הבכי האנושי הוא תופעה מוזרה. כשאדם בוכה הוא מטיל את עצמו לכניעה וייאוש וחושף לעין כל את חולשתו, את חוסר שליטתו במצב, ואולי אף עלול להמיט על עצמו ניצול והתעללות.
הכעס, לשם השוואה, למרות שהוא שלילי לעיתים קרובות, אפשר להניח שבמצבים מסוימים יהיה בעל ערך הישרדותי. כשאדם כועס הוא נראה מאיים, תוקפני ומסוכן, האדרנלין שוצף בעורקיו ומרחיב את כלי הדם שלו, מאדים את פניו ומכין אותו למאבק. אבל הבכי פועל בכיוון ההפוך, הבכי לכאורה מחליש, מסמא עיניים ומשפיל. כשפוקד את האדם אסון, האם לא נכון לו יותר להיערך לקרב במקום להוזיל דמעות?
לצ'ארלס דרווין יש תשובה גרועה כמעט לכל שאלה טובה. לדעתו, הבכי התפתח בקרב מהלכי שתיים כדי לגייס תשומת לב וסיוע מהסביבה, כלומר, הבעת החולשה והצער גורמת לסביבה לפעול לעזרת זה שמשדר אותות מצוקה.
אלא שנראה שדרווין בדומה לפוליטיקאי מיומן בונה על הזיכרון הקצר של ההמונים. כלומר, למיטב זיכרוני דרווין השתית את התיאוריה שלו על "מלחמת המינים" ועל "החזק שורד". אבל כאן, במקרה המוזר של הבכי – "החלש שורד" ומלחמת המינים הופכת ל"חמלת המינים".
זו החולשה הטאוטולוגית של לא מעט הסברים אבולוציוניים. ההסברים נרקחים אד הוק בהתאם למחלה ולחומרתה ואף כי הם סותרים זה את זה. החזק ישרוד משום שהוא חזק, ואילו החלש ישרוד משום שהוא חלש. לפעמים העניינים עלולים להשתבש עד כדי כך שהחוזקה תהפוך לחולשה והחולשה תהפוך לחוזקה. לכן החלש יתחזק עד שיהיה חזק כל כך ולכן חלש, ואילו החזק עתיד להיחלש עד שיהיה חלש ולכן חזק…
הבעיה הזו לא נעלמה מעיני הביולוגים והם חידדו מעט את ההגדרות. לא יאמר עוד "החזק שורד" אלא "המתאים ביותר שורד" ומי הוא זה המתאים ביותר, מה סוד כוחו? לשאלה זו אין תשובה מלכתחילה אלא רק בדיעבד – זה ששרד לבסוף הוא בוודאי המתאים ביותר מלכתחילה!
כלומר, לפרשנות זו אין ערך מדעי משום שהיא לא יכולה לקבוע איזו אסטרטגיה תקנה יתרון בטוח. אם נשאל את הביולוג האבולוציוני – מה רצוי יותר במבט כולל לאורך זמן לרדוף או להירדף, להתחזק או להיחלש, הוא מן הסתם יתקשה להשיב, הביולוג יידחף להגיב ב"גם וגם" מעורפל, תלוי בנסיבות, במקום ובזמן, הכל הכל לגופו של עניין.
הבכי יפה לבריאות
כעת אפשר לעבור לד"ר ויליאם פריי. זה האחרון בדק ומצא שדמעות שזולגות בשל דחק רגשי הינן בעלות הרכב כימי שונה מדמעות שמופרשות בשל הפרעה פיזית כמו חדירת עצם זר לעין. מסקנתו היא, שמצבי עקה גורמים להורמונים מסוימים להצטבר, וזליגת הדמעות מסייעת להרחיק מהגוף רעלנים והורמונים שעלולים להזיק לו. מחקרים נוספים שערך פריי, לצד מחקרים רבים אחרים, מלמדים שבכי אכן מספק תחושת הקלה ותורם לבריאת.
ובכן, יתכן שכל זה יציב ונכון, אבל נראה שזה לא מסביר את כלל התופעות של הבכי. אם הבכי נועד לניקוי רעלים בלבד, הוא לא צריך להיות מרעיש, יבבני ורגשני כל כך. הגוף הרי יודע להפריש נוזלים או רעלים בשיטות מגוונות, כמו הזעה, התעטשות וכו' בלי להזדקק לטקסים קולניים ונוגעים ללב. מעבר לכך, מדוע ניקוז הרעלים נעשה דווקא במקום אסטרטגי ובולט כל כך לעין?
אין ספק שהשיטה והאופן המדויק נבחרו בקפידה, ולכן התופעה הזו מצריכה הסבר, איזה טעם יש להפגנת חולשה מרהיבה ומשכנעת כל כך שעלולה לסכן את בעליה?
ברור לכן שלבכי יש משמעויות ורבדים נוספים. הבכי מנקז כנראה לא רק רעלים פיזיים אלא גם נפשיים. מחקרים שונים מצביעים על כך, שהבכי משחרר לחצים נפשיים ומפחית עומסים רגשיים. אבל לא ברור בדיוק איך הדבר נעשה, איך נובעת תועלת נפשית מיבבות מקוטעות ועיניים דומעות? מעבר לכך הבכי הוא כנראה גם שיטת תקשורת ייחודית ושפה בלתי מילולית, השאלה היא, אילו מסרים בלתי ניתנים לתמלול מועברים באמצעות הבכי.
קונספציה
במסכת סנהדרין (קד.) נאמר כך:
אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו באל"ף בי"ת (כלומר, מפני מה נכתבה מגילת איכה לפי סדר האל"ף בי"ת) – מפני שעברו על התורה, שניתנה באל"ף בי"ת.
אך למרות שמגילת איכה נכתבה לפי סדר האל"ף בי"ת, יש חריגה אחת בסדר הזה, כמו שרבי יוחנן עצמו מעיר בהמשך (ע"ב):
אמר רבא אמר רבי יוחנן: בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן (כלומר, מדוע האות פ"א הוקדמה לאות עי"ן) בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם.
אם המרגלים אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, מדוע בכלל נכתב הפסוק שפותח באות עי"ן? – משתמע מכאן שהמרגלים ראו בסופו של דבר את מה שהם אמרו, אך ראייתם התעוותה מפני שהם הקדימו את הפה, את התפיסה האישית שלהם, את הדיבור והמילים שלהם לראיית העין, רק כך הם ראו את מה שהם אמרו[1].
כלומר, המרגלים היו שבויים בקונספציה. המרגלים תרו את הארץ בשביל לכבוש אותה, אך כדי להצליח בכך צריך לראות את הארץ כפי שהיא באמת. למרגלים היא נראתה אולי קצת כמו שהיא נראתה הרבה שנים לאויבנו ששממו עליה יותר מאלף שנים. הם, האויבים, ראו אותה כארץ אוכלת יושביה, כארץ מוכת מלריה, ביצות ויתושים ולא ראו את היופי, ההדר והקדושה.
ארץ ישראל היא מקום מפגש של יבשות, של מזרח ומערב, של רוח וגשם, של שמיים וארץ. אפשר לראות את החיבור ואפשר לראות את השבר. תלוי איך מסתכלים.
כאשר מקדימים פה לעין, רואים רק את מה שמדברים, וכך נוצרת קונספציה. דהיינו, מערכת חליפית של אל"ף בי"ת, שפה חדשה שאין לה עוגן במציאות. "מפני מה לקו באל"ף בי"ת – מפני שעברו על התורה שניתנה באל"ף בי"ת", כלומר, הם יצרו מערכת תפיסות חילופית סדורה ומאורגנת היטב, ולכן לקו במערכת סדורה ומאורגנת. הקונספציה המוטעית, תפיסת העולם השגויה, היא החטא והיא גם העונש. כמובן, קונספציה אינה רק נחלתם המזדמנת של מנהיגים צבאיים או פוליטיים, קונספציה היא סכנה שאורבת לכל אדם ואדם באשר הוא.
עד כאן הבעיה, מה הפתרון? – נראה שרבי יוחנן עצמו מרמז על כך (שם), כשהמרגלים חזרו, התרחש אירוע היסטורי שחוזר על עצמו שוב ושוב:
בכה תבכה בלילה, שתי בכיות הללו למה? אמר רבה אמר רבי יוחנן: אחד על מקדש ראשון, ואחד על מקדש שני. בלילה – על עסקי לילה, שנאמר "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני אקבע לכם בכיה לדורות.
נבוּכים הם בארץ
אדם בוכה כשהוא נבוך ונואש, אובד עצות ולא רואה מוצא. הבכי בא לידי ביטוי בעיקר בעיניים ובפה משום שהוא נובע מהמבוכה ומהכישלון לראות את המציאות נכוחה, וראיית המציאות קשורה, כמו שראינו, לתפיסה האנושית המוקדמת, למילים, לדיבורים ולפה.
אדם בוכה מתקשה לראות ומתקשה לדבר, הוא מפיק קולות ללא מילים ודמעות. הבכי מנטרל דיבורים שגויים וחוסם את הראייה המוטעית. והבכי גם מעמיד את האדם במקום של חולשה וכניעה, משום שתפיסת עולם שגויה נובעת מגאווה והתנשאות וגם מזינה את הגאווה וההתנשאות, והריסוק של שתיהן מאפשר שינוי.
במהלך הבכי, האדם מליט בידיו על עיניו ומביט פנימה. זו ההזדמנות שלו לראות פנימה במקום החוצה. ואז כשהוא מבין שהטעות נמצאת אצלו, הוא פורק מעצמו את התפיסה המוטעית, מנקז רעלים פיזיים, נפשיים ורוחניים ומביט שוב. עכשיו המבט נקי, העיניים הצטללו והתנקו. שערי דמעות לא ננעלו.
כלומר, באמצעות בכי מתפטרים מקונספציות מוטעות. כשעם שלם בוכה, כאשר קבוצה גדולה של בני אדם מתקשרים ביניהם באמצעות בכי, הם מעבירים זה לזה מסר בלתי מילולי שעוצמתו בלתי ניתנת לתיאור. המסר הזה מסוגל לשחרר את האדם מהשבי התפיסתי בו הוא שרוי. כך בירמיה (פרק ט):
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנֲנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל־הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה: וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ־מָיִם: כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי־עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ:
אבל קיימת דרך נוספת, הפוכה לגמרי, להתמודד עם קונספציה.
רבי עקיבא מצחק
כך מסופר בתלמוד (מכות כד:):
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק.
אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו',] בזכריה כתיב: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו. עקיבא, ניחמתנו.
הצחוק הוא ההפך המוחלט מבכי, אך גם הוא מוזר ומעורר תהיות. הצחוק הוא ככל הנראה הבעה בפה מלא של הניצחון של מערכת הדיבור והתפיסה של האדם, בניגוד לבכי שמהווה הכרה בכישלון של מערכת זו.
רבי עקיבא הוא איש הסוד, וגם הוא רואה את המציאות אחרת. רבי עקיבא לא רואה רק את השועל, הוא גם שומע את מה שנסתר כעת מן העין. אצל רבי עקיבא כביכול קיימת קונספציה, כלומר, נקודת מבט, אבל לא כזו שמבוססת על דיבור, כלומר, על אגו ועל יצירה עצמאית מנותקת מהמציאות, אלא כזו שנובעת מהתבוננות פנימית ומשמיעה. השפה שלו מבוססת על האזנה למה שנסתר מן העין ולכן הוא צוחק בפיו. הצחוק שלו הוא הדרך שלו לומר את מה שהעיניים ממאנות לראות והמילים מתקשות להכיל.
מעט לפני כן מסופר שרבי עקיבא צוחק גם כשהוא שומע את קול המונה של רומי. הקונספציה של רומי מלאה באבסורדים, בשקרים ובטיוח ולכן היא פשוט מצחיקה.
רבי עקיבא הוא עמוד התורה שבעל פה, והתורה הזו מבוססת על שמיעת האוזן. כמו שמתואר בסדר עולם רבה (פרק ל): "עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים".
משה רבינו לעומתו, הוא עמוד התורה שבכתב. הוא הנביא הגדול ביותר, ואת ארץ ישראל הוא רואה רק מרחוק – עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. (דברים ג כז). כך הראייה שלו נקייה מכל תפיסה שגויה, שהרי הוא אינו נכנס לארץ ישראל ולכן הוא משוחרר מכל פנייה אישית. הוא רואה את כל ארץ ישראל כפי שהיא באמת.
המילים האחרונות של משנה תורה הן: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. ואילו המילים האחרונות שנמסרו לנו מפי רבי עקיבא הן: "שמע ישראל ה' א-לוהנו ה' אחד (ברכות סא:). כלומר, משה מנחיל לנו את הראייה הנכונה ואת התורה שבכתב, ורבי עקיבא את השמיעה הנכונה ואת התורה שבעל פה.
נכרים מקרקרין בהיכלו
נאמר בתלמוד (יומא סט:) שלאחר החורבן, הפסיק ירמיהו לשבח את הקב"ה במידת "נורא", משום שמדה זו אינה ניכרת: "נכרים מקרקרין בהיכלו – איה נוראותיו".
עד שבאו אנשי כנסת הגדולה והחזירו עטרה ליושנה, לשיטתם מידת "נורא" ניכרת גם לאחר החורבן. הטעם לכך הוא: "אלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות".
כלומר, בבית המקדש היה גילוי שכינה נראה לעין – "מה נורא אלהים ממקדשיך[2]". אבל לאחר חורבן של הבית הראשון פסקה הנבואה. ירמיהו – מבין הנביאים האחרונים הפסיק להגיד "נורא", משום שהגילוי הזה נעלם.
אנשי כנסת הגדולה, הם אלו שהתמודדו עם התקופה הזאת שבאה לאחר הנבואה. התגלית של אנשי כנסת הגדולה היא שמידת נורא עדיין ניכרת, אבל לא בדרך של חזיונות גדולים, אותות ומופתים שבאים מלמעלה, אלא על ידינו, על ידי הטיית האוזן לשמוע מה שהעין לא תמיד רואה במבט ראשון. הגילוי נובע מתוכנו ובאמצעותנו – כבשה אחת בין שבעים זאבים, גדול הרועה שמצילה.
תופעה דומה מתרחשת אצל אדם שאיבד את מאור עיניו, העיוורון גורם לשמיעתו להתחדד ולפצות על החסך בראיה. אזורים נרחבים במוחו מפתחים מומחיות חדשה – לשמוע את הסביבה וליצור תמונת עולם שתייצג נאמנה את המתרחש ב"חוץ". שמיעה כזו חומקת מחלק מהסכנות שאורבות לראיה, אך כמובן מייצרת אתגרים חדשים.
תמוז ואב
בספר יצירה – כוח הראיה שייך לחודש תמוז, וכוח השמיעה לחודש אב. הגר"א כותב, שבחודש תמוז תרו המרגלים את הארץ וקלקלו את כוח הראיה. ובחודש אב, בתשעה לחודש, באו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ ובני ישראל נשמעו להם וקלקלו את כוח השמיעה. כך אנו נתונים בין המצרים – ראיה שגויה מצד אחד, ושמיעה שגויה מן הצד שני.
כאמור יש שתי דרכים להתמודד עם קונספציה. בכי וצחוק. וכדי לתקן יש להשתמש בשניהם. צחוק על קונספציות שגויות של אחרים ובכי על קונספציות שגויות שלנו עצמנו. לראות נכון זו תורה שבכתב, להטות אוזן זו תורה שבעל פה, ורק השילוב של שתיהם יחד יניב את נקודת ההתייחסות המדויקת. רק כך ניתן לזכות בארץ ישראל.
הערות:
[1] ביאור זה מורגל היה בפיו של רבי משה שפירא זצ"ל, כמו אי אלו רעיונות נוספים שמשוקעים במאמר זה.
[2] כדברי תוספות ישנים בשם הירושלמי.
רציו
