדול'" . כשם שה"חכמה" ו"התרבות" הישראלית, וה"ראש היהודי" שחננו הבורא, המזכה אותנו למשל, ב-22% מפרסי הנובל העולמי, למרות שאנו מהוים רק כ-0.2% מהאנושות , נועד, לא כדי לשלוט על העולם, אלא לאפשר לנו להשאיר רושם מוסרי עליהם. כך מצביע הרב שצריך להיות גם "גוי גדול" וחזק כדי להשפיע.
ממילא, הציונות של הרצל, "שעם שׂנוי בעולם הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו" היא מינימליסטית מדי, לעומת הציונות התנכי"ת, "שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה נעור מתרדמתו הארוכה... (לחזור) למעמד של מורה האנושיות כולה... הננו שואפים לעמוד במרכזה של האנושיות" כדי להשפיע את "האידיאלים האלהיים... שתחייתנו פונה היא להגשימם בחיים" .
עם התחזקותה של מדינת ישראל, נוכל לחזור להיות מעצָמה משפיעה בעולם, כשם שהיינו בתקופת שלמה המלך, "אז תהיה השפעה קולטורית אמתית לישראל בעולם, שעם חשוב משפיע... בכל עצמיותו" . בדומה למה שיחידים אוהבים לחקות "אלילי" תרבות , כך רוב מדינות העולם מחקים היום את התרבות האמריקאית, לא מתוך כפייה, כפי שחוזים הנוצרים והמוסלמים, אלא מתוך רצון להזדהות עם המנהיג והמוצלח .
כשם שהגבורה מאפשרת השפעה, כך גם הפוך, "וחכמת המִסְכן בזויה". שהפחד והחולשה גורמים סלידה ובריחה מהתורה, הן של יהודים , הן של אומות העולם.
אבל לתפיסת המלכות של כל העולם הרי צריך כח ואומץ... אע"פ שמאד יכאב לבבו בראותו שההכרח מביא להשתמש במדותיו של עשו... מ"מ ההכרח מחייב כן לתכלית הטוב... שמתנהג שלא ע"פ טבעו... שזה יתקיים ע"י ישראל במלחמת גוג ומגוג ועי"ז תתפס המלכות... הידיים... שרעים המה אצל עשו, אבל לך המה טובים... שתהיה ראוי להפיק תכלית של סגולת העולם שצריך לזה ג"כ תוקף ועז... כ"כ היתה התחלת ההכנה קניית הבכורה, שמורה שמה שהוא בעשו בטבע יהיה לו בקנין רצוני לעת ומקום הצורך...
וכדי להשלים ההכנה האפשרית הזאת, חשב השי"ת מחשבות שתהי' כוונתו של יצחק בברכתו על עשו. ע"כ יברכהו הברכות הנאותות לפי טבעו של עשו, דהיינו המלוכה והממשלה בעמים רבים, כמש"א בברכות: "יעבדוך עמים" ו"הוה גביר לאחיך" , שלכל אלה צריך התגברות ותפיסת מלכות. ובזה הכין האפשרויות ביעקב להשתמש לפעמים במדה זו, אע"פ שאינה כלל טבעית לו .
וכך הסביר הרב את הצהרתו האמיתית של יעקב: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" , שאותה תקיפות הנצרכת לנהל ולהשפיע על העולם, שבגללה יצחק חושב לברך את עֵשָׂו, "כבר קניתי אנכי ג"כ ובדרך יותר מעולה (מעשו)... ובודאי כמה פעמים היה יצחק מדבר אל יעקב שצריך ג"כ לקנות מדות הרעות לצורך עבודת ד', אמר: "עשיתי כאשר דברת אלי" .
שם כתב הרב באופן תיאורטי, אך במקום אחר, תיאר איך שיתכן שיהיה בפועל, אחרי שנחזור לארצנו:
ואם ירעשו המון גויים לקום עליו עוד הפעם, הנה ימינו תרעץ אויב . עד אשר יתרומם הרוח, וע"י גדולתן של ישראל והכרת דבר ד' אשר יקום לעולם, לעיני כל בשר, על העם אשר בחר לנחלה לו , ויתרומם ערך המוסר והצדק מצד ההכרה שהרוחניות העליונה היא התקיפה מכל, כי דבר ד' צור עולמים היא, אז תחדל החרב מן הארץ. אבל מבטלי החרב, בני ישראל, צריכים להיות בתחילה חגורי חרב, והוראת גבורתם צריכה לבא בתכונה של פועל ומעשה... א"כ גם לימות המשיח אינם בטלים (הצורך למלחמה וגבורה. א"ש.), מפני שהם צריכים להראות את היכולת של העזוז המעשי והגבורה החמרית, כדי שיהיו יכולים לבטל אותה, לא רק ע"פ תכונה אצילית רוחנית לבדה כ"א גם עם כח הגבורה והעז המתלוה עמה, "ימין ד' רוממה ימין ד' עושה חיל" . וע"ז צריך הדבר להיות התחלת צמיחת קרן ישועה דוקא בעוד כל מחשכי ארץ עומדים קיימים בפראותם...
כמובן, במצב שישראל כל כך חזקה שכבר לא מאיימים עלינו, אז נוכל להשפיע בקלות, כפי שהיה בתקופת שלמה המלך.
כבר ראינו שההרמוניה בין הגבורה לבין הרוחניות מועילים להופעת אחדות ה' בעולם , וזה מה שמכונה "קדושה" או "קידוש השם" . "כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו, תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם... לרוממות הצדק והופעת המוסר בנצחונו בעולם. כל דבר גשמי ישראלי הוא מוכן לקדושה עליונה... אנשי רוח אלהים , כבירי כוח, שׂרים עם אלהים ועם אנשים ויכולים להם". שנוכל להתמודד עם כל המכשולים מהסוגים השונים, ולהצליח לגלות "רוממות הצדק והופעת המוסר בנצחונו בעולם" .
לעומת הגוים האימפריאליסטים המוזכרים בתנ"ך, שהיה להם
...תשוקה הברברית, שהיא אימצה את כל גוי אדיר... של העולם הישן להרחיב את גבול ממלכתו... ואבותינו (בסוף תקופת בית ראשון. א"ש.)... כיון שנתעלם מהם ערכה הפנימי של כללות האומה "לא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכבוש ארצות" , כי נטל מהם זיו החיים האידיאלי, המחיה את האומה ואוזרה בגבורה, ונתעלמה מהם המטרה המוסרית הגבוהה הנמצאת בגדולתם של ישראל בעולם. "כי לא בחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, אתה הוא מלכי אלהים, צוה ישועות יעקב, בך צרינו ננגח, בשמך נבוס קמינו" , ובכל מקום כשיש הכשר לאידיאלים גדולים להיות מחיים ומעודדים, שוב אין אידיאלים קטנים ושפלים מאירים שם, "ושרגא בטיהרא מאי מהני"... וכל מה שנתן יותר מקום לזרם חיים זה הטבעי לה להתפשט ולשטף בקרבה, כל מה שנכין לו יותר כלים, מכונות, לבושים ואפילו קישוטים, כן יתפשטו אברי האומה וימלאו רוח חיים, וכח פועל, שכל העולם כולו כדאי הוא לו .
כלומר, רק כשקיימת מודעות לתפקידנו הלאומית המיוחדת, מתקיימת גם הגבורה והרצון לבסס את המדינה, כי ברור לנו "זכות קיומנו" העולמית , וכאמור, בעזרת הגבורה גם תתאפשר השפעתנו על האומות.
ט. להילחם ברע העולמי
למרות שמצטיין הרב קוק במידת האהבה , התנ"ך עצמו מחנך אותנו ש"אהבי ד' שנאו רע" , ו"משנאיך ד' אשנא" , ועל כן קיימות מצוות לא רק להתגונן , אלא גם בהתקפיות, "לשבור זרוע רשעים" . יש זמן עבור "הזעם על הרשעה והטומאה הזדונית" :
הנה עיקר מדת התורה היא חסד. כמש"כ... "תורת חיים ואהבת חסד" . אמנם שלמות התורה ושורש האמונה שיהיו כל המדות כלולות בה בסוד האחדות, וגם מדת האכזריות כשמשתמשים ממנה לקדושה היא דבר המשלים את התורה... כשעל פי התורה מזדמן שצריך למסור נפשו למדות אכזריות כדי לקדש שם שמים. [אך] אצל איש בעל מדות טובות הוא דבר קל למסור נפשו ועצמו במקום הצריך, אבל להיות אכזרי על אחרים הוא דבר יותר כבד ומנגד למדות הטובות. אך כשמזדמן שהשעה צריכה לכך נאמר ע"ז 'ארור מונע חרבו מדם' , ושאול נכשל בחמלתו על עמלק... ומזה אנו יכולים להכיר כח הגבורות הקדושות הנכללות בתוה"ק, שאורייתא בגבורה איתיהיבת. ובאמת. הרואה מרחוק אדם מתנהג במדת אכזריות אינו יכול לצייר שעוצם עיקר כוונתו לקדושה ולחסד אמיתי, רק מי שמגיע למעלה זו הוא בא למקום איש כזה ורואה איך כל מחשבתו היא רק לחסד... ע"י מדת אכזריותו .
מדגיש הרב, שיש זמן ומקום חיובי לכל מידה, גם למידות שהן בדרך כלל בעייתיות, כמו אבירות, קפדנות, שנאה, כעס, ונקמה , כדי "להעיז פנים באנשי רשע החפצים לעקר ולשרש קדשי ד', החפצים לשלח יד בעולתה ולעות כל ישר... צריך רק להנהיגה שתהיה התרגשותה ע"פ עצת התורה והשכל, אבל לא שתחדל מיכולת פעולתה". וכן אדם רך ורחמן, צריך לעבוד על עצמו "לחגור קנאה טבעית", אך כמובן, לא ח"ו לאבד את הרחמנות הטבעית .
"האדם באשר הוא אדם, אי אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו". אך כשמדובר באויבי ה', מסביר הרב שברכת "ולמלשינים" יתוקן דווקא על ידי שמואל הקטן, שאין לו שנאה אישית :
מפני שע"י תקלתם של הרשעים המכשילים מחוסרת ההתגלות של התכלית הכללית, יעתר אל ד' להדוך אותם... התפלה של הברכה למינים היא צריכה מעמד נפש גבוה ונשא מאד, כדי שתבא דוקא מטהרת לב קדוש, הדבק באלהים חיים ומכיר שכל בריותיו חביבים לפניו, כי מעשי ידיו כולם, אלא שעם כ"ז יגביר שכלו על הרגשתו וידמה בזה לאדון כל המעשים, שמנהיג עולמו גם במשפט עם הרחמים... ושתהיה עם כ"ז מלאה רוח אהבה וחסד, ורק קנאת ד' צבאות... תעשה זאת .
מסביר הרב, שאם נקמה היא מידה אלוהית, ו"אֵל נְקָמוֹת ד'" , ברור שאינו מדובר על שנאה פשוטה, "אלא שהיא באה להאיר בעולם... להסיר את הסיבות המאפילות את החיים... שהן צמחי הרשע ופרי הכחש והבגידה, שכל זמן שלא יתבערו מן העולם הרי הם מכחישים אותו" .
אפילו במלחמת אנגליה מול גרמניה, משתמש הרב בתיאורים של מלחמה אידיאליסטי, של "מלחמת ד'":
...אבל רק כשהצדק והמוסר עומדים על ימינו, אז נכון הוא להקרא לוחם מלחמת ד', המלחמה של ד' איש מלחמה, שכחו וגבורתו, חכמתו וחסדו המשכללים עולמי עד לוחמים נגד האפסיות והתוהו, הרקבון והכליון, המציאותי, הרוחני והחמרי. כשיודע הוא האדם שהוא אוסר את מלחמתו בצדק אז הוא לוחם לא רק בעד עצמו, חפצו ומאווי לבבו, כי אם גם וביחוד בעד הצדק בעצמו, אז הוא קורא לאלהים בצדק, קורא אל אלהיו ויענהו, ותפילתו תאמץ חילו, תחזק רוחו בקרבו, ואור צדק עולמים, אור ד', עליו יופיע. "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו, יתן לפניו גויים ומלכים ירד" .
קל וחומר, כותב הרב על מלחמות ישראל, "אחת היא מלחמת ה' של ישראל, שיסודה הוא רק הגברתה של האורה האלוהית" . גם בכך, אמור ישראל לחקות את הקב"ה, ולא לחכות לו.
כך מסביר גם הרב את העדפתו התמוהה של יצחק לעשו, בשלב ראשון, ולבסוף, את הצדקת לקיחת הבכורה על ידי יעקב:
והנה לא ידע (יצחק) איך יהיה דרך תיקון העולם, אם בנחת וטוב... ש"לא ישא גוי אל גוי חרב"... או ע"י חרב המלחמה... וכאשר באמת גם כח זה היה דבר נחוץ, כי הרעים לגמרי ההכרח לכלותם מן הכרם כז' אומות ועמלק וכיו"ב... להטבה הכוללת... והנה יעקב בהיותו יושב אהלים... אין בסגולתו לחגור חרב ולהשתמש במדת האכזריות והנצחון במקום הדרוש, א"כ איך תצא ממנו הסגולה הזאת אם תהיה דרוש לזה?... ע"כ "ואהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", המורה על תכונתו להתגבר על החיות הטורפות ולהכניען, וכח זה יטב מאד להשתמש בו עם בני אדם הדומים להן (לחיות)... אך הרי צריך שימוש לפעמים במדות הרעות... אבל בתור קנין של נפש לא יהיה בו כלל... וזהו שנרמז בלידתם: "וידו אוחזת בעקב עשו"... שיהיה לו (ליעקב) צד אחיזה להשתמש במדות הרעות כשיהיה צורך בדבר למען חפץ המלך העליון ית"ש... וכדחז"ל במדרש על דוד כשראהו שמואל אדמוני אמר זה שופך דמים כעשו שיצא אדמוני. א"ל הקב"ה: "עם יפה עינים", עשו מדעת עצמו הורג וזה מדעת סנהדרין הורג" , וזהו "עם יפה עינים", עיני העדה... ההכרח מחייב כן לתכלית הטוב... שמתנהג שלא ע"פ טבעו, כמש"כ: "מדוע אדום ללבושך פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי" ... שזה יתקיים ע"י ישראל במלחמת גוג ומגוג ועי"ז תתפס המלכות .
נמצא שאפילו בימות המשיח, מזכיר הרב שקיימת אפשרות שבשלב מסוים,
החרב, אפשר שתהי' משמשת לא רק בתור מגינה ושומרת את השלום שלא יופר, כ"א עוד יהי' לה תפקיד לבער קוצים ולהכניע עריצים... גם בחרב נוקמת... א"כ יחשב בצדק הזיין לתכשיט ישראלי ג"כ, אע"פ שבעיקרו איננו בא כ"א מפני ההכרח... שישראל יעשה חיל גם בעוד אשר ערפל יכסה ארץ ולאומים, והשד והמץ עוד לא יכלה מן הארץ, יבא ישראל למנוחתו, כדי לבא אל מגמת פניו וחיותו המכוונת בארצו וממלכתו .
כלומר אף כשכבר לא נצטרך את החרב להתגונן, נצטרך אותו כדי להמשיך ללחם נגד הרע. "מלחמה נגד המלחמות" .
אמנם, זה לא סותר שבשלב הסופי האידיאלי, שטרם הגענו אליו, יתכן שלא נצטרך את חרב הנקמה:
תכונת עמדתם של ישראל היא מושלמת בהיותה ממולאה בעז מלכותם, באפן הראוי להם להתעלות כפי ערכם, בתור עם גדול וקדוש... העז הלאומי של המלוכה מקושר עם ירושלים... לבית דוד. החוסן הלאומי הישראלי פגש בדרכו מכשולים רבים, ועוד הוא עלול לפגש, וכולם ינצח בעז ד' ויעמד לנצח. נבדל מזה הוא רוח ד' אשר על ישראל, שהוא עתיד להיות לאור עולם, בו אין תכונת הפגישה של התנגשות להתפשט בכחו, כי לא נצטוינו לשאת חרב ומלחמה ולקרא בשם ד' לעמים לא ידעוהו, כי אם כאשר יגדל שם ישראל, ועמים רבים יראו את ההוד והתפארת הקדושה, ושלום העולמים הנמשך מהוד דעות נשגבות כאלה... בלא פגישה של התנגשות, ובלא התגברות, ירוצו לבקש את ד' אלהי ישראל .
בכל זאת, מגלה לנו התנ"ך שיתכן וגם בימות המשיח, יישאר מקום מכובד לחרב, מתוך חשיבותה הערכית ותפקידה ההיסטורית:
לפעמים יש דבר שיש בתוכְנו כיעור וגנאי ומ"מ ההכרח מיפה אותו, עד שע"י ההרגל הגדול משתכח לגמרי הכיעור שבו ואיננו עולה על הלב, ומתגלה הוא לעינים בתור דבר יפה ונאה. אבל אם הכיעור שבו הוא כיעור מוסרי, לא יוכל הרגל כזה לזכות במשפטי התורה, שלעולם הדברים הולכים מצד [ה]תורה, דכתיב בה אמת , ע"פ המשפט הפנימי של הדבר. ע"כ, מה שהוסכם בעולם שהחרב היא תכשיט, איננו מעלה כלל אותה מידי כיעורה, שסוף כל סוף היא כלי לפעולות של השחתה ורצח... אמנם אם נמצא מצד התורה ראיה שיש הוד והדר בחרב הגבור, אז נשכיל שיש לפעמים איבוד כזה שנעשה בחרב נוקמת, שהוא מביא ברכה לעולם יותר מאילו לא היה הדבר הצריך להכרת לפי חרב. כי הרשעים הצריכים להכרת, כך היא שלמותה של ההויה האנושית, שיהיו ויכרתו. אז תמצא לנו החרב בתור תכשיט. וזה אי אפשר לשפט משום בחינה של הסכמת ההרגל, כ"א מה שתכריע בזה הדעה העליונה, מפני הכתוב ברוח הקודש "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך" .
על זה כותב הר"צ טאו, "החרב המעבירה את הרע מן העולם היא חרב של לכתחילה. הרע שעימו היא מתמודדת אינו תוצאה של בדיעבד, של חטא האדם בלבד, אלא רע הקיים בעולם כמגמה אלוקית, שמלכתחילה, על מנת שיבוער ויתגלה הטוב העליון בכל עוצמתו" .
י. גבורת הגוף ככלי לגבורת הנפש והמחשבה
נקודה ייחודית במיוחד לגבורה במשנת הרב קוק, היא בתור כלי לגבורת הנפש והמחשבה. זיהה הרב שה"הפחד המחשבי" הוא אחת ממחלות הדור ומרחיק רבים מהתורה, ואף הקדיש מאמר שלם לנושא . התורה תשפיעה רק כשיתעמקו בה ללא פחד,
הוא צריך לעולם להרחיב את גבול הדעה שלה... בלב אמיץ, בלא יראה בלא מגור ופחד כלל. הפחד "מחמת המציק אשר כונן להשחית" השפיל את הנפש הכללית של עם זה האזור בגבורה, עד שנעשה מלא מגור ופחד מכל מחשבה ורעיון, וממילא מכל חפץ פועל ומעשה גדול וכולל... ההצלה היותר נכבדה לעמנו לעת כזאת היא הסרת הפחד... אשר דבק בו... ממשך ימי הגלות והרדיפות של שונאיו השפלים והרעים. גם על איש יחידי אין השכינה שורה כי-אם על חכם גבור ועשיר , ואינה שורה אלא מתוך שמחה, וקל-וחומר על הגוי כולו" .
הרב צבי קפלן, מ"חוג הראי"ה" , מבטא היטב את הבעיה:
יותר מדי נזדהו בתקופה האחרונה בתודעתם של בני-אדם, דתיות עם חולשה. בדרגה נמוכה מזהים את הדתיות עם חולשת הגוף, וקצת למעלה מזה, עם חולשת הרוח, עם אי-ההעזה הנפשית, המחשבתית. הדתיות מצטיירת בעיני רבים כעניינם של חלושי-אופי... והם זקוקים להתרפקות על מי שלמעלה מהם . ורבים גם המטיפים לדתיות, המבססים אותה על חולשת האדם, הבאים להראות לאדם מה דל הוא... ומתקבל הרושם כי מקורו היחידי של הרגש הדתי, היא הרגשת החולשה... ואין סתירה. הרגשת חולשת האדם לעומת בוראו, אינה שוללת את הרגשת גבור האדם, אשר ניתנה לו מאת בוראו לעשות בה כרצונו, כבחירתו .
אדם מודרני אינו נמשך לתורה של חולשה, "התנועה החיה של היישוב החדש... לא יכולה לשאת את הגו הכפוף, את הפנים הצמוקות והעצובות המפיקות פחד ומורך לב, את העינים התועות המראות יאוש ושנאת החיים... היא מטלת אימה של בוז..." .
חשוב לרב להוסיף שגבורת הרוח קשורה לגבורת הגוף , והוא מצייר בצורה נועזת:
גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף , זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קדש , לא פחות ממה שיש לנו רוח הקדש... מפני יראה נפולה... כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקדש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחית המתים הגופנית" .
הגבורה, כשהיא לעצמה היא תכשיט. עוז החיים בכל אופן הוא טוב ונאה, והיא בטבעה מחוברת עם גבורת הנפש, שהיא באה דוקא עם טהרתה ויושרה. ע"כ, הסימנים החיצונים (כגון חרב) המראים על הגבורה, הנם ג"כ תכשיטין... .
יא. ביטוי מאלף למסירות נפש אלטרואיסטי - טעם הבריאה
מפורסם מה שבעולם הבא, "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" של הרוגי לוד, משום שמסרו נפשם כדי להציל יהודים רבים . רעיון הנתינה והחסד הם מעמודי היסוד של העולם, "עולם חסד ייבנה". ידועים הם דברי הרמח"ל על פי הקבלה, שהעולם נברא לא מתוך צורך של הבורא, דבר שהיה מעיד חלילה, על חיסרון, אלא מתוך רצון אלטרואיסטי להטיב "חסד של אמת", גם ללא קבלת תמורה, ולא מתוך מחסור קודם . כמוהו גם האדם שנברא בצלם אלוקים, ושתפקידו להיות אלוקי, אמור לפתח את הצד האלטרואיסטי והנתינה שלו: "האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות... שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות" .
אין דוגמה יותר טובה לאלטרואיזם ומסירות מוחלטת לזולת ללא-תמורה, מאשר בשדה-הקרב. הצלת חבירו מגיעה עד שיש ספק פיקוח נפש, אך במלחמת מצוה, אין מגבלה לחובה. על כן, מגדיר הרמב"ם, על פי פסוקי מלחמה כמו "וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ד'" , "וַתִּצְלַח עָלָיו (על שמשון) רוּחַ ד'" , שמעשה גבורה נחשב לדרגה הראשונה של נבואה . כאמור, יש להבין את הרעיון בכך שהגיבור "משדר" ב"תדר האלוקי" של אלטרואיזם.
אכן, הרב הסביר שהמלחמות מוציאות את הכוחות הנסתרות שבכל עם אל הפועל , ובתור העם האלוקי, אזי המלחמות מוציאות מישראל את האלטרואיזם האלוקי והמסירות נפש המיוחד שבתוכנו . בין השאר, מונה הרב בין גורמי הגאולה, את ה"מסירות נפש... גבורת-רעם זו היא המביא לה באחרית הימים את הישועה המוחלטת" .
בהתאם, כותב הרב לממשלת אנגליה, שלא יתכן לגייס את היהודים שברחו מרוסיה במלחמת העולם, שאי אפשר לצפות "שינתן הקרבן היותר יקר, שהוא החיים", שזה חלק ממלחמה .
בנוסף, מסביר הרב שהמסירות נפש מבהירה ומבטא את סדרי העדיפות בחיים, מה עיקר ומה טפל:
ותכונת מסירות נפש, היא הקדושה העליונה, המגלה שכל נטיות החיים וגילוייהם דברים טפלים הם... וזאת היא תכונת האמת של כנסת ישראל בעצמיות מהותה, שלגבי העליוניות הזאת כל סיג ומחשך הוא רק צדדי ומום עובר. ויכול המעין השוטף הזה, המלא עז חיים של קדושה אלהית נאמנה, לשטוף בעזו את כל החלאה החצונה המקרית .
"דור כזה היוצא להורג, בעז נפש בשביל מטרות שהן נשגבות לפי דעו... לא יוכל להיות שפל... רוחו הוא נשגב, גדול ואדיר" . מספיד הרב את המגינים שנרצחו בקבוצות דגניה וכנרת, שלמרות מעשיהם הדתיים המקולקלים, אם "באו עד כדי מסירות נפשם, כמה הם למעלה, במעלת קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים", והרי הם כאותם "הרוגי לוד" האלטרואיסטים=האלוקיים .
כך מתבטא הרב קוק על מלחה"ע, "הפרטיות היא נבלעת כל כך במהומת הכלל" , "והמחשבה הכללית, ההולכת ופורחת בנשמת החושבים המבליטים כבר את אותיותיה במלואן... היא היא המכשירה את הגאולה, היא היא המביאה את רוח דמלכא משיחא" . הרעיון מנוסח היטב על ידי תלמידו המובהק, הרי"מ חרל"פ, המסביר מדוע מתחילה הגאולה דווקא עם השיבה ללאומיות: "כשמגיע תור התגלות צעדי הגאולה, ראשית התשובה היא, לשוב ולהקיץ מחדש את מושגי הכלל הנעלם של ישראל ולהתנער לאט לאט מהפרטיות, שמתוך זה יחדלו כליל כל החטאים והעיוותים" .
נראה שכך יש להבין את דברי הרב בשבח ההתעמלות, "על ידי המעשים המאמצים את גוף היחידים לשם הכלל".
יב. הגבורה והצבאיות בחיי הרב קוק זצ"ל- מבחנים ביוגראפיים מעשיים
יחד עם ההתייחסות התדירה ורבת-הפנים בכתביו של הרב קוק לחשיבות הגבורה, עדויות על הנהגתו האישית מחדדות אף יותר את מרכזיות הנושא אצלו .
מצאנו שדמותו של רבו הגיבור מתקופת נערותו בלוצין, הרב אליעזר דון יחייא , השאירה עליו רושם חזק ביותר. בנוסף לגאונותו, היה ר"א גם גיבור פיזי מאוד מרשים, עליו כתב מרן הרב באגרת לא-מוכרת:
לנצח לא אוכל לשכוח את מאור הפנים גדולת הנשמה... הרחבת הדעת, אשר בנשמה רעננה וגדולה זו היו מאירים כאור אבוקת-פלאים. והיו כל אלו שוכנים בגויה מחוטבה, חסונה ובריאה להפליא, שהזכירה לנו את גבורתם של ראשוני ראשונים, גבורי ישראל, גבורי דוד ושלמה, וגבורתם של יחידי התנאים והאמוראים, אבות התורה, אשר הנחילה לנו המסורת הקדושה רשמי גבורתם הגופנית שהייתה מעטרת את נשמתם הגדולה, הקדושה ועשירת הפאר העליון .
לימים, סיפר הרב לתלמידו בישיבה, שבתי (דון יחייא) דניאל, כיצד השפיע עליו סבו, שהצטייר בדמיונו כ"יהודי קדום, צאצא לגבורת ארץ יהודה, שתעה בגולה" .
יתירה מזאת, היות וניכר האדם בכוסו , דרך טובה במיוחד להכיר את מרן הרב היא דרך שיחת ה"חולין" שלו בפורים. נשמר לנו עדות מפורטת משלחן הפורים של הרב, כנראה בשנת תרצ"ג, שם סיפר בהתפעלות ובפרטי פרטים על פלאי הגבורה הפיזית של רבו ר"א דון יחייא, כיצד שהיה מועך טבעות נחושת באצבעותיו, מכניס כעשרה ילדים כרוכים במגבות ורוכבם ביחד על כתפיו, וכיצד עמד בראש הצעירים היהודים להתגונן בפני הקוזאקים הפורעים, תוך כדי שירת "אל תירא עבדי יעקב", ועוד. סיפר גם הרב זצ"ל, שכנערים, העבירו גשר לאמצע הים, בעיקר בעזרת כוחו של רבם . תיאר הרב, "הוא מיזג בתוכו גבורת הגוף, אומץ הלב ומידת ענווה" .
באותו פורים, שהיה לאחר שהתחילו הגרמנים להציק ליהודים , קם הרב, הטה את מגבעתו לצד ראשו, כדרך כומתת החיילים, חגר את אבנטו, ונתן פקודה לבני הישיבה, "בואו, בנים, ונקים גדוד למלחמה בעמלק!" התחיל הרב לצעוק פקודות צבאיות ברוסית, והוביל את הגדוד דרך מסדרונות הבית, תוך כדי הצדעה צבאית ושירה בהתלהבות עצומה: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו" .
רבים לא מודעים לכך שהרב אף הודה שזאת הייתה בהשראת אותו ר' אליעזר מלוצין , שכתב את הפיסקה המפורסמת, ש"גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים... עם כל הוד רוחניותה, גם... גופים חטובים ואיתנים... שרירים חזקים..." .
כמו כן, משורר ניכר גם בביטויים שמכניס לשיריו, מתוך הרהורי לבו. למשל, בשיר "הב לי הב", מתפייט הרב: "תנה לי תנה גבורת חפץ, הושיט לי נא כדורי נפץ, אנפץ בהם טירות ומגדלים... והדברים כחצים יקלעו מטרתם..." . "לעת יקיץ אריה ולביא... וחלשים נדכאים ימלאו גבורה".
למרות שצה"ל לא היה קיים בימי הרב (שנפטר בתרצ"ה, כ-13 שנה לפני מלחמת השחרור), שתי המסגרות הדומות ביותר, שמהם נוכל לראות את גישתו האוהדת לצבאיות ישראלית, היו הגדוד העברי שלחם בשורות צבא אנגליה במחה"ע ה-1, והמחתרות.
על אהדתו הנלהבת בגדוד העברי, למרות הבעייות הדתיות שם, כבר כתבנו למעלה . היא מתבטאת היטב בתארם "כצבאות קדושים, כמלאכי השרת נדמו לי", ובשבחיהם בדרשה ובתפילה המיוחדות שחיבר הרב לרגל טקס העלאת דגל הגדוד לארץ , ובהתייחסותו מליאת התקווה מתופעת חיילי הגדוד שבאורות המלחמה . הרב הבין די מהר שיתכן ודרך אנגליה תבוא הכיבוש והשבת זכותנו על ארץ ישראל, ואחת מהסיבות המרכזיות שעבר משווייץ לאנגליה בעיצומה של מלחה"ע ה-1, הייתה לסייע במידה האפשרית למה במהלך שהביא להצהרת בלפור.
לגבי המחתרות, אמנם עיקר פעילותם היו לאחר פטירת הרב , תוך כדי השואה ובסמוך יותר להקמת המדינה, אך כבר בזמנו, הספיק להראות את חיבתו ללוחמי ההגנה והאצ"ל (שהתפצלו בשנת תרצ"א), ואף להשפיע על "ברית חשמונאים", המחתרת הדתית, שהוקמה לאחר פטירתו על ידי חלק מתלמידיו . אהדתו מורגשת באגרותיו לז'בוטינסקי:
גבורים קדושים אתם לנו... גבורינו היקרים והנדיבים... ובזר נצחון... תופיע מהרה... חזקו ואמצו... אשריכם מגיני כבודנו... לפני הופעת התנוצצות אור גאולתנו. אחים אהובים, ובראשם הגיבור גדול הנפש מר ז'בוטינסקי, קבלו ברצון את ברכתי... אנשי מופת הנכם כעת... עתה הננו עם נולד... עם מלא עז ומרחה זוהר אמונה רבה... אתם גבורינו אשר נתקדשתם בקדושת גבורה... להגביר את כח הכלל כולו... ושִמכם יחרת לברכה לדור אחרון...
מספרים שתנועת "השומר" שבתה את לבו של הרב, ושהלך לראות במו עיניו בעמדם על משמרותיהם הקשות ביותר בגליל . לאחר פירוקה של "השומר", יש לנו עדות מאנשי "ההגנה", שבעיקר בסוף שנות התר"פ (שנות העשרים), הצטרפו קבוצות רבות של דתיים לשורותיה, ובמיוחד מישיבתו של הרב קוק . רמ"צ נריה, שהיה בין המתגייסים, סיפר שההשתלבות בהגנה הייתה מקובלת במרכז-הרב, לא רק עם ידיעת ראשי הישיבה, אלא אף בעידודם , וכך המשיך גם לאחר פטירת הרב, בתקופת ראשות הרי"מ חרל"פ . יש גם עדות שעזר הרב להגנה, ועל פי בקשתם, אף החביא מבוקשים בביתו, למרות שהדבר היה ממש מסכן את מעמדו עם השלטון הבריטי .
לפי עדות ר' ינאית בן-צבי, שהייתה פעילה מאד בהגנה, הקירבה עם הרב הודקה במיוחד לאחר מאורעות תרפ"ט, ומאז היה בקשר תמידי עם המִפְקדה . יעקב פת, מפקד ההגנה בירושלים, אף שמע מהרב קוק שהוא מחייב את עצם "ההגנה" וכי לדעתו כשצריך, היא דוחה שבת, ושאף הפיק הרב אישור מיוחד עבורו שיראה למשמרות "שומרי שבת" ויניחו לו בנסיעתו .
מעיד ר"ח קוברסקי: "בברית-החשמונאים היה מקובל ללמוד את תורת הרב קוק", ושדברי הרב הופיעו רבות בעיתוניהם, ואף קיימו לילי לימוד לזכרו של הרב בישיבה בתאריך פטירתו . היה אפילו מתח מכך שחשדו בשמאל שנטה הרב לכיוון היותר ימני , וחלק מבוגרי הישיבה מעריכים שהיו יותר בחורי מרכז-הרב באצ"ל מאשר בהגנה, "בחורים ממרכז היינו (רוב הישיבה) רביזיוניסטים... מפני שזה היה יותר רוח לאומי" . דוד רזיאל, שלמד שנתיים בישיבה בתקופת הרב, לימים אף מונה על ידי ז'בוטינסקי כמפקד של האצ"ל לפני מרידור ובגין .
בהספד של פרופ' י' קלויזנר לרב זצ"ל, אף תיאר ש"בן השבעים, היתה לו נטיה נפשית אל הצעירים ואל הציונות "השלמה" כי אמנם היה דבר משותף להרב הזקן ולהמרדנים הצעירים שמרדו בציונות הפשרנית והוותרנית" .
גם תגובתו האישית של הרב להתפרעויות הערבים מלמד על נטייה לצבאיות, למרות שכמובן, פעילות מהסוג הזה לרוב, תהיה חשאית ולא מתועדת. בכל זאת מצאנו אגרת שכתב לרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל, הרב הספרדי של יפו, ומפציר:
כעת בא אלי איש בר-סמכא, והגיד לי בבירור, שהערבים פה חושבים להתנפל ח"ו על אחב"י (אחינו בני ישראל), ושהנוצרים, וגם הממשלה המקומית (העותומנית. א"ש.), תומכים בהם בחשאי. מובן שעלינו לעמוד בעז"ה על נפש עמנו, ולדעת ולחקור שורש דבר. כמובן הנה ידי עם כת"ר לכל שימוש קטן וגדול הנדרש לזה... ונדבר בפרטיות בישוב הדעת, בנידון זה... למע"ה (למען ה') להשליך כל העסקים ולעסוק רק בזה גם במקום ספק רחוק מאד. ושומר ישראל לא ינום ולא ישן... .
בהספדו לקדושי מאורעות תרפ"ב, זעק הרב: "...שידע היהודי לעמוד על נפשו ועל כבודו וביחוד על נפש האומה וכבודה , ואז 'יוודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך'...". הדגיש הרב שם את פשט הפסוק, שהתשובה ל"לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם 'אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם?'" היא: ש"יִוָּדַע בַּגֹּיִים לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ" .
במאורעות תרפ"ט, כבר תיפקד הרב בתור הרב הראשי, ורואים בבירור את האקטיביזם ועידוד הצבאיות יוצא הדופן לרב בשיעור קומתו, מסביב להפגנת זכותנו על הכותל , ולאחר מכן במאורעות עצמם. אמנם לא שאלו אותו מלכתחילה, אך התרגש ושמח על הפגנתם של מאות צעירים שאורגנה על ידי בית"ר, שהניפו דגלים ליד הכותל בט' באב תרפ"ט, כתגובה להתנכלויות שם מצד המוסלמים: "בקנאותכם לקדשי האומה מזכירים אתם, בנים יקירים ואהובים, את קנאת הקודש של המכבים" .
עם פרוץ מאורעות תרפ"ט, פרץ הרב לאולם הישיבה ופנה לתלמידיו בקול רועד: "אלה מכם שחשים עצמם בעלי כוח, יצטרפו למגינים הנלחמים בהמון הפרוע. אין זמן. מי שיכול- לרובים. ומי שאינו יכול- לתהילים". הרב בעצמו מיהר לצאת, ואמר לרב חרל"פ: "אני הולך להצטרף למערכה, להיות עם הלוחמים המגינים. אם המופתי שם, גם אנו, כל הרבנים, צריכים להיות שם. האם אחינו יילחמו למעננו ואנו נשב פה ונחכה?". אך שכנעו הרב חרל"פ, שאם הרב ילך עם המגינים, יטענו הבריטים והערבים שכשם שהמופתי מסית את הערבים, גם הרבנים הסיתו את היהודים למהומות, ש"יש לפעול בשיקול דעת דווקא בגלל חומרת השעה" .
באותה תקופה, כמעט כל צמרת היישוב היהודי בארץ היו בקונגרס הציוני בציריך, לכן פנו אנשי ההגנה לרב קוק, והוא נתן אישור בכתב להוצאת עשרת הרובים שאוחסנו בבית הספר העירוני כדי לעצור את צעדת הערבים לכיוון שכונות היהודים בירושלים, והוסיף: "ושאני אחראי לתוצאות". הרב אף שיבח את ד"ר פון-ווייזל על מסירות נפשו שנגש אז לתת סטירה למופתי, ונדקר בבטנו .
אף הזכיר חתנו, הרב שלמה נתן רענן (תר"ס-תשל"ב), שהדריך הרב קוק את המחתרות לפגוע ואף להרוג ערבים כנקמה וכהרתעה לאחר מאורעות תרפ"ט . כמובן, יודגש שמדובר לפני קום המדינה וצה"ל, והבריטים לא טרחו מדי בשמירה על בטחון היהודים.
למרות שהנושא שלנו הוא ערך הגבורה הפיזית והצבאית במשנת הרב, אין ספק שהגבורה הנפשית והתעוזה יוצאי הדופן של הרב, הם קשורים, משפיעים ומועילים להבין את משנתו הרעיונית. אכן מצאנו מעשים רבים כאלה, למשל, בתקופת בויסק, בהיותו בחופשה בדובלן, ראה אדם תקיף מבזה את הרב זליג ראובן בנגיס . ניגש הרב לאותו עשיר, נתן לו סטירת לחי ואמר: "בפני אין מבזין תלמידי חכמים". העשיר הנעלב, רצה לתקוף את הרב, ואיים שיתבעהו למשפט. למרות הפצרות תלמידיו, סירב הרב להתנצל, שמא יתפרש הדבר כמחילה על עלבון תלמיד חכם .
למרות תפקידו הרם, וחשיבות השמירה על נימוסי השלטון בעיני התרבות האנגלית, כמה פעמים סירב הרב לבקר ואף לא ללחוץ את ידיו של ר' סטורס, מושל ירושלים, משום התנהגותו המבזה כלפי היהודים וכבוד התורה .
קריאת ביוגרפיה של הרב נראה כרשימת מעשי תעוזה, למשל איך שעמד מול הקנאים (ציונות, הקמת הרבנות הראשית, היתר המכירה בשביעית, שמן שומשום בפסח), רוב הרבנים (בנושא האבולוציה, פתיחת האוניברסיטה בירושלים), המזרחי (סוגיית בחירת נשים, הקמת "דגל ירושלים"), הימין (בנושאים כלכליים וחברתיים), השמאל (פרשת סטבסקי), שחקני הכדורגל ומחללי שבת, הרב הראשי של אנגליה (כשהפציר ברב להפסיק לעזור למשתמטי הגיוס), ופוליטיקאים אנגלים יהודים (שהתנגדו להצהרת בלפור). הרב אף סיכן את מעמדו ב"ביזוי בית המשפט" בפרשת סטבסקי, וסיכן את נפשו כשחתם ב"סיטונאות" על אישורים פיקטיביים כדי להציל יהודים שברחו מהגיוס ברוסיה ובאנגליה .
על כן, אין זה מקרה שאישיות כזאת גם יכתוב "כי מורך הלב הוא גם כן בכלל המדות האסורות... שהננו חייבים להזהר מארסה" , ו"חמושי גבורה אנו חייבים להיות" , וכל מה שראינו עד כה.
יג. הבדלים באופי ובתקופה בין הראי"ה לבין הרב צבי יהודה
עד כאן ראינו שההדגש על ערכי הגבורה והצבאיות המפורסמים אצל מורנו הרב צבי יהודה הם המשך טבעי ונאמן לגמרי למשנתו של אביו הרב זצ"ל. אמנם הרושם שיחסית, התמקד הרצב"י יותר בנושא, הוא נכון משתי סיבות חשובות.
מבחינת האופי, הרב קוק היה איש חזון ויצירה יוצא דופן, שקם אחד כמוהו רק בכל כמה דורות. לפי הערכה אחת, במשך עשרים שנה, כתב הרב בממוצע שבע מאמרים מקוריים ביום , ומפליא המראה של עשרות הרבות של מחברות שלו עם הגיית לבו, שם מתייחס בהרחבה ובחדשנות לכמעט כל נושא תחת השמיים . כשם שכותב הרב רבות על עם ישראל, ארץ ישראל, אמונה וגבורה, כך הוא כותב המון גם על אהבה, טעמי המצוות, חסידות, תשובה, סוציאליזם, צמחונות, זוגיות, מהפכנות, קבלה, שירה, אוניברסאליות ושלום.
לעומתו, כוחו וגדלותו ההיסטורית של הרצב"י הוא בכך, שבנוסף להקדשת שנים רבות לעריכת כתבי הרב, הוא בעיקר העמיד תלמידים הרבה ואפשר לומר שהעלה את עולם התורה של הציונות הדתית ואת ההתיישבות בארץ ישראל השלימה "על המפה". בתור מחנך של אלפי צעירים, התמקד הרב צב"י במספר מסרים מצומצם יחסי, שיובנו וירוממו את כל הדור, וחזר עליהם פעמים רבות .
רגילים לומר, שגאונים חיים כמה עשרות "לפני זמנם". אם מחשבת הרב המסתעפת והמורכבת, נקלטה בדורו בעיקר על ידי הרצב"י, הרי"מ חרל"פ, והרב הנזיר - דברי הרצב"י הובנו ונקלטו על ידי רבבות.
רק כשני עשורים אחרי פטירתו של הרב, עם המהפכה הכמותית והאיכותית שהביאה הצטרפותם של צעירי בני עקיבא לישיבה , התפתח דור שלם של אלפים ורבבות שכבר גדלו בארץ על ברכי "תורת ארץ ישראל", עם גאווה לאומית "צברית" נורמאלית, שירדו לסוף דעתם של מרן הרב ומורנו הרצב"י. מלחמת ששת הימים והשתתפותם של רבים מנאמני הארץ והתורה בשחרור וביישוב חבלי הארץ כבחזון הנביאים, הייתה ההגשמה של חזונם המשותף, אך רק הבּן זכה להכין תלמידים לזהות את השעה ולהוציאה לפועל.
על כן, הגבורה והצבאיות, מבחינה פרופורציונאלית, תופסת אצל הרצב"י יותר מקום מאשר אצל הרב, משום שזה אחד מהנושאים המרכזיים אצלו, לעומת אצל הרב, שם יש המון נושאים מרכזיים! על כן, הרושם של ערך הגבורה הוא יותר חזק אצל הרצב"י.
יחד עם ההבדל באישיות, מה שיותר חשוב הוא השוני ההיסטורי בין תקופותיהם. לפני הקמת המדינה וצה"ל, האנגלים, ולא היהודים, היו מופקדים על נושא הביטחון. אמנם היו מחתרות, אך מטבע הדברים לא היה ניתן להתייחס אליהם בפומבי. בקיצור, נושא הצבאיות לא מעסיק כל כך, כשאין צבא! ראינו שבמבחנים המעשיים המועטים שעלו, אכן הדגיש הרב מאוד את ערך הגבורה, ברם, עדיין היה אז תקווה, שנוכל בכל זאת, לרשת את הארץ בכסף ובדרכי שלום . בגלל תקופתו ואישיותו, יכול הרב להתייחס במקומות רבים לחזון השלום העולמי, ושענייננו הוא "סדור חיי המין האנושי כולו על פי דרכי האהבה והאחוה" . שמלחמה היא אכן בדיעבד, ואלמלא חטא העגל, הגוים היו משלימים איתנו ונותנים לנו את ארץ ישראל בשמחה .
אמנם, ההשוואה מעידה על הבדל גם אצל הרב קוק עצמו, בין תגובותיו למאורעות תר"פ, לבין אלה של תרפ"ב , לבין אלה של תרפ"ט , המראים תהליך "עיכול" מצער של תובנת המציאות, שלמרות הבטחת האנגלים, ולמרות תקוותנו לשלום, הערבים לא יתנו לנו לקנות את הארץ אלא בדרך מלחמת הגנה. בדיעבד, אם כך בחרו, אזי הננו עדים שרצון ה' הוא להכריחנו לעורר אף יותר את מלוא עוצמת הגבורה הישראלית של ימי קדם.
הרב קוק לא ראה את השואה האיומה, שחקקה במודעות הלאומית - אפילו של אגודת ישראל - את הקיצוניות והמחיר של שנאת ישראל, את החילול ה' הנורא שסבל עמנו האהוב, והחיוניות הבלתי-מעורערת להחיות את הגבורה הישראלית.
בתקופת הרצב"י, התמונה התבהרה אף יותר. המציאות של מדינה מותקפת מסביב, עם גיוס חובה, עימותים ופיגועים מזוינים, ניצחונות אלוהיים זוהרים, ושחרור יהודה ושומרון וירושלים עה"ק במלחמת ששת הימים, מדברים בעד עצמם עבור מי שרואה את יד ד' בהיסטוריה. עבור הרב, שההתבוננות בהנהגה העולמית של הקב"ה הוא "לחם חוקו" , אין ספק שהיה מגיב הרב לאירועים הללו בדיוק כפי שהגיב בנו הרצב"י. הצורך "לפעול עם אל" , לחדד את ערכי הגבורה, ולנצל את הזכות ליישם ב"פועל" את החזון של כיבוש והתיישבות בארץ ישראל השלימה, הוא בוודאי צריך לקחת זכות קדימה אליבא דרב זצ"ל, לעומת נושאים אחרים שבינתיים הם רק ב"כוח" תיאורטי.
כמו שראינו במרכז-הרב, שלפי צרכי הדור, נתן הרב זכות קדימה לחזונו להקים ישיבה שם ילמדו אמונה, תנ"ך, לאומיות, ובעברית, גם על חשבון חזונו המשני, ללימוד תורה בשיטות מחקריות של חכמת ישראל . ויתר הרב זמנית על אידיאל (עד להקמת מכון הרי פישל), לטובת אידיאלים אחרים, יותר בוערים . אין ספק שכך היה עושה הרב לו היה חי בתקופת הרצב"י, כשם שעשה בנו, לוותר זמנית על הדגשת חלק מהאידיאלים, כדי להתמקד בנושאי הדור, וכל שכן בעניני פיקוח נפש .
אכן, כותב הרב במפורש, שצריך לשאוף ולחלום על שלום, אך "לא לדחוק את הקץ", ובינתיים להרתיע ולחרף נפשנו אם צריך . הרב גם כותב במפורש שכיבוש ארץ ישראל דוחה פיקוח נפש , ואף נהג כן הלכה למעשה בפרשת "הכותל" (למרות הפצרותיהם של המנהיגים הציונים לוותר) , אז אין מקום לחשוב שהיה תומך בתנאֵי הסכם "שלום" כשהם סותרים את חובת כיבוש ארץ ישראל. אם הוא פוסק שצריך לקום ולכבוש את הארץ מאחרים, קל וחומר שאסור לתת מה שכבר בידנו. כדבריו: "חלילה לנו להתבטל מהמצוה החמורה שבחמורות של כיבוש ארץ הקודש וקנינה... שאין שום התנצלות להתבטל ממצוה חיובית" . קל וחומר עם אותו "שלום" מדומה וותרני, סותר את גישתו הגאה, הלאומית ביותר, ואישיותו התקיפה והמעיזה.
יד. סיכום
משתי הסיבות הללו, האישי ואף יותר, ההיסטורי, למרות שהיה הרצב"י נאמן לחלוטין לדרכו של אביו הרב זצ"ל, טבעי הדבר שדיבר הראי"ה, יחד עם ערך הגבורה והצבאיות, לא פחות על התיאוריה של חזון השלום העולמי ונושאים רבים אחרים, שהיו עבורו תיאורטיים כמעט באותה מידה. זאת לעומת מורנו הרצב"י, שהתייחס יותר, באופן פרופורציונאלי, לאתגרים הנוכחים, כמו גבורה וצבאיות, שבדורו כבר אינם תיאורטיים אלא מעשיים, ועם נסיבות היסטוריות וציבור תלמידים גדול שיכולים להוציאם מהכוח אל הפועל.
כשם שראינו שעם התגברות ההתפרעויות הערביות, דיבר הרב יותר על גבורה ונקמה, אין סיבה שהרצב"י יעשה אחרת. השוני, הן באיכות האירועים המעשיים (השואה, הקמת המדינה והצבא, המלחמות), והן בכמות התלמידים המקשיבים (שהמוניותם חייב הפשטה וצמצום מספר האידיאלים, והתמקדות באלה העומדים על הפרק), מחייב לשים את הנושאים היותר תיאורטיים, שהם כרגע יותר מופשטים, וגם לא ברי-יישום, על "אש נמוכה" יותר, כפי שעשה גם הרב בעניינים אחרים.
שניהם היו תמימי-דעים בערכים הנעלים של הגבורה הלאומית, הן מסיבות "לכתחילה", והן מסיבות של "בדיעבד" (שהוא ה"לכתחילה של הקב"ה" עבורנו בדורנו ), של כיבוש ויישוב ארץ ישראל, ושל השלום האוניברסאלי גם יחד, ועל ה"תפארת" ההרמונית שביניהם.
העובדה שגדול הדור, "עוד לפני היות חיילים בישראל, שר הוא לגבורה הישראלית... הפיזית" , היא מספיק מפתיעה וחדשנית. לדרוש שיתייחס אף יותר לנושא זה, שבזמנו היה לרוב תיאורטי, הוא פשוט אנכרוניזם.
הרב שבט
