האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר, שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה (אורות התורה יא ב). קודם כל, על האדם להאמין שהוא טוב. חֵרף כל הטעויות והמכשולים, עליו להאמין שבתוכו הוא ישר וטוב, והטוב הזה לעולם לא נגוז. עליו לדעת כי כל הכישלונות אינם נובעים מתוכו, אלא נגעים חיצוניים. "נשמה שנתת בי טהורה היא" (תפילת השחר). אמונה זו תאפשר לו להתקדם ולהתרומם.
"התורה צריכה שתהיה נר לרגלו". התורה היא המדריכה אותו, "שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתוהו לא דרך". לאחר שיש לאדם אמון בעצמו, באה ההדרכה המדויקת של התורה שמדריכה אותו בנתיבי החיים, שאם לא כן הוא עלול לטעות. אף-על-פי כן, המעמד התמידי צריך להיות הביטחון הנפשי.
אי-אפשר להתחיל מן השלב השני, מן התורה. כל הדרכותיה לא יועילו, אם חסר האמון בעצמו. "האיש הישראלי מחויב להאמין שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמוּתו כולה היא אות אחת מן התורה". אם כן, יסוד החינוך – הן חינוך עצמו, הן חינוך הילדים, הן חינוך האומה, הן חינוך חבריו – הוא האמונה שהוא טוב ומסוגל להצליח, וגם הכישלונות אם יהיו – לא יפילוהו ברוחו. זהו ה-א, ורק לאחר שה-א ברור, אפשר להמשיך הלאה.
