ד. מַהֲלַךְ כָּל הַיֵּשׁ הוּא בָּנוּי עַל יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה. הַהֲוָיוֹת מִתְגַּלּוֹת בְּתוֹר יְרִידָה מֵאֱלוֹהִיּוּת לְעוֹלָמִיּוּת, שֶׁהִיא כְּמוֹ הַשְׁפָּלָה וּ"מִיתָה" נוֹרָאָה, אֲשֶׁר כָּל הַיְרִידוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה, מֵרִבּוּי כִּשְׁרוֹן וְקִנְיָן לְמִעוּט כִּשְׁרוֹן וְקִנְיָן, לֹא יִשְׁווּ לָהּ. וְכָל זֶה נַעֲשֶׂה עַל פִּי הַמִּשְׁקָל הָעֶלְיוֹן שֶׁל שְׁפִיטַת הַצֶּדֶק, הַמְּשַׁעֶרֶת אֶת מִשְׁפַּט הַהֲוָיוֹת בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא, וְיֵשׁ בְּחֶסֶד עֶלְיוֹן שֶׁל "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" מִשּׁוּם מִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַדִּין שֶׁל רוּחַ אֱלוֹהִים הַמְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אָמְנָם יְרִידָה זוֹ הֲלֹא יְסוֹד הָעֲלִיָּה הָעֶלְיוֹנָה גָּנוּז בָּהּ, וְלִפְנֵי סֵדֶר זְמַנִּים הִיא, הֲרֵי הָעֲלִיָּה כְּרוּכָה כְּבָר בָּהּ, וּתְהוֹם רַבָּה שֶׁל הַמִּשְׁפָּט וְהַרְרֵי אֵל שֶׁל הַצְּדָקָה יַחְדָּיו יִשָּׁקוּ. וְהוֹלְכִים הַדְּבָרִים וּמִתְבָּרְרִים, שָׁבִים לְאֵיתָנָם בְּיֶתֶר שְׂאֵת בְּרוּחַ הָאָדָם, שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ, וְהִיא דֻּגְמָא לְכָל הַיֵּשׁ בְּרוּם רוֹמְמוּת וּבְשֵׁפֶל תַּחְתִּיּוֹת. "אֲדֹנָ-י מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר, בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵ-ל, תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר: שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם". וְכָל מַה שֶּׁאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים יוֹתֵר, עַד כַּמָּה הַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר פְּרָטִיִּים שֶׁבַּהֲוָיָה, הָרוּחָנִית וְהַחָמְרִית, יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם זְעִירוּת וְקִמּוּץ שֶׁל כָּל הַכְּלָלִיִּים, וְכָל קֹטֶן יֵשׁ בּוֹ צְלָלִים שֶׁל גֹּדֶל בְּעֹמֶק יֵשׁוּתוֹ – שׁוּב לֹא נִתְפַּלֵּא כְּלָל עַל רַז הַתְּשׁוּבָה הַחוֹדֵר כָּל כָּךְ לְעִמְקֵי נֶפֶשׁ הָאָדָם, וְחוֹדֵר הוּא וְהוֹלֵךְ מֵרֵאשִׁית תְּעוּפַת הֲלָךְ מַחֲשַׁבְתּוֹ וְהַשְׁקָפַת עוֹלָמוֹ עַד פְּרָטִיּוּת דִּיּוּקֵי מַעֲשָׂיו וְתֵאוּרֵי מִדּוֹתָיו, וְהַדְּבָרִים הוֹלְכִים וְחוֹזְרִים לִפְעֻלָּתָם בַּמַּהֲלָכִים הַהִיסְתּוֹרִיִּים שֶׁל כְּלָלוּת הָאָדָם. וּכְשֶׁנֵּדַע עוֹד יוֹתֵר אֶת הָעֵרֶךְ הָאֵיכוּתִי שֶׁל הָאָדָם וְרוּחוֹ וְאֶת הַצִּבְיוֹן שֶׁהוּא נוֹתֵן לַמְּצִיאוּת עַל יְדֵי הַטְבָּעָתו, מִיָּד נַבִּיט בִּבְהִירוּת עַל הַיַּחַשׂ הַמַּזְהִיר שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה הַקּוֹסְמִית, בְּמוּבָנָהּ הַיּוֹתֵר רָחָב וְהַיּוֹתֵר עָמֹק וְיוֹתֵר רָם, עִם תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל הָאָדָם, הַיְחִידִי וְהַצִּבּוּרִי, שֶׁעַל אוֹפַנֶּיהָ סוֹבְבִים מִתְגַּלְגְּלִים כָּל תַּכְסִיסֵי הַחַיִּים הַמַּעֲשִּׂיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ד"'.
פֶּרֶק יא – מְקוֹרוֹת הַתְּשׁוּבָה בִּכְלָלוּת הַהֲוָיָה וּבְרוּחָנִיּוּתָהּ הָעֶלְיוֹנָה.
המשפט הפותח את הפסקה, שהוא עיקרון מרכזי בהגותו של הרב קוק, מתבאר לכל ארכה: מַהֲלַךְ כָּל הַיֵּשׁ הוּא בָּנוּי עַל יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה. העולם נמצא בתנועה מתמדת. תנועה זו איננה אקוטית, חסרת כיוון ופשר, אלא יש לה מגמה: תשובה. תשובה היא מהות ההוויה, התעלותו והשתכללותו של העולם זו מגמת בריאתו. הקשר עם הבורא מתגלה על ידי השתכללות העולם, לכן תשובה כלל־עולמית זו אינה עומדת בניגוד לו, גילוי הקשר עם הבורא אינו 'על חשבון' העולם, אלא אדרבא – העצמתו והארתו. ואף שתנועת ההתעלות קיימת בַכל כבר מראשית הבריאה, מכיוון שרק האדם הוא בעל תבונה ורצון, רק הוא יכול לשוב בתשובה באופן מודע, לכן תשובת העולם תלויה דווקא בו ובתשובתו.
הַהֲוָיוֹת מִתְגַּלּוֹת בְּתוֹר יְרִידָה מֵאֱלוֹהִיּוּת לְעוֹלָמִיּוּת. בריאת העולם, על כל ההוויות השונות והמרובות הקיימות בו, כל היצורים והחומרים המגוונים, היא צמצום מאלוהות לעולם, מאינסוף לסופי.[170] הבריאה היא צמצום כה חריף, שֶׁהִיא כְּמוֹ הַשְׁפָּלָה וּ"מִיתָה" נוֹרָאָה, משום שגם מוות הוא מעבר מהותי מסוג אחד של קיום לסוג לגמרי אחר של קיום. ביחס לאדם זהו הדבר הקרוב ביותר למעבר מאלוהיות לעולמיות. מוות הוא שיא הגבוליות והשניוּת – ישנם החיים ויש מה שאחריהם. שניות זו כמובן קיימת רק בעולם שיש בו ריבוי של דברים מוגבלים, ולא באלוהות האינסופית האחת, בה אין גבולות וממילא אין ריבוי. אֲשֶׁר כָּל הַיְרִידוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה, מֵרִבּוּי כִּשְׁרוֹן וְקִנְיָן לְמִעוּט כִּשְׁרוֹן וְקִנְיָן, לֹא יִשְׁווּ לָהּ, שכן זו אינה ירידה כמותית או איכותית, של אופן וסגנון הדרגות השונות, אלא ירידה מהותית. עד כדי כך עצום הפער שבין הבורא לבריאה, שמעשה הבריאה מכוּנֶה "יש מאין": זהו ביטוי שנשמע באופן פשטני ככפירה נוראה – מה שקדם לעולם, כלומר – האלוהות, הוא 'אין'; אלא שבגלל השוני המהותי והמוחלט שבין האלוהות לבין העולם, אי אפשר לכנות גם את האלוהות בתואר "יש", כמו העולם, וממילא היא מכוּנָה 'אין'.
הרמב"ם מסתפק בהבדלה בין שני סוגי ישויות – האלוהות היא 'יש' שהוא הכרחי, אין קיום לדבר בלעדיה, ואילו העולם הוא 'יש' אפשרי בלבד. אפשר גם שלא יתקיים (עי' 'מורה נבוכים' ח"א, נ"ז). ואילו המקובלים מותירים את תואר ה'אין' על כנו, רק שמוסיפים עליו – האלוהות אינה "אין" בלבד, אלא "אין־סוף", זוהי שלילת השלילה. בכך הופכים המקובלים את מושג האלוהות לחיובי במובלע, לא שלילה בלבד.
תשובה מקשרת בין ה"אין" ל"יש", בין האינסופי לסופי. בריאת העולם, אותו צמצום המדומה למיתה, אינה פעולה שנעשתה מתוך הכרח או בטעות, אלא במגמה לממש את רעיון התשובה על ידי מציאות עצמאית, שמתאפשרת רק בריחוק מן המקור האלוהי (כמבואר באורות הקודש ח"ב, מאמר חמישי): וְכָל זֶה נַעֲשֶׂה עַל פִּי הַמִּשְׁקָל הָעֶלְיוֹן שֶׁל שְׁפִיטַת הַצֶּדֶק, לא בשיקול דעת של שופטים בשר ודם, לכן משפט צדק כזה אינו מסתפק בהבחנה בין דבר לדבר וזיכוי כל צד במה שמגיע לו, אלא גורם שכל דבר יגיע למיצויו, לגילוי מלֹא הפוטנציאל שלו. שפיטה זו מְשַׁעֶרֶת אֶת מִשְׁפַּט הַהֲוָיוֹת בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא, ולא לאחר הבריאה, משום שלא מדובר כאן במשפט שנעשה לאחר מעשה, בחקירה מה ראוי שיהיה במציאות קיימת, אלא קודם לה.
הפועל מְשַׁעֶרֶת אינו מתאר רק פעולה שהינה תרגום המילה היפותזה, הנחה, אלא הוא אף מלשון שער (עי' זהר ח"א קג, ב). שפיטת הצדק פותחת שער למימוש רעיון התשובה על ידי יצירת פער מהמקור האלוהי, חלל פנוי שבו יוכלו להתגשם רעיונות שונים, הוויות שילכו ויתעלו, יתקרבו למקורן מבלי לאבד את הייחודיות והעצמיות שלהן. לכן הרב קוק מיד מוסיף: וְיֵשׁ בְּחֶסֶד עֶלְיוֹן שֶׁל "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג) מִשּׁוּם מִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַדִּין שֶׁל רוּחַ אֱלוֹהִים הַמְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם. מצד אחד, בריאת העולם נעשתה על ידי מדת הדין – גבורה של צמצום והפרדה שאִפשרה חלל פנוי בו נברא עולם סופי, אך מצד שני בריאת העולם היא חסד של מימוש הוויות שונות שיתגלו בפועל, יתפתחו ויתקיימו במלא הפוטנציאל שלהן.
מילות הפסוק שהרב קוק מביא כאן, "וְרוּחַ אֱלוֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב), מסמלות את היחס שבין הבורא לבריאה: ישנה קרבה גדולה וגם הבדל מהותי ביניהם, כמו נשר המרחף מעל גוזליו כדי להגן עליהם, לשמור ולהאכיל. לא עזב אלוהים את הארץ, הוא משגיח ומחייה אותה ואף יצר בה את האדם בצלמו, אך בעצמותו הוא עודנו נסתר ונעלם מן העולם. לכן זהו חֶסֶד עֶלְיוֹן, חסד רגיל אינו נפרד אלא משפיע בגלוי ללא גבול; אך בכך מקבל ההשפעה עלול להיבלע, להתמוסס בשפע שאינו נפסק. ואילו חֶסֶד עֶלְיוֹן גם נפרד ומסתלק תוך שהוא ממשיך להשפיע ולהחיות מרחוק, ובכך הוא מאפשר עצמאות ומרחב התפתחות למקבל השפע. כאשר העולם והאדם מתפתחים ונעשים יותר עוצמתיים ומשוכללים, נדמה לכאורה שהם מגדילים את הפער שבינם לבין הבורא, שכן נדמה לכאורה שכך הם פחות זקוקים לסיוע אלוהי; אולם האמת היא שזו בדיוק ההתקרבות לבורא – ככל שהעולם והאדם נעשים יותר דומים לבורא, יותר מפותחים ומשוכללים, גם דבקותם בבורא מתעלה. כאשר אדם נעשה עצמאי הוא מגלה את הקשר לאלוהות מחדש, זה כבר לא קשר של הכרח, של כפיפות קומה ואילוץ, אלא יותר ברית ושותפות.[171]
אָמְנָם יְרִידָה זוֹ הֲלֹא יְסוֹד הָעֲלִיָּה הָעֶלְיוֹנָה גָּנוּז בָּהּ, כלומר – תשובת העולם, ההתעלות התמידית שקיימת בהוויה, קיימת בה מבראשית, כך שבריאת העולם היא "ירידה לצורך עליה". גם הפיתוי בחטא אדם הראשון היה סוג של עליה לאלוהים, כפי שהציג זאת הנחש: "וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים" (בראשית ג, ה); אולם עליה זו היא רק אמצעי כדי לתפוס מעמד, הנובעת מהגדרה מעוותת של המושג האלוהי ושל האדם – אלוהים יודע משהו, ולכן יש לו כוח ושליטה, וגם האדם רוצה בכוח כזה ומשום כך הוא מתאווה לאכול מפרי עץ הדעת. זו עלייה מדומיינת שמביאה לגירוש מגן עדן. תשובת העולם לעומת זאת, היא עֲלִיָּה עֶלְיוֹנָה של דבקות באלוהים ולא שאיפה להיות במקומו, התעלות תמידית: "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלוֹהִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח).
וְלִפְנֵי סֵדֶר זְמַנִּים הִיא, הֲרֵי הָעֲלִיָּה כְּרוּכָה כְּבָר בָּהּ, כדברי חז"ל, שתשובה קדמה לעולם (פסחים נד, א), וממילא הופיעה בו כבר בתחילת בריאתו. העלייה אינה תוצר של המתרחש בעולם, אלא מהותית וקבועה באדם ובעולם בסדר שנקבע מראש. וּתְהוֹם רַבָּה שֶׁל הַמִּשְׁפָּט, הדין של ההפרדה בין אלוהות לעולמיות, וְהַרְרֵי אֵל שֶׁל הַצְּדָקָה, הנתינה, תכונת ההתווספות התמידית על הקיים, כמו צדקה לעניים – היא תיאור של תשובת העולם; האדם איננו סטטי, בניגוד לבעלי החיים הוא כל הזמן מתפתח, מוסיף חכמה ומשתכלל. הדין והנתינה, הריחוק והקרבה – יַחְדָּיו יִשָּׁקוּ. כפי שאמר אלוהים לאברהם אבינו על זרעו: "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). שני הקטבים – דין וחסד, דחילו ורחימו, נצרכים כדי לאזן זה את זה. קרבת אלוהים צריכה ריחוק ויראה כדי לא להתמוסס באינסוף, והפער שבין אלוהים לבריאה צריך דבקות, גילוי אלוהי בתוך העולם, כדי שימשיך ויתעלה.
וְהוֹלְכִים הַדְּבָרִים וּמִתְבָּרְרִים, שָׁבִים לְאֵיתָנָם בְּיֶתֶר שְׂאֵת בְּרוּחַ הָאָדָם. דווקא ברוחו, בהכרת האדם, משום שרק הוא יכול לקשר בין הנברא הדומם, הארץ חסרת המודעוּת, לבין אלוהים ומגמותיו בבריאה. אדם מצד אחד הוא "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז), יש לו גוף כמו לכל בעלי החיים, ומצד שני הופחה בו "נִשְׁמַת חַיִּים" (שם), והוא נברא בצלם אלוהים עם תבונה ורצון, כך שבאפשרותו לצאת ממסגרת ההוויה הדוממת ולשנות את המציאות שאליה הוא קשור בכל ישותו – בזכות הקשר המודע שיש לו גם לאלוהים. שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ, וְהִיא דֻּגְמָא לְכָל הַיֵּשׁ בְּרוּם רוֹמְמוּת וּבְשֵׁפֶל תַּחְתִּיּוֹת. באדם יש רוממות של קרבת אלוהים יותר מבכל שאר יצורי ההוויה, בזכות מודעותו ונשמתו שהיא "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב); ומנגד הוא גם עלול לרדת לשפל נחות יותר מכל שאר היצורים. רק אדם יכול לחטוא בזדון, להתרחק מן המקור האלוהי באופן מודע. אך כאשר הוא שב בתשובה, מתקרב חזרה לאלוהים וזדונותיו נעשים לזכויות, הוא מגלה את מהות ההוויה ומרומם את כולה עמו.
ישנן שיטות רוחניות שמדגישות את הניגודיות הקיימת באדם, שיש בו נפש אלוהית וכנגדה נפש בהמית, שכל אחת מושכת לכיוונה, והוא נתון בין הפטיש לסדן, קרוע בין השתיים. רבי שניאור זלמן מלאדי, שנוקט בשיטה זו, מבאר אותה בספר 'התניא' שלו, בחלק 'ליקוטי אמרים' שנקרא גם "ספר של בינונים"; צדיק שולט לגמרי בנפשו הבהמית, רשע נתון כולו תחת נפשו הבהמית, ואילו בינוני הוא בין לבין, חש בעוצמה את נפשו האלוהית אך אינו יכול להיפטר מן הנפש הבהמית. בניגוד לתפיסה זו הרב קוק מדגיש כאן את אחדות הנפש, שבזכותה ההוויה כולה, על חלקיה השונים, שבה ומתקרבת למקור האלוהי. וכדברי הרמב"ם: "כי נפש האדם נפש אחת" (שמונה פרקים א); ודאי ששוכנים בה יצרים שונים, נטיות ותכונות שונות, אך במהותה הנפש היא אחת. תשובה באה מתוך מודעות לשניוּת הקיימת הנפש, בצד מודעות לאחדות המהותית שבה, המקשרת בין העולמות השונים.
"אֲדֹנָ-י מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר, בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵ-ל, תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר: שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם" (תהלים צ, א-ג). הקריאה לאדם לשוב הייתה עוד בטרם הבריאה. וגם לאחר הבריאה, כאשר אדם עלול לחטוא ולהגיע עד דכא, עד שפל תחתיות, הוא נקרא כל העת לשוב בתשובה. ואפילו אם נדמה שההוויה מצד עצמה לא מאפשרת זאת, כי הוא נתון בעוני ודכא, האדם יכול וצריך לשוב אל ה', מכיוון שתמיד ה' הוא מעון, מקום ומענה לו ולרוחו. התשובה אינה מותנית בהוויה, אלא אדרבא, אדם יכול וצריך לשוב בכל מצב ולרומם עמו את ההוויה.
וְכָל מַה שֶּׁאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים יוֹתֵר, עַד כַּמָּה הַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר פְּרָטִיִּים שֶׁבַּהֲוָיָה, הָרוּחָנִית וְהַחָמְרִית, יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם זְעִירוּת וְקִמּוּץ שֶׁל כָּל הַכְּלָלִיִּים, וְכָל קֹטֶן יֵשׁ בּוֹ צְלָלִים שֶׁל גֹּדֶל בְּעֹמֶק יֵשׁוּתוֹ – בגלל אחדות ההוויה אין שוני מוחלט ומהותי בין חלקיה השונים, ובכל דבר קטן יש מעין המבנה והמהות של דברים גדולים. אותם חוקים כלליים אפשר למצוא גם בכל ברייה זעירה. אם ניתן על זה את הדעת – שׁוּב לֹא נִתְפַּלֵּא כְּלָל עַל רַז הַתְּשׁוּבָה הַחוֹדֵר כָּל כָּךְ לְעִמְקֵי נֶפֶשׁ הָאָדָם, וְחוֹדֵר הוּא וְהוֹלֵךְ מֵרֵאשִׁית תְּעוּפַת הֲלָךְ מַחֲשַׁבְתּוֹ וְהַשְׁקָפַת עוֹלָמוֹ עַד פְּרָטִיּוּת דִּיּוּקֵי מַעֲשָׂיו וְתֵאוּרֵי מִדּוֹתָיו. אף שהתשובה היא חוק כללי הקיים בהוויה כולה ואף קדם לה, היא מתגלה גם באחרון בני האדם. לא יכול להיות פרט, מזערי ככל שיהיה, שלא תהיה גם בו שאיפה מודעת או לא מודעת של תשובה, שיבה למקורו האלוהי. מכיוון שבריאת העולם הייתה ירידה עבור הכל, צמצום לכל פרטי ההוויה, ממילא גם התשובה כוללת הכל – גם את פסגת הכרתו של האדם, המושגים השכליים המופשטים והנאצלים ביותר שהוא יכול לקלוט, וגם את פרטי מעשיו ודקדוקיהם הקטנים. אדם יכול לשנות לטובה הן את פרטי מידותיו ומעשיו והן את תפיסותיו היסודיות. וְהַדְּבָרִים הוֹלְכִים וְחוֹזְרִים לִפְעֻלָּתָם בַּמַּהֲלָכִים הַהִיסְתּוֹרִיִּים שֶׁל כְּלָלוּת הָאָדָם. התשובה כמובן אינה רק בחייו הפרטיים של האדם, אלא בכלל האנושות – בהתפתחויות של תרבויות אדירות; תנועות ותפיסות עולם; מלחמות; יסוּד מדינות ופירוקן – כל אלה נובעים מתוך השאיפה הכמוסה בהוויה להתעלות תדירית, לשוב לעצמיות, למקור האלוהי.
וּכְשֶׁנֵּדַע עוֹד יוֹתֵר אֶת הָעֵרֶךְ הָאֵיכוּתִי שֶׁל הָאָדָם וְרוּחוֹ וְאֶת הַצִּבְיוֹן שֶׁהוּא נוֹתֵן לַמְּצִיאוּת עַל יְדֵי הַטְבָּעָתו, מִיָּד נַבִּיט בִּבְהִירוּת עַל הַיַּחַשׂ הַמַּזְהִיר שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה הַקּוֹסְמִית, בְּמוּבָנָהּ הַיּוֹתֵר רָחָב וְהַיּוֹתֵר עָמֹק וְיוֹתֵר רָם, עִם תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל הָאָדָם, הַיְחִידִי וְהַצִּבּוּרִי, שֶׁעַל אוֹפַנֶּיהָ סוֹבְבִים מִתְגַּלְגְּלִים כָּל תַּכְסִיסֵי הַחַיִּים הַמַּעֲשִּׂיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ד'" (תהילים קל, א). כל ההוויה בתשובה, גם מה שאינו בשליטת האדם ואפילו לא בידיעתו, היקום כולו על כל כוכביו ויצוריו. בכל אלה כמובן לא שייך חטא, אך מכיוון שהתשובה היא תנועה כלל־עולמית שאינה קשורה בחטאים, היא שייכת גם בחלק הדומם שבהוויה, על ידי תשובת האדם. המדע המודרני לימד שהפרה של איזון במקום מסוים משפיעה על התנהגות כלל ההוויה, לטוב ולמוטב. אם תא אחד בגוף משנה את התנהגותו הוא גורם למחלות קשות. כך מבחינה חומרית, ועל אחת כמה וכמה מבחינה רוחנית; על ידי האדם, הקטן מבחינה כמותית משאר היצורים וודאי מכל הקוסמוס – הקוסמוס כולו יכול לגלות את בוראו, להתקרב אליו, ויכול גם להסתאב ולרחוק ממנו ובכך לקרוס כפי שהיה בדור המבול. וכדברי חז"ל: "שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח, א). חזון הנביאים על גאולת ההוויה כולה הוא אותו חזון על גאולת האדם, שבו תלויה גאולת ההוויה. כאשר יתקן מעשיו וירווח לו, ירווח גם לכל הדומם, הצומח והחי: "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (ישעיהו מ, ד).
[170] 'עץ חיים' שער א' פ"א: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה ממולא מן האור הפשוט ההוא […] והנה אז צמצם את עצמו אין־סוף […] ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני. ואז המשיך מהאור אין־סוף קו אחד ישר ובמקום החלל הוא האציל וברא ויצר ועשה את כל העולמות כולם".
[171] אורות ישראל א, יג: אִי־אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהִפָּרֵד מִדְּבֵקוּת הָאֱלוֹהִית, וְאִי־אֶפְשָׁר לִכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל לְהִפָּרֵד מִצּוּר יִשְׁעָהּ אוֹר ד' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִי־הָאֶפְשָׁרוּת הַזֹּאת, הַהוֹלֶכֶת וּמוֹפִיעָה בְּכָל הַדּוֹרוֹת, יֵשׁ בָּהּ הֶכְרֵחַ טִבְעִי, שֶׁאֵינֶנּוּ נוֹתֵן מָקוֹם לִבְהִירוּת הַדַּעַת לְגַלּוֹת אֶת פְּעֻלָּתָהּ. עַל כֵּן בָּאִים יָמִים שֶׁתַּרְדֵּמָה נוֹפֶלֶת עַל הָאָדָם, וְהַפַּרְצוּפִים נִנְסָרִים זֶה מִזֶּה, עַד שֶׁהַפֵּרוּד הַגָּמוּר נַעֲשֶׂה אֶפְשָׁרִי. וּבִכְלוֹת הַתַּרְדֵּמָה, בִּמְקוֹם צֵלָע מְחֻבֶּרֶת, חִבּוּר טִבְעִי, גַּב לְגַב, עוֹמֶדֶת תִּפְאֶרֶת אָדָם בִּכְלִיל הֲדָרָהּ, שֶׁהַבְּחִירָה הַשִּׂכְלִית מַכֶּרֶת לוֹמַר "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי". וראו במהדורתנו: ביאורים לאורות ישראל פרקים א-ד, הר ברכה תשס"ח, עמ' 97.
