מורינו ורבינו הגאון החסיד ר' שמחה שיף זצ"ל זקן הרמי"ם בישיבת איתרי מפארי ישיבת חברון, תלמיד מובהק לגרי"מ פיינשטין זצ"ל, ר"מ בישיבת הנגב (עזתה) ולאחר מכן למעלה מיובל שנים בישיבת איתרי, עד לאחרונה. דבק בבית גור ואהוב עד מאד על ה"בית ישראל" וה"לב שמחה" (ואף בן משפחתם מצד הרבנית ע"ה שהיתה אשה גדולה ומחנכת דגולה וסופרת - ה. תראל).
ר' שמחה היה למדן מופלג, מחנך בחסד עליון בלימוד, ידע לשמוע בלימוד ולא רק ללמד. אהוב על תלמידיו בצורה מודגשת. מעולם לא הילך בגדולות וכל התנהלותו היתה בפשטות. היה גשר נדיר בין העולם החסידי- פולני- גוראי לבין העולם הישיבתי ליטאי.
חיבר ב"כ של שערי שמחה (על ב"ב וכתובות).
----
היה למדן עצום, והיה מפורסם בכך מגיל צעיר במיוחד. עוד דיבר עם הרב מבריסק בלימוד וחזר על זה לא מעט. איך שאלו שאלה במשניות טהרות ועוד, ואיך הרב מבריסק חזר בעל פה על המשנה, על כל הראשונים וכל המפרשים, ואז נפנה אליו ושאלו בהארת פנים: ומה כעת עדיין קשה?.
בתקופה אחר נישואיו לרבנית הניה שיף ע"ה, דמות מיוחדת בפני עצמה, הקים (או המשיך לנהל) כולל בתל אביב ליד מקום מגורי אביו, ברחוב בן יהודה. שמעתי מאחד הלומדים שם איך עמלו על כל סוגיא בבבא מציעא בעיון ובעמקות נפלאה.
היה תענוג לדבר איתו בלימוד, והוא היה מתייחס בכבוד ראוי ומיוחד לכל אחד שבא אליו בישיבה או בביתו.
אם השיחה הייתה עוברת לדברי חולין, היה מציע באדיבות מקורות אחרים וחוזר ומפנה את השיחה לאפיקים תורניים.
הבית שהקים היה בית מיוחד, מלבד החלק התורני שלו בישיבה, גם האווירה, הכבוד ההדדי, החכמה והמתינות, יראת השמים, החסידות שהוקרנו לשני ילדיהם.
הלוויה היום הספיד תלמידו בישיבה, שהפך להיות ראשה הגאון הגדול רבי אריאב עוזר שדיבר גם על השברי לוחות שהיו מונחים בארון, על המאור פנים ועל ההתמסרות במסירות נפש ללמוד בכל י"ג שנותיו האחרונות, אחר שעבר את האירוע מוחי. כמה קנו ממנו ולמדו ממנו, גם בתורה עצמה שעוד השתדל להוסיף ולחדש, וגם בכל הסביב סביב.
וקרא על כך את המאמר: קשה יום מיתתן של צדיקים כיום שנשברו בו הלוחות. והיטיב לתאר את שני הצדדים בכך.
חבל על דאבדין.
---
בס"ד
גבריאל יצחק רוונה, עיר האבות באר שבע ת"ו
לדמותו של הרב שמחה שיף זצ"ל
בשבת קודש פרשת דברים, ו אב התשפ"ד, נבתש"ם מו"ר הרב שמחה שיף זצ"ל, מרביץ תורה וחסיד.
היכרותי אותו הייתה בעיקרה בשנים תשמ"ט-תשנ"ה, בחלקן אף שמעתי ממנו שיעור יומי. היה בו שילוב מעניין של חסידות גוראית, גדלות אדם סלבודקאית, אותה ספג בישיבת חברון שבה למד, ולמדנות בריסקאית.
פאותיו היו קשורות מתחת לכיפתו המחודדת ולפחות בשבת הייתה חזותו החיצונית כשל חסיד גור לכל דבר [למעט העובדה שמכנסיו לא הוכנסו לגרביו ; נדמה לי שבימות החול לבש פראק, אולם יתכן שלבש מעיל ארוך כדרך החסידים, פרט זה אינו זכור לי במדויק]. בדרשות שמסר בלילות שבת, בשבתות שבהן שהה בישבה"ק הזכיר תדיר את השפת אמת והמשפט 'אומר השפת אמת' היה תמיד, או כמעט תמיד, אחד מהמשפטים הראשונים של הדרשה.
בעוד ששאר לומדי בין המדרש השתמשו בסטנדרים, השתמש הוא בשולחן קטן שהיה מונח תדיר ליד מקומו מימין לארון הקודש, ואפשר שהיה גם זה אחד מסממני חסידותו [בישיבות חסידיות יושבים הלומדים לאורכם של שולחנות, ולא ליד סטנדרים כנהוג בישיבות ליטאיות].
עם זה היה בו גם מהדרה של גדלות האדם הסלבודקאית, אותו הדר שפעמים הרבה קשה להגדרה, אך ניתן לחוש בו היטב.
דומה שאין צריך לומר שהיה מתמיד ולמדן. לנסיעות היה נוטל עמו גמרא קטנה ובאוטובוסים חשוכים האיר עליה בפנס קטן שנשא עמו. דרך לימודו הייתה הדרך הישיבתית מבית מדרשו של רבי חיים מבריסק, ובצעירותו היה רגיל להיכנס לבנו, הרב מבריסק בירושלים.
בשיעוריו לא הגיש מוצר אפוי ומוגמר, אלא גירה את חשיבתם של הלומדים וגרם להם למעין 'סיעור מוחות'. היה אחד הבחורים שהתבטא שבעוד שאחרים מישרים את החשיבה ומייצבים אותה, ר"ש 'לש' את מוחם של שומעיו. משום כך, לא הגיד שיעור לבחורים שהגיעו זה מקרוב אלא לבני שיעור ג', שכבר קנו מידה כלשהי של למדנות והיו בשלים לשמיעת שיעור מסוג זה.
לקראת סוכות היו שבאו אליו לביתו וסייעו לו בבניית הסוכה, נפוצה שמועה שזוהי סגולה לשידוך. אפשר שתרמה לכך גם העובדה שגר בלבה של העיר, בבניין הגבוה שמאחורי מלון מרכז, וקל היה להגיע אליו.
אחרי ששמעתי ממנו כמה שיעורים בתחילת שיעור ג', סברתי שאיני מתאים לשיעורו ולסגנונו ובקשתי לחזור לשיעור נמוך יותר, אך הוא לא הסכים ויתכן שאף קצת נפגע. אף על פי כן זכיתי לקשר טוב עמו, אולי אף ייחודי במידת מה. כל פעם שניגשתי אליו 'לדבר בלימוד' הוא ניתב את השיחה כך שהגיעה, בסופו של דבר, לענייני חסידות.
כך, למשל, הוא שלימד אותי שהבסיס להבדל שבין חסידים ל'ליטאים' הוא השוני בתפישתם את הא-לוהות. תפישתם של החסידים הוא אימננטית, 'יחודא עילאה', הצמצום אינו כפשוטו, שהרי לית אתר פנוי מיניה ובכל מקום ישנה א-לוהות. הליטאים אינם כופרים בכך, אולם סבורים, כמו שכותב רבי חיים מואלוז'ין בנפש החיים שלו, שתודעה אימננטית קבועה עלולה להביא לטשטוש גבולות מסוכן ובלשונו של ר"ש, בעקבות נפש החיים – 'אדם עלול להגיע לכך שילמד בבית הכסא', ולכן הם מעדיפים להדגיש את הממד הטרנסצנדנטלי של הא-לוהות, יחודא תיתאה.
ממנו שמעתי לראשונה על רבי אהרן מסטרשלה, תלמידו של רש"ז מלאדי שנחשב בידי רבים מתלמדיו ליורשו ולממשיך דרכו. ר"ש טען שלו הייתה דרכו רבי אהרן מתקבלת, היתה חב"ד דומה היום לקרלין, חצר הידוע בתפילותיה הנלהבות. לדבריו של ר"ש ישנה בחב"ד נטייה לעמעם את זכרו של רבי אהרן [דומה שכיום המצב השתנה] ו'זוהי זכותם' כלשונו, כיוון שסוף סוף פרשנותו לחסידות החבדי"ת לא התקבלה אצלם.
סיפר לי גם על האדמו"ר מגור, ה'בית ישראל', אליו היה מקורב. סיפר בין השאר שאמר לו שלדעתו כבר אין בדורות אלה 'רבי' במובן הבעשט"י המקורי, ואף על אודות עצמו אמר 'אני אינני רבי, אני הקומנדנט של כל הקומנדנטים'.
במרוצת השנים לא שמרתי על קשר אתו, שמעתי שנתאלמן ושעבר אירוע מוחי, אך לא ידעתי הרבה מעבר לכך. ממילא הוא נותר בזיכרוני כפי שהכרתי אותו אז, בשנות העמידה שלו, למדן מובהק מחד גיסא וחסיד נאמן וחריף מאידך גיסא, במלוא כוחו, רעננותו ועסיסיותו.
יהי רצון שיהיה למליץ יושר לעם ישראל השרוי כעת בתקופה קשה, בין המצרים כפשוטו ממש.
תנצב"ה עד יעמוד לגורלו לקץ הימין.
