ו.עַל פִּי יְסוֹד הָרָזִים, כָּל מַעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁל הָרָשָׁע הוֹלֵךְ לִמְקוֹם הָרִשְׁעָה וְהַטֻּמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל זֹאת אֵין הַקָּדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא מְקַפֵּחַ אֶת שְׂכָרוֹ וּמְשַׁלֵּם לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה גַּם שְׂכַר מִצְוָה קַלָּה שֶׁעָשָׂה, אַךְ כָּל זֶה הוּא חֵלֶק הָרִשְׁעָה, קַל וָחֹמֶר שֶׁכָּל עָווֹן וְחֵטְא שֶׁל צַדִּיק, אַף עַל פִּי שֶׁ"בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם" וּ"סְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד", מִכָּל־מָקוֹם הַכֹּל הוֹלֵךְ מִדִּין מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה, לְחַזֵּק וּלְגַדֵּל אֶת אוֹר הַקֹּדֶשׁ וְהַטּוֹב. מִזֶּה אָנוּ מְבִינִים בִּכְלָלוּת הָעַמִּים, שֶׁכָּל טוֹבָה שֶׁל אֻמָּה רְשָׁעָה מְחַזֶּקֶת הִיא אֶת הָרִשְׁעָה הָעוֹלָמִית, וְ"חֶסֶד לְאֻמִּים – חַטָּאת", וּבְיִשְׂרָאֵל "גּוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים", שֶׁהַקָּבָּ"ה מְדַקְדֵּק עִם "סְבִיבָיו", "כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה", וּבִכְלָלוּתָם "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם". הֲרֵי כָּל חֵטְא שֶׁבָּא מִמָּקוֹר כָּזֶה שֶׁרֻבּוֹ טוֹב, מַה שֶּׁהוּא אוֹת שֶׁבֶּאֱמֶת בִּפְנִימִיּוּתוֹ כֻּלּוֹ הוּא טוֹב, יֵשׁ בּוֹ, בֶּאֱמֶת, בְּגִנְזֵי פְּנִימִיּוּתוֹ אוֹר גָּדוֹל וִישׁוּעָה רַבָּה, וַעֲבֵרָתָם שֶׁל שְׁבָטִים כִּלְכְּלָה אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּ"בְכָל פָּרָשַׁת הָעִבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ". אֶלָּא שֶׁכָּךְ הִיא הַמִּדָּה, שֶׁהַטּוֹב וְהַבִּנְיָן הָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַחֵטְא צָרִיךְ הוּא שֶׁיְּזֻקַּק הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּהְיֶה עוֹלֶה לְשִׁכְלוּל הַיְצוּר כֻּלּוֹ, וְהַזִּקּוּק הוּא מִדַּת הַיִּסּוּרִין מְמָרְקֵי הַחֵטְא, כְּלוֹמַר: הַמְזַקְּקִים אֶת הַחֵטְא הַבָּא מֵעֹמֶק הַטּוֹב – מִכָּל כִּעוּר הַחִיצוֹנִיּוּת שֶׁלּוֹ, וּמַעֲמִידִים אוֹתוֹ עַל יְסוֹדוֹ הַפְּנִימִי הַחַי חַיֵּי אֱמֶת וָקֹדֶשׁ. וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵין דָּבָר אָבוּד בְּכָל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, "וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ", עַל כֵּן צָרִיךְ כָּל חֵטְא, גַּם קַל וְקָטָן שֶׁבַקְּטַנִּים, לְהִזְדַּקֵּק, כְּדֵי לִהְיוֹת מֻכְשָׁר לְשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ הַפֹּעַל הַכְּלָלִי הָעֶלְיוֹן וְהַמְצֻחְצָח, שֶׁנּוֹעֲדָה לוֹ כָּל תְּנוּעָה שֶׁל נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה, "כִּי יוֹדֵעַ ד' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים", רַק ד' יוֹדֵעַ בְּמָקוֹם שֶׁכָּל שַׂרְעַפֵּי כָּל נוֹצָר לֹא יַגִּיעוּ. וְכָל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה בָּאָה עַד אוֹתוֹ הַמָּקוֹר הַפְּנִימִי, שֶׁמִּשָּׁם כָּל הֶעָשׂוּי הוּא טוֹב וּבִנְיָן שֶׁל תֹּם וָיֹשֶׁר לְמַפְרֵעַ, וְהַזְּדוֹנוֹת הַמִּתְהַפְּכִים לִזְּכֻיּוֹת אֵינָם צְרִיכִים לִיצִירָה חֲדָשָׁה כִּי אִם לְהִתְגַּלּוּת מְקוֹרִיּוּתָם. כִּי גַּם הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה, שֶׁעָתִיד הַקָּבָּ"ה לַעֲשׂוֹת בִּימֵי מָשִׁיחַ, אֵינָם צְרִיכִים חִדּוּשׁ, כִּי קַיָּמִים וְעוֹמְדִים הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים", יַעַמְדוּ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא עוֹמְדִים.
כמו בתחומים נוספים, גם בתחום המוסר קיים העיקרון המקובל שהכל הולך אחר הרוב: אדם שרוב מעשיו טובים ובאופיו הוא טוב ושואף לטוב, גם מעשים רעים שעשה מצטרפים לָרוב הטוב. ואילו אדם שרוב מעשיו רעים, אופיו רע ולרע הוא שואף, וממילא מעשים טובים שעשה מצטרפים למגמתו הרעה. הוא יקבל עליהם שכר, אך השכר יהיה כבר בעולם הזה, ויגרום לו להתחזק ברשעותו. כך בצדיק וברשע כיחידים, וכך גם בעם ישראל – "גוֹי צַדִּיק" (ישעיהו כו, ב) לעומת אומות העולם, כל עוד אינן מתקנות את עצמן ומכירות במעלת ישראל ותפקידו.
עַל פִּי יְסוֹד הָרָזִים, כָּל מַעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁל הָרָשָׁע הוֹלֵךְ לִמְקוֹם הָרִשְׁעָה וְהַטֻּמְאָה. ברובד הגלוי אי אפשר להעניש רשע על מעשה טוב שעשה. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו, א), ואין לו עסק בנסתרות. כל עוד לא הוּכח באופן גלוי וברור לעין כל כי אדם מסוים הוא רשע, אי אפשר לבוא אליו בטענות, גם אם ידוע לכולם שמדובר בנוכל וגנב. לכן אם מתוך הכספים שגנב הוא יתרום לבתי חולים או יממן פקולטה באוניברסיטה, יכבדו אותו מאוד ויפרסמו את שמו כנדבן אציל נפש. ואַף עַל פִּי שלא רק בני אדם שאינם מודעים ליסוד הרזים יכבדו ויוקירו אדם רשע על מעשיו הטובים, אלא גם מן השמיים יקבל אותו רשע את שכרו, שֶׁבְּכָל זֹאת אֵין הַקָּדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא מְקַפֵּחַ אֶת שְׂכָרוֹ וּמְשַׁלֵּם לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה גַּם שְׂכַר מִצְוָה קַלָּה שֶׁעָשָׂה, אַךְ בסופו של דבר – כָּל זֶה הוּא חֵלֶק הָרִשְׁעָה, ולכן מעשיו הטובים יחזקו את הרשעה והטומאה, גם אם כלפי חוץ הכל ייראה נקי ויפה.
ניתן להבין את ההיגיון שבדבר גם מבחינה פסיכולוגית, לא רק על פי יסוד הרזים. כאשר "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה" (ירמיהו יב, א) כי הם מקבלים שכר בעולם הזה על מעשים טובים מעטים שעשו, הם נעשים יותר רשעים. אם היו נכשלים בדרכם אולי היה נכנס בליבם איזה הרהור תשובה, אך הצלחתם מעוורת את עיניהם והם ממשיכים בדרכם הרעה. כך יוצא שאותם מעשים טובים עצמם שעליהם הרשעים מקבלים שכר, הם־הם המביאים אותם לשקוע עוד יותר ברשע ובטומאה. אצל צדיק לעומת זאת, הטוב הוא טוב מצד עצמו, יש לו ערך וצריך לקיים אותו, גם אם ברובד הגלוי והניכר של המציאות הוא אינו גורם להצלחה ונוחות. לכן גם אם "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק", שוב ושוב, כגלגל החוזר על עצמו, בכל זאת – "וָקָם" (משלי כד, טז), משום שהוא רואה ערך בקימה כשלעצמה גם אם בעתיד ייכשל וייפול שוב לצערו. צדיק מתאמץ לתקן את העולם כל הזמן, גם אם העולם עומד בעקשנותו ומסרב להיתקן לעת עתה. ואילו רשע לא מנסה לקום לאחר שנכשל בפעם הראשונה, כי אינו רואה כיצד הקימה משתלמת לו באופן מוחשי.
דברים אלה מציגים שניוּת מוחלטת – צדיק גמור לעומת רשע גמור, ובפועל כמעט בלתי אפשרי להצביע על אדם מסוים ולהציב אותו באחד משני קטבים אלו. אך העיקרון הרעיוני נכון, וניתן לראות דוגמתו במציאות: בשנים שלפני עליית הנאצים לשלטון המצב בגרמניה היה קשה מאוד. אינפלציה נוראה, עוני ואבטלה של חיילים ששבו ממלחמת העולם הראשונה, המונים שהיו על סף רעב, בחירות תכופות ואף רציחות פוליטיות, כל אלה גרמו להורדת המורל הלאומי. הנאצים הצליחו לעשות סדר בדברים; צמצמו את הפערים, ייצבו את המחירים ושיקמו את התעשייה. האבטלה הנוראית שהייתה בתקופת רפובליקת ויימר פחתה, והמורל הלאומי הלך וגאה. כל זה כמובן גיבש את ההמונים סביב ההנהגה הנאצית. על מעשיהם הטובים הם אכן קיבלו את שכרם בעולם הזה והצליחו מאוד לצערנו, וכל זה שרת את הרעיון המפלצתי והמרושע של היטלר.
קַל וָחֹמֶר שֶׁכָּל עָווֹן וְחֵטְא שֶׁל צַדִּיק, אַף עַל פִּי שֶׁ"בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם" (משלי יא, לא), כפי שרשע מקבל את שכרו על מעשיו הטובים כבר בעולם הזה, כך גם צדיק מקבל את עונשו כבר בעולם הזה, וּ"סְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד", (תהלים נ, ג), כדברי חכמים: "שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה" (יבמות קכא, ב); צדיקים שנמצאים "סביב" הקב"ה, בקרבה אליו, נענשים על פגמים קלים במעשיהם, על התרשלות מעטה שאנשים רגילים לא נענשים עליה. ככל שאדם נעשה גדול יותר, כך למעשיו יש יותר תוקף והשפעה בעולם, לטוב ולמוטב, והוא כבר אינו יכול להתנהל כמו אנשים רגילים. מִכָּל־מָקוֹם הַכֹּל הוֹלֵךְ מִדִּין מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה,[173] לְחַזֵּק וּלְגַדֵּל אֶת אוֹר הַקֹּדֶשׁ וְהַטּוֹב. צדיק יודע להצדיק עליו את הדין, ואינו פורק עול בגלל ייסורים הבאים עליו, אלא אדרבא – מפשפש במעשיו כדי למצוא היכן נכשל וכיצד עליו לתקן את עצמו. הוא שב בתשובה מאהבה וכך גם מעשיו הרעים בסופו של דבר מובילים לטוב, לתיקון ושכלול של המציאות הקיימת, דווקא על ידי הייסורים שבאים עליו. כך צדיק גם מבין אחרים שחוטאים, והוא יכול לסלוח ולסייע להם לשוב בתשובה.
מִזֶּה אָנוּ מְבִינִים בִּכְלָלוּת הָעַמִּים, שֶׁכָּל טוֹבָה שֶׁל אֻמָּה רְשָׁעָה מְחַזֶּקֶת הִיא אֶת הָרִשְׁעָה הָעוֹלָמִית, וְ"חֶסֶד לְאֻמִּים – חַטָּאת" (משלי יד, לד). חסדיה של אומה רשעה נחשבים חטאים, כי הם גורמים לה להתעצם ברשעותה ולהרבות את הרשע בעולם. יכולים להיות יחידים רבים באותה אומה שהם אנשים כשרים, אך המעשים שהם עושים בשם הלאומיות של אומתם הרשעה מובילים לרשע. תפיסה לאומית שמנותקת מן הרצון הבסיסי להיטיב לכלל העולם היא מרושעת, משום שזהו יסודו של רֶשע – אגואיזם, רצון לנצל את העולם עבור תועלתו של הרָשע באופן פרטי, במנותק מן הכלל. ממילא רשע גם אינו כפוף לשום ערך, הכל בטל לתועלתו האישית, שהיא הערך העליון בעיניו.
כל זאת בדיוק להפך מן הלאומיות הישראלית: וּבְיִשְׂרָאֵל "גּוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיהו כו, ב), שֶׁהַקָּבָּ"ה מְדַקְדֵּק עִם "סְבִיבָיו", "כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה" (יבמות קכא, ב), וּבִכְלָלוּתָם "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" (עמוס ג, ב) – בגלל קרבתכם אלי אינני דוחה את הענישה המגיעה לכם כמו שאני דוחה את הענישה באומות העולם, כדי שתמהרו לשוב בתשובה, ועוונותיכם יתהפכו לזכויות ויחזקו את אור הקודש והטוב. הלאומיות הישראלית נועדה להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) – לשרת את כלל ההוויה, כפי שבית המקדש של ישראל "בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז) ואינו פרטי עבור ישראל בלבד. הנאצים ראו את עצמם כגזע עליון, ולכאורה הדבר דומה לעם ישראל שרואה את עצמו כעם נבחר; אלא שכמובן יש שוני תהומי בין התפיסות. נבחרותו של עם ישראל היא למען שאר עמים, הוא נבחר כדי לשרת ולהאיר אותם, ואילו "עליונותו" של הגזע הארי באה לידי ביטוי ברצון להשמיד ולשעבד גזעים אחרים לטובת עצמם.
תכונה זו של הלאומיות הישראלית החפצה להיטיב לכל, מופיעה כיום באופן בולט, אך מוגזם ומעוות. יהודים רוצים להיטיב לאויביהם בנפש, לרוצחיהם ושודדיהם, להכיר בזכויותיהם הלאומיות והאזרחיות גם כשהאויבים מצהירים בריש גלי על שאיפתם להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים. מדינת ישראל מצמצמת את עצמה כדי לפנות מקום לשכניה־אויביה הטוענים שהם מקופחים, כמו גנב שנכנס לבית פרטי, אוכל מן המקרר של בעלי הבית בכלים של בעלי הבית, נח על הספה וזועק שמקפחים אותו. בעלי הבית בתגובה ממהרים להתנצל ולהציע לו חדר משלו, והגנב מוכן לאחר התלבטות ממושכת לקבל את החדר, תוך שהוא מזכיר שהוא רוצה את כל הבית. שאיפותיו המדיניות האבסורדיות של השמאל הישראלי נובעות בשורשן העמוק ממניעים של צדקוּת עליונה, שביטויה בפועל הוא עיוות מוסרי. זו הצדקות שהולידה את הנצרות – חזון שכל בני האדם אחים, ושאם מכים אדם על לחיו האחת עליו להגיש גם את הלחי השנייה.
הֲרֵי כָּל חֵטְא שֶׁבָּא מִמָּקוֹר כָּזֶה שֶׁרֻבּוֹ טוֹב, מַה שֶּׁהוּא אוֹת שֶׁבֶּאֱמֶת בִּפְנִימִיּוּתוֹ כֻּלּוֹ הוּא טוֹב, יֵשׁ בּוֹ, בֶּאֱמֶת, בְּגִנְזֵי פְּנִימִיּוּתוֹ אוֹר גָּדוֹל וִישׁוּעָה רַבָּה. הרוב הטוב מעיד גם על הטוב האיכותי העצמי שיש בשורש הכל, וממילא מתברר שהחטא הוא רק בדרך ההוצאה לפועל של הטוב, במעידה וחולשה שחורגות מן הכלל הטוב, ולכן גם עתיד להביא לטוב. כך גם היה בפועל – עֲבֵרָתָם שֶׁל שְׁבָטִים כִּלְכְּלָה אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ (תנחומא כי תשא ב), השלכת יוסף לבור על ידי אחיו, שודאי הייתה עבירה קשה, הביאה בסופו של דבר לכך שיוסף הציל את מצרים ואת העולם כולו ממשבר הרעב הקשה שהיה אז, בגלל מהותה של העברה שנותרה טובה גם בשעת החטא. וּ"בְכָל פָּרָשַׁת הָעִבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ" (משנה ברכות ד, ד). כפי שדורשים חז"ל על משנה זו: "אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה יהיו כל צרכיהם לפניך" (ברכות כט, ב), מכיוון שגם אותן עבירות שעליהן הם יענשו, יביאו בסופו של דבר לטוב, כמו הטוב שביסודן.
שֶׁכָּךְ הִיא הַמִּדָּה, שֶׁהַטּוֹב וְהַבִּנְיָן הָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַחֵטְא צָרִיךְ הוּא שֶׁיְּזֻקַּק הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּהְיֶה עוֹלֶה לְשִׁכְלוּל הַיְצוּר כֻּלּוֹ, וְהַזִּקּוּק הוּא מִדַּת הַיִּסּוּרִין מְמָרְקֵי הַחֵטְא, כְּלוֹמַר: הַמְזַקְּקִים אֶת הַחֵטְא הַבָּא מֵעֹמֶק הַטּוֹב – מִכָּל כִּעוּר הַחִיצוֹנִיּוּת שֶׁלּוֹ, וּמַעֲמִידִים אוֹתוֹ עַל יְסוֹדוֹ הַפְּנִימִי הַחַי חַיֵּי אֱמֶת וָקֹדֶשׁ. ייסורים מסייעים לצדיק לברר את הטוב מתוך הרע שבמעשיו, למרק ולנקות את מעשיו ועל ידי כך לגלות את הזכות הגנוזה אפילו בתוך הזדון. כך במובן הפרטי של אדם יחיד ששב בתשובה וכך גם במובן הכללי במדינת ישראל – על ידי תהליך של זיקוק מחשבתי ובצירוף של מירוק שאנו עוברים כיום, אותה הקזת דם יהודי שאינה פוסקת, אנו חוזרים לשורשי ההוויה, אל הערכים עצמם שמביאים למדיניות המעוותת ביחס לאויבינו, כדי להבין אותם כראוי ולממש אותם באופן נכון.
שתי משמעויות ישנן למילה זִקּוּק: האחת היא ניקוי וטיהור, כמו זיכוך, והשנייה היא קישור, זיקה בין כמה דברים. שתי המשמעויות מתחברות כאן – על ידי ניקיון מעשה מקליפותיו הרעות של החטא, של ביטוי מוטעה, מתגלה הטוב הגנוז בו, והמעשה מתקשר לטוב הכללי של התעלות העולם. זיקתו העיקרית של צדיק היא לטוב, לקב"ה, וזה מה שמתגלה על ידי זיקוק העוונות שנעשית על ידי תשובה.
וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵין דָּבָר אָבוּד בְּכָל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, "וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (תהלים א, ג), ואפילו החטאים, עַל כֵּן צָרִיךְ כָּל חֵטְא, גַּם קַל וְקָטָן שֶׁבַקְּטַנִּים, לְהִזְדַּקֵּק, כלומר – להתנקות ולגלות את זיקתו אל הטוב, כְּדֵי לִהְיוֹת מֻכְשָׁר לְשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ הַפֹּעַל הַכְּלָלִי הָעֶלְיוֹן וְהַמְצֻחְצָח, שֶׁנּוֹעֲדָה לוֹ כָּל תְּנוּעָה שֶׁל נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה, "כִּי יוֹדֵעַ ד' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים" (תהלים א, ו), רַק ד' יוֹדֵעַ בְּמָקוֹם שֶׁכָּל שַׂרְעַפֵּי כָּל נוֹצָר לֹא יַגִּיעוּ. הקב"ה יודע את המניע הפנימי לכל חטא שעושה צדיק, אפילו כשהצדיק עצמו אינו מודע אליו. ייסורים מסייעים לצדיק לגלות את אותו המניע שקודם התשובה היה ידוע רק לקב"ה, את שורשו הנשמתי שנותר נקי מזוהמת החטאים.
הרב קוק מוסיף שאותו מירוק וזיקוק מתגלה דווקא בתשובה מאהבה: וְכָל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה בָּאָה עַד אוֹתוֹ הַמָּקוֹר הַפְּנִימִי, שֶׁמִּשָּׁם כָּל הֶעָשׂוּי הוּא טוֹב וּבִנְיָן שֶׁל תֹּם וָיֹשֶׁר לְמַפְרֵעַ. בתשובה מאהבה אין מניע חיצוני לתשובה, אלא אדם שב מתוך זיקתו הפנימית לטוב, מתוך אהבת ה' ואהבת העולם, ומשום כך דווקא תשובה מאהבה חודרת עד המניע העצמי הטוב שהביא לחטא, ממרקת אותו ומגלה אותו כזכות. בתשובה מיראה לעומת זאת, אדם אינו חודר עד עומק מניעיו הפנימיים, ולכן בתשובה כזו זדון רק נעשה לשגגה, ולא לזכות. אדם מתחרט שעשה רע בגלל שהוא ירא שייענש על כך, או בגלל שהוא ירא שלא להיות אדם הגון וישר, אך מכיוון שהיראה היא חיצונית יותר מהאהבה, ממילא גם הפעולה הנפשית שהיא גורמת היא חיצונית ושטחית יותר.
וְהַזְּדוֹנוֹת הַמִּתְהַפְּכִים לִזְּכֻיּוֹת אֵינָם צְרִיכִים לִיצִירָה חֲדָשָׁה כִּי אִם לְהִתְגַּלּוּת מְקוֹרִיּוּתָם. היפוך זדונות לזכויות הוא רק גילוי מקורם האמיתי. המקוריות האלוהית שמתגלה היא היסוד לכל יצירה הנדמית כחדשה, שאינה באמת כזו – כִּי גַּם הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה, שֶׁעָתִיד הַקָּבָּ"ה לַעֲשׂוֹת בִּימֵי מָשִׁיחַ, אֵינָם צְרִיכִים חִדּוּשׁ, כִּי קַיָּמִים וְעוֹמְדִים הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים" (ישעיהו סו, כב) – יַעַמְדוּ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא עוֹמְדִים (ע"פ ב"ר א, יג), ומשום כך אין צורך להחריב את העולם כדי שיהיה עולם חדש, טוב יותר, אלא צריך לגלות את הטוב הגנוז בו כבר. ישנן דעות בדברי חז"ל שארץ ישראל היא מקומו של גן־עדן (עי' עירובין יט, א). אם כן, גירושו של אדם הראשון מגן־עדן היה למעשה רק הסתרה של תכונתו הייחודית של הגן, כך שאותו מקום שקודם הניב ונתן בשפע ובלי מאמץ, נסתתר בעקבות החטא, ואדם מצא את עצמו במציאות שדורשת ממנו זעת אפיים בכדי לאכול. לפי זה, בעתיד לבוא יתגלה גן־עדן מחדש כאן בארץ, במציאות חיינו. אלו הם "הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה", שחידושם יהיה בגילוי שהם קיימים בבריאה כבר מראשיתה, ולא בכך שצריך לברוא אותם מחדש כעולם חדש. סוגים שונים של עונג ושמחה הקיימים בעולם הזה רומזים לאותה מציאות עליונה, שכבר קיימת בהווה באופן נסתר, וכדי לשוב ולגלות אותה יש לעבוד קשה בעבודת התשובה. גזרת הייסורים שקיבלו אדם וחוה בהפקת המזון וההולדה אינה עונש סתמי, אלא נועדה לגרום לזיכוך ותשובה שתגלה את המהות הטובה, המענגת, שתתגלה בעתיד מחדש.
בלי שהכיר דברים אלה, כתב אחד מחשובי הוגי הדעות היהודים, פרנץ רוזנצוויג,[174] כיצד ניתן לראות הבדלים תהומיים בין תרבויות על ידי המילון: בשפה היוונית שבה השתמשו הנוצרים הראשונים, למושג התשובה יש משמעות של יצירה חדשה. מתוך החרבת המציאות הקודמת, המקולקלת, יש לבנות מציאות חדשה טובה יותר. ואילו בשפה העברית תשובה היא מלשון שיבה; אדם אינו אלא חוזר למקוריותו העצמית בתשובה. זהו הבדל תהומי בין תפיסות עולם – האם רק על ידי חורבן ניתן להתפתח למציאות חדשה טובה יותר, או שהמציאות טובה במקורה, ולכן האדם רק צריך לשוב אל עצמו ובכך הוא יכול לחדש את פני המציאות הקיימת ולהשיב אותה להיות טובה כמו במקורה.
[173] סוטה יא, א: "לעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות", וברש"י שם: "יותר ממה שעשה משתלם, דמדה טובה מרובה בתשלומין ממדת פורענות".
[174] פְרַנְץ רוֹזֶנצְוַויְיג, ה'תרמ"ז-ה'תר"ץ (1886-1929). פילוסוף יהודי יליד גרמניה, מחנך ומתרגם.
