סוף בין הזמנים. אני מתיישב בחורשה קטנה בירושלים ליד שולחן עץ וכותב.
ולמה אני מתרגש מהשולחן הזה, בחיק הטבע?
גם הוא היה עץ, כמו אלה הנטועים פה סביבו.
גם הוא היה פעם ענפים.
במקום שיבנו ממנו ארון בדירה אפלה,
עשו ממנו שולחן, ונטעו אותו שוב
ליד חברי הילדות שלו, פה בשדה.
אבל בלילה, באין רואה, הוא מדבר עם העצים בשפתם…
רוח אלול מנשבת פה בגן. שנה שהתחילה באסון ואחריו מלחמה. ראינו אחדות, ראינו גבורה. לצערנו גם הרבה מדי הלוויות. אחד אמר לי: "השנה לא יכולתי לקרוא את הקינות". אחד אמר לי שכבר לא צריך ללמוד על חומות שנפרצו, הכל הוסרט ורץ ברשת. גם את קול השופר, בעצם, כבר שמעתי השנה הרבה, מתוך קולן של האלמנות הצעירות ליד הקבר הפתוח. שברים-תרועה, ואחר כך שברים של כולנו.
אבל רוח התשובה מתחדשת כל פעם. תמיד יש תשובה על התשובה.
השבוע קיבלתי פתאום שיחה מיובל מקיבוץ בצפון. "אהרן, יש לך אצלי גיטרה ישנה שאני רוצה להחזיר לך". נזכרתי שלפני עשר שנים מסרתי לו את ה'גיבסון' הישנה שאבי שיחי' היה מנגן לנו עליה לפני השינה… "מחילה, הגיטרה עדיין שבורה, אבל פשוט החלפתי מקצוע. כבר לא מתקן כלי נגינה. היום אני בתחום הטיפול. עדיין משתדל לתקן כלים שבורים, אבל בבני אדם". וכך היא חזרה אליי, עוד יותר מפורקת ממה שהייתה… גם זה מבשר לי את אלול. אלול מבקש להחזיר לנו את הדברים למקומם, לשורשם. התשובה מחזירה את הזיכרונות, את הרצונות, את עצמנו לעצמנו, וגם אם לא הצלחת לתקן, תבוא עם השברים.
בפרשה שלנו, ה' אומר לנו "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". ולפני ראש השנה, בפרשת ניצבים, שוב התורה תכתוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע… ובחרת בחיים".
במחנה קיץ בו ניגנתי לפני שנים, דרש הרב ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל: "הלא ברור שאבחר בחיים! אם מונחים לפניך שתי צלחות, וליד אחת מהן מונח פתק: 'רעל', האם יש טיפש שיטעם ממנה?"
שתק, ואז בקולו הדרמטי אמר:
"ראה!!! זו המשמעות העמוקה של הבקשה. ראה, התבונן בן אדם היטב היטב איפה החיים ואיפה המוות! לא תמיד מונח פתק 'רעל' ליד אותה צלחת 'לא נכונה'…".
עכשיו אני חושב שוב על השברים והתרועה ששמעתי בהספדים… גם להם, כמו תקיעות השופר, יש הרבה משמעויות. עלינו לקחת את אותם קולות ולהמליך את ה'. להמשיך מהם את הרוח המדהימה של עם ישראל, ולבחור בחיים.
ר' אהרן רזאל
