Thursday, July 31, 2025
Modeling
"What we model to our children in their hardest moments becomes the rhythm of their inner world.
If they’re met with impatience, they may learn to shrink their feelings, rush their healing, question their worth.
Their nervous system begins to brace — not just for the moment, but for life.
But when they’re met with calm, with deep breaths and open arms, they begin to wire safety into their body.
They begin to trust that they are not too much. That their big feelings won’t push love away. That they can fall apart — and still be held.
That’s the voice they’ll carry. Not one that unsettles, but one that steadies…
Even when we’re no longer always right there to speak it."
France Officially Recognizes Palestinian State, Immediately Surrenders To It
PARIS — In a historic diplomatic milestone, the government of France announced that it was officially recognizing a Palestinian state, and immediately followed it up with an additional announcement that the nation of France had surrendered to it.
French President Emmanuel Macron revealed the news at a press conference this week, making it clear that while France was proud to recognize the Palestinian state, the French also didn't want any trouble and were willing to just go ahead and preemptively wave the white flag.
"You are a sovereign nation, and please do not hurt us," Macron said in his proclamation. "The nation of France will enjoy full diplomatic relations with the fully recognized Palestinian state and, as is our custom with all other nations, immediately and unconditionally surrender to the Palestinians. The proud French surrender streak continues. Congratulations, Palestine, for soundly defeating us."
When asked why he would surrender without the presence of any hostilities between France and the Palestinians, Macron pointed to centuries of time-honored tradition. "It is the French way," he explained. "We have found it to be best to simply surrender to any nation as soon as it is recognized as a sovereign state. France has been surrendering since long before I was president, and we will be surrendering to everyone long after I am gone."
At publishing time, the nation of France had announced that it had also preemptively surrendered to the next 10 yet-to-be-created nations that would be recognized in the future.
Help A Young Tzadekes Chew!!
I have a young married niece with a husband and baby. She lives out in the boondocks in a small rental b/c they can't afford anything more.
Today she went to the dentist who told her that she needs six [!!!] crowns. She cannot afford this.
If anybody would like a cheleik in the mitzva of helping or knows of a dentist who will do it for very little - please contact me [alchehrm@gmail.com].
Thank you and tizku li-mitzvos!!
Please pass on!!!
Slow Down
We don’t just teach our kids how to move through the world — we teach them how to slow down in it, too.
If they see us taking a breath, making space, choosing quiet over constant motion — they learn that rest isn’t something to feel guilty about. It’s something to honor.
Not everything has to be toiled over. Not everything has to be externally productive.
Sometimes, just being is enough.
We are called "human beings" - not "human doers".
Transforming Worry
"Of course we worry. Of course we fear they’ll be mistreated when we’re not around…
It’s one of the most human parts of parenting — the ache of knowing we can’t protect them from everything.
But fear alone won’t keep them safe. So we take that fear… and we alchemize it.
Into presence. Into the way we speak to them, honor their boundaries, and hold space for their emotions. Into the quiet, consistent message: You matter. You are worthy. You deserve respect.
Because when a child is raised to believe that deeply, they carry it with them — even into rooms that don’t.
They’re less likely to shrink to fit in, to stay where they are diminished, to mistake mistreatment for love.
Instead, they learn to walk away from what dishonors them — not with bitterness, but with certainty.
The kind of certainty that only comes from being rooted in love.
We won’t always be beside them. But we can be the voice they hear when it matters most.
And the safety they carry in a world that won’t always feel safe."
Wednesday, July 30, 2025
אם חל תשעה באב ביום ראשון והוא חולה הצריך לאכול אם רשאי להבדיל ולשתות היין
ע"ד שהסתפק אם חל תשעה באב ביום ראשון והוא חולה שצריך
לאכול, אם רשאי להבדיל על היין ולשתותו בעצמו. וכת"ה צדד
להבדיל על היין וכהא דמבואר בשו"ע (סי' תקנ"ט ס"ז) גבי ברית
מילה שאם היולדת מצויה במקום המילה יברך על הכוס ותשתה
ממנו היולדת, וכן מהא דמבואר ברמ"א (סי' תקנ"א ס"י) דבמוצ"ש
חזון אם אין תנוק ישתה כוס הבדלה בעצמו עכ"ד.
ולענ"ד מהבדלה במוצ"ש חזון אין ראיה, דשתיית יין בשבוע שחל
בו ט"ב אינו אסור מדינא ואיסורו אינו אלא ממנהגא, וברמב"ם
(פ"ה מתענית ה"ו) כתב דכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו
עיין שם, ולא הזכיר שנהגו גם שלא לשתות יין. וכן בס' שדה חמד
(אסי"ד מע' בין המצרים סי' א' אות ב') הביא מנהג כמה מקומות שנוהגים
לשתות יין עד סעודה המפסקת עיין שם. וא"כ פשיטא דבהבדלה
של מוצ"ש חזון אם אין לו תנוק מותר לו לשתות בעצמו דאדעתא
דהכי לא נהגו. אבל בתשעה באב עצמו ששתיית היין אסור
מדינא דגמרא וכמבואר בתענית (ל ב) כל האוכל בשר ושותה יין
בט"ב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. ואף בסעודה
המפסקת אמרו שם (ל א) שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עיין שם,
ומכל שכן בט"ב עצמו פשיטא דאף חולה שצריך לאכול מ"מ אסור
לו לאכול בשר ולשתות יין, אם לא שהבשר והיין עצמם נצרכים לו
לרפואה. ורש"י פירש דהא דהאוכל בשר ושותה יין עליו הכתוב
אומר וכו' מיירי בסעודה המפסקת, והוצרך לפרש כן דאלו בט"ב
עצמו הלא כל אכילה אסורה, ולא פירש דמיירי בחולה משום דאין
זו מילתא דפסיקא שהרי אם נצרך לו הבשר והיין לרפואה ודאי
שרי. ועיין חי' מהר"צ חיות שם.
ופשוט דאף שהותר לחולה לאכול בט"ב, אבל לא בשר ויין שאסור
משום שמחה. ומכש"כ לדידן שנהגינן שלא לאכול בשר ולשתות
יין מראש חודש, ואפילו במוצאי ט"ב מנהג כשר שלא לאכול בשר
ולשתות יין וכמבואר בשו"ע (סי' תקנ"ח ס"א) עיין שם, א"כ פשיטא
דאף החולה שהותר לו לאכול בט"ב מ"מ אסור בבשר ויין, דגם
לחולה לא הותר לאכול אלא כפי ההכרח, וכמש"כ בתשו' זקיני
החת"ס (או"ח סי' זק"ן) שלא הותר לחולה אלא כדי צרכו וחיותו
ואם די לו בשתיה לא יאכל, ואם די לו באכילה אחת לא יאכל
שתי פעמים ולא יותר ממה שצריך עיין שם. ויתירה מזו כתב
בשו"ת מהר"ם שיק ז"ל (או"ח סי' רפ"ט) בשם חת"ס הנ"ל, דאי
סגי ליה בפחות משתיית רביעית ובפחות מאכילת כזית ולשהות
בינתיים כדי אכילת פרס, אסור לו לאכול יותר עיין שם. [ובאמת
בחת"ס שלפנינו אינו מפורש כן. ופלא שהמהר"ם שיק בתשובה
(סי' ר"צ) כתב דבחולה אין צריך לאכול פחות פחות מכשיעור עיין
שם, ותשובה זו נכתבה יום אחד אחרי התשובה הקודמת, ושתי
התשובות סתראי נינהו. ואולי מיירי בתשובה הראשונה כשברור לו
דסגי בפחות פחות מכשיעור, ובתשובה השניה מיירי כשמספקא
ליה אם סגי בפחות פחות מכשיעור דבכה"ג קיי"ל דאין צריך אומד
עיין שם, ואכמ"ל]. ועכ"פ פשוט דלא הותר לחולה אלא מה שהוא
כדי חיותו, וא"כ כשאין לו צורך בבשר ויין ודאי דאסור בט"ב עצמו,
לא רק ממנהגא אלא מדינא דגמרא, דבבשר ויין איכא משום ותהי
עונותם על עצמותם שאוכל דרך שמחה...
ומעתה מכיון ששתיית היין אסור בט"ב מדינא דגמרא, מנלן להתיר
לחולה לעשות הבדלה על היין בט"ב ולשתותו בעצמו, ולא מבעיא
שאם יש תנוק ודאי דצריך ליתן לתנוק וכמו בשבת חזון, ואין בזה
חשש דאתי למסריך דהרי מבואר בטור או"ח (סי' תקנ"ט) דאי לאו
דאתי למסריך הוה אמינא שצריך להבדיל בכל ט"ב שחל להיות
במוצ"ש וליתן לתנוק לשתות, אלא משום דהוי קביעות לכן חששו
דאתי למסריך עיין שם, וא"כ בחולה דלא הוי קביעות ליכא משום
דאתי למסריך. וכעי"ז מצאתי בברכי יוסף (סי' תקנ"ו אות ג') עיין שם.
וכן היכי שיש לו משקין אחרים שהם חמר מדינה ודאי שיבדיל
עליהן.
ברם היכי שאין לפניו תנוק ואין לפניו חמר מדינה אלא יין, נראה
שיאכל בלא הבדלה על הכוס מתרי טעמא. חדא, דהרי דעת הרבה
ראשונים שבט"ב שחל להיות ביום ראשון ליכא חיובא דהבדלה
כלל, וכמבואר ברמב"ן (שלהי תענית) והובא ברא"ש שם ובטור
וב"י (סי' תקנ"ו), דכיון דאין כוס ליכא חיוב הבדלה, והו"ל כהא
דברכות (לג א) בתחלה קבעוהו בתפלה העשירו קבעוה על הכוס
חזרו והענו קבעוה בתפלה, וט"ב שחל להיות במוצ"ש כל ישראל
עניים מרודים ובכה"ג לא התקינו על הכוס כלל עיין שם. וא"כ
אף אם יתרמי חולה שצריך לשתות יין לרפואתו, מ"מ לא יבדיל
בט"ב שחל להיות במוצ"ש על הכוס, שהרי בשבת זו לא התקינו
חכמים הבדלה על הכוס כלל, והו"ל כמי שיש לו יין בשעה שהענו
דודאי דאינו מבדיל על הכוס כיון דבשעה שהענו בטלו חכמים
לתקנתייהו להבדיל על הכוס, וא"כ המבדיל על הכוס באותה שעה
מברך ברכה שאינה צריכה. וכשיטת הרמב"ן ס"ל גם להרשב"א
והריטב"א והרדב"ז (ח"ב סי' תרמ"ב), והב"ח בשם ר"י, עיין בס' כף
החיים (סי' תקנ"ו) שציין עליהם, וכן הביא בשערי תשובה שם בשם
גן המלך (סי' קמ"ד) שאם הבדיל בתפלה אינו מבדיל כלל על הכוס
עיין שם. וברדב"ז שם מבואר שכך היה מנהג שלא להבדיל כלל,
וכתב שרוב האחרונים הסכימו שלא להבדיל על הכוס, וכל מקום
שיש מחלוקת בברכות שב ואל תעשה עדיף דאיכא ספק הוצאת
שם שמים לבטלה ע"ש. ואף דאנן נהגינן כהמחבר בשו"ע (סי' תקנ"ו)
דבחל ט"ב במוצ"ש עושין הבדלה על הכוס במוצאי ט"ב עיין שם,
ובשערי תשובה שם הביא מהברכ"י שהביא מתשו' כנה"ג דחולה
שאוכל בט"ב יבדיל תיכף במוצ"ש עיין שם, ברם לא נזכר שם
שיבדיל על היין וישתה בעצמו. ואיך נתיר לו לשתות יין בט"ב דבר
שהוא אסור מדינא דגמרא, משום הבדלה שלדעת ראשונים רבים
אינו חייב בה כלל, וכן נהגו במקומות הפוסקים הנ"ל שלא הבדילו
כלל בט"ב שחל במוצ"ש. ואנן דנהגינן כהבה"ג והרא"ש דחייב
בהבדלה, היינו דחיישינן לדעתם דחייבים בהבדלה, אבל לא בשביל
זה נימא שיעשה הבדלה בדרך איסור ע"י שתיית יין בט"ב...
ובזמנינו נראה דיכול להבדיל גם על שכר דהוי בכלל חמר מדינה,
ואף דבמקומינו מצוי יין לרוב אולם מבואר ברמב"ם (פכ"ט משבת
הי"ז) שמדינה שרוב יינה שכר מותר להבדיל עליו הואיל והוא חמר
מדינה. וכתב הב"י או"ח (סי' ער"ב) דמיירי גם במקום שיש בו יין.
וכ"כ בביאור הלכה (סי' ער"ב ס"ט). ובאליה רבה (סי' ער"ב ס"ט) הביא
משלטי גבורים פסחים (קו ב) דבמקום שקובעין סעודתן על השכר
ורוב שתייתן שכר הו"ל השכר חמר מדינה ומבדילין עליו עיין שם,
ונראה דזהו כשיטת הרמב"ם דאף דאיכא יין מ"מ כיון דרוב שתייתן
שכר הו"ל שכר חמר מדינה. ועיין מג"א שם שהגאונים מהרש"ל
ומוה"ר שכנא מלובלין ז"ל קדשו על השכר בשבת שחרית ואף על
פי שהיה להם יין, משום דבמדינתם השכר הוי חמר מדינה, וא"כ
אפילו יש יין בעיר רשאי לקדש עליו עיין שם. ושם (סק"ו) כתב
דמקדשין על יין שרף בשחרית כשרוב שתיית ההמון הוא יי"ש כל
יום עיין שם. והנה בזמננו זה אף על גב דמצוי הרבה יין מ"מ אין
עיקר שתיית ההמון ביין, ואף על גב דלקידוש והבדלה לוקחין יין
מ"מ כשמכבדים אורחים או בסעודות של שמחה וכדומה שותין
בעיקר שכר או מיץ פירות והוי חמר מדינה. ואף דבעינן משקה
חשיב וכמבואר בפוסקים ובמ"ב (סי' רצ"ו סק"י), ברם שכר וגם
מיץ שאין מעורב בו הרבה מים נראה דהוי חמר מדינה שיש בו
חשיבות, כי רגילין לכבד בהם גם אורחים חשובים. ועיין יו"ד (סי'
ק"ג) לענין חתיכה הראויה להתכבד. והמג"א (סי' תפ"ג סק"ג) כתב
דגם מי דבש שקורין מע"ד הוי חמר מדינה. והני הנ"ל לא גרועין
ממי דבש, ועכ"פ על שכר דהוי חשיבי טפי ודאי יכול להבדיל.
י) ולגבי חולה המבדיל בט"ב יש לצרף עוד מש"כ בתשו' מיימוני
(ה' שבועות סי' ד') במי שנדר עצמו מן היין דאפשר דחשוב לו שכר
חמר מדינה אחרי שאסור לו ביין עיין שם. והביאו הגאון מהרש"ם
ז"ל בהגהותיו לס' ארחות חיים (סי' ער"ב אות ז'). ולפ"ז בחולה בט"ב
שאינו יכול לשתות יין משום ט"ב הו"ל שכר חמר מדינה דידיה.
ואף על גב שביום אחר יכול לשתות יין, אולם הלא כתב המג"א
(סי' תפ"ג סק"ג) דאף במקום שמי דבש אינו רוב שתיית העם בכל
ימות השנה, מ"מ אם בפסח רוב שתיית העם ממנו הו"ל חמר
מדינה עיין שם. ובהגהות מהרש"ם שם כתב דאף אם אינו חמר
מדינה בימות החול אלא בשבת מקרי ג"כ חמר מדינה עיין שם.
הרי דמשכחת חמר מדינה ליומא. וה"נ בנדון דידן.
[שו"ת להורות נתן ח"ב סי' ל"ו]
Helping Children Become Certain Of Their Worth
A child who grows up certain of their worth becomes an adult who doesn’t need to prove it.
They don’t stay in rooms where they’re diminished.
They don’t mistake being needed for being loved.
They don’t twist themselves into someone else’s idea of enough.
And where does that certainty come from?
It grows in the quiet, repeated moments. In the way we speak to them when they’re struggling. In the way we hold space for their feelings without rushing them to be okay. In the way we remind them — over and over — that they don’t have to earn our love.
They grow up believing they are enough — not because they were perfect, but because they were seen, accepted, and cherished exactly as they are.
And when the world tries to make them doubt that… they’ll have something stronger to stand on.
They’ll return to what they always knew.
Because a child who grows up feeling whole becomes an adult who lives from that wholeness.
They write the story they came here to write — and the world doesn’t get to edit it.
----
What we model, they mirror. What we offer, they absorb.
The way we treat them becomes the voice they carry, the compass they trust, the way they move through the world.
When we lead with compassion, they learn to extend it. When we show up with presence, they learn they matter. When we honor their emotions, they learn to honor others.
It doesn’t happen overnight — but every interaction shapes them.
And every moment we choose intention over reaction, we plant something good.
We get out, what we put in. Feed them love.
Anger
"It can be hard not to lash out when everything feels overwhelming. But anger, when used as discipline, doesn’t build understanding — it builds fear, shame, and resentment.
Children don’t walk away from explosive moments thinking, “I’ve learned to do better.”
They walk away thinking, “I must be bad. I must be unlovable when I struggle.”
And over time, they absorb that anger.
At first, they turn it inward — blaming themselves, doubting their worth. And later, they turn it outward — toward the very people they once longed to feel safe with.
That becomes the voice they carry — in their relationships, their setbacks, their self-worth.
We’re not meant to be perfect. But we are meant to be mindful of the imprints we leave.
Correction can be firm and kind. Boundaries can be held without rage. Lessons can be taught without breaking their spirit.
Our anger might silence them in the moment — but presence, patience, and connection?
That’s what teaches them how to live, and love, and try again."
Ahava She-aina Tluya Ba-davar
"It doesn’t always look like begging.
Sometimes it looks like trying harder. Being agreeable.
Staying small. Hoping that if you get it right — stay quiet enough, helpful enough —you’ll finally be seen.
But let’s be clear:
If someone makes ANYONE feel like they have to earn time, attention, or love, what that person receives in return will never be time, attention, or love.
It will be control.
Approval tied to performance.
Presence tied to obedience.
And it will shape them — in ways many of us now know far too well.
It will shape them into adults who mistake emotional crumbs for connection.
Who chase the unavallable.
Who override their needs in the name of being chosen.
So teach your children now — that true consideration is given freely.
It’s not earned, chased, or bargained for.
That love never makes you disappear to be worthy of it.
Teach them, please, before the world teaches them otherwise."
Bringing Korbanos In Our Days
All the conversations of mankind center around the land. … All the prayers of Israel center around the Temple. … Mari matai yitbeni Bet ha-Mikdash—Lord, when will the Temple be rebuilt?
BERESHIT RABBAH, XII, 2
A chain forged of the prayers and yearnings of centuries rivets the Jew to Jerusalem with a binding force and tenacity greater than that of an iron bond. Despite the length and vicissitudes of the dispersion, at no time were the links of this chain severed, in no place were they corroded. The Temple ruins, standing desolate in far-off Jerusalem, were always, to the Jew, the focal point of his dreams and aspirations. His heart in the East, his thoughts attuned to Zion, wherever his physical abode, he stood "before thy gates, O Jerusalem!"
The dramatic events of June 1967 have made the concern of ages even more vivid. During the ensuing months and years, to a greater degree than ever before, the hearts and minds of world Jewry have been filled with solicitude and care for the Land of Israel. The newly recovered Holy Places command the attention and dominate the conversation of Jews everywhere. Overnight, Halakhah has been called upon to grapple with a whole new set of problems—problems, which, although intrinsically old, are new in the imminence of their applicability. Questions regarding the sanctity of the Temple site, entry onto the Temple Mount, and even the possibility of resuming the sacrificial service have now been transformed into halakhic issues begging for clear-cut and definitive answers.
To Torah students, the examination of these topics was never a mere academic exercise upon which scholars, seeking to develop intellectual acumen and halakhic prowess, honed their minds. Even though its laws are temporarily in abeyance, Seder Kodshim, an integral part of Divine Revelation, was always approached with reverence and zeal in the true spirit of Torah le-shmah. Such study may often have been denigrated and relegated to the realm of the irrelevant and the inconsequential; cynics may have scoffed, and do indeed continue to quip, that this involvement with charting "the pathways to the Kingdom of Heaven" is misplaced. Yet it is precisely this concern that is so eloquent a testimony to the abiding emunah of the Jew, to his recognition of the intrinsic worth of every facet of Torah study and to his vivid and eager anticipation—"meherah yibaneh ha-Mikdash!"
Needless to say, in the normal course of communal life, questions of immediate relevance had primary claim on the time and attention of Torah authorities and their investigation quite naturally superseded that of areas divorced from practical application. Moreover, the student of Kodshim was at an added disadvantage in that this discipline was surrounded by a labyrinth of abstract technicalities and he was accordingly forced to conceptualize with regard to matters which did not fall within the pale of his experience. The result was the relative neglect of Seder Kodshim, a development already decried by so early a figure as Rambam (Commentary on the Mishnah, introd. to Seder Kodshim), and a consequent paucity of halakhic literature pertaining to this field of inquiry.
While the specific question of the reinstitution of the sacrificial rites has been discussed from time to time in rabbinic writings, for the most part these discussions are recondite analyses of an already obscure subject. Nevertheless, despite the intricate nature of the subject matter, its current relevance demands that we strive for an understanding and appreciation of the grave halakhic issues involved. This review has been undertaken as an attempt at least partially to acquaint the reader with the nature of these issues and to delineate the maze of halakhic difficulties with which they are fraught. As such, the scope of this presentation is far from exhaustive. Hopefully, the reader will find his appetite whetted and will be prompted to peruse the original sources.
The rebuilding of the Bet ha–Mikdash itself is precluded until the coming of the Messiah. Rashi, in his commentary on Sukkah 41a and Rosh ha-Shanah 30a, states that the third Temple will not be a human artifact but shall miraculously appear as a fully built edifice. According to Rashi's opinion, the verse "The sanctuary, O Lord, which Thy hands have established" (Exod. 15:17) refers to the future Bet ha-Mikdash. Rambam, on the other hand, enumerates the building of the Bet ha-Mikdash as one of the 613 commandments. Since the very nature of a commandment implies a deed to be performed by man rather than an act emanating from God, Rambam obviously maintains that the Bet ha-Mikdash will be the product of human endeavor. However, he states explicitly that this Bet ha-Mikdash will be rebuilt only with the advent of the Messiah himself. Not only will the Temple be built by the Messiah, but this construction will serve as substantiation of the messianic claim. "If he builds the Bet ha-Mikdash on its site and gathers in the dispersed of Israel, he is, in certainty, the Messiah" (Hilkhot Melakhim 11:4).
The proposal to reestablish the sacrificial rites despite the absence of a Bet ha-Mikdash is based upon the statement of R. Joshua (Eduyot 8:6 cited Shevu'ot 16a and Megillah 10a), "I have heard that [it is permitted] to sacrifice although there is no Temple." This dictum is accepted by Rambam as authoritative (Bet ha-Beḥirah 6:15). Further confirmation that the offering of sacrifices in our own day is at least a theoretical possibility is to be found in Rambam's statement, Ma'aseh ha–Korbanot, 19:15, that the penalty for sheḥutei ḥuz—the slaughtering of sacrificial animals other than at the temple site—applies also in our time. Since the penalty is applicable only in those instances in which the animal is ra'uy le-fenim—where there are no halakhic impediments to its being offered as a sacrifice at the proper site—the apparent conclusion is that Maimonides accepted, at least in theory, the possibility of reinstitution of the sacrificial service.
There is also some historical evidence that sacrifices—particularly the paschal sacrifice—were offered sporadically during the period immediately following the destruction of the Temple. R. Jacob Emden, She'elat Ya'avez, I, no. 89, identifies the Rabban Gamliel quoted in Pesaḥim 74a as commanding his servant, Tabi, "Go and roast the Pesach sacrifice," with the Rabban Gamliel who served as head of the Academy in Yavneh after the destruction of the Temple. R. Shimon ben Zemach Duran, in his commentary on the Hagaddah, Yavin Shemu'ah (Livorno, 5504), makes essentially the same point in his discussion of the section Rabban Gamliel omer. Further evidence that sacrifices were actually brought after the destruction is adduced by R. Zevi Hirsch Chajes in his responsa, nos. 2 and 76 and chapter 2 of his Darkei Hora'ah. These historical contentions are rebutted by R. Chaim Nathanson in his Avodah Tamah (Altona, 5632).
Whatever may have been the case in the period immediately following the destruction of the Temple, the centuries which ensued witnessed the total abrogation of the sacrificial rites. For generations, the resumption of sacrifice was at best a theoretical possibility; its translation into practice could have been no more than an ephemeral fantasy. Nevertheless, the report of a concrete proposal for the reinstitution of sacrifices occurs in an early-fourteenth-century work entitled Kaftor va-Feraḥ, written by R. Ishturi ha-Parchi, a victim of the French expulsion. The author recounts having brought his manuscript to a certain R. Barukh in Jerusalem in order that the latter might examine and correct the work prior to publication. R. Barukh is reported to have informed the author of Kaftor va-Feraḥ of the surprising fact that in the year 5017, Rabbenu Yechiel (or Rabbenu Hananel or Rabbenu Chaim, depending upon the variant textual readings) of Paris wished to emigrate to Israel and there to offer sacrifices. The author raises certain objections but states that due to the pressure of reviewing the manuscript he did not pursue the matter by discussing the questions involved with his mentor. Quite evidently nothing came of these plans; R. Chaim Nathanson in his Avodah Tamah concludes that undoubtedly the French scholar was dissuaded from doing so by the sages of his generation.
Once more the issue recedes into the background. Nothing more is heard of the proposal and the entire question is permitted to lie fallow until the middle of the nineteenth century when we find a new protagonist actively espousing resettlement of the Holy Land and reintroduction of sacrificial worship. In a letter addressed to Baron Asher Anshel Rothschild, dated 12 Elul, 5596, R. Zevi Hirsch Kalisher solicits the latter's support for plans to colonize the Land of Israel and outlines his views regarding the sacrificial rites. When these opinions regarding the resumption of the sacrificial service were incorporated in a work entitled Derishat Ẓion and published a little over one hundred years ago, in 5622, the question for the first time became a live issue. Considerable controversy was aroused and resulted in a meticulous examination by the foremost authorities of the time of the halakhic issues surrounding the proposed innovation. Opposition to Kalisher's views was of a dual nature. Apart from the controversial halakhic ramifications of his proposal, Kalisher's novel eschatological views caused many of his contemporaries to take sharp issue with him. Kalisher argues not only that reinstitution of the sacrificial rites is both permissible and halakhically feasible but that it constitutes a positive mizvah and is, in addition, a sine qua non for the advent of the Messiah. The redemption, he maintains, will take place in the following manner: first, a partial ingathering of the exiles, to be followed by the reinstitution of korbanot; after this will occur the war between Gog and Magog and the complete ingathering of the exiles, culminating in the advent of the Messiah. As evidence for his position, Kalisher cites the statement of the Palestinian Talmud, as quoted by Tosafot Yom Tov, Ma'aser Sheni, 5:2: "The Temple [will] be rebuilt before the reign of the House of David." Referring to the Sifri cited by Nachmanides in his commentary on Deuteronomy 12:5, Kalisher maintains that the offering of sacrifices is causally connected with the reappearance of prophecy and has as its effect the manifestation of the Divine Presence, just as the Shekhinah appeared in the Tabernacle in the wilderness only following the sacrificial offerings of the milu'im. Therefore, he concludes, the reinstitution of the sacrificial rites is not dependent upon a prophetic injunction; rather, prophecy cannot become manifest without prior sacrificial offerings.
In a letter to Kalisher the famed R. Nathan Adler cites Rashi in his commentary on Sukkah 41a and Tosafot Shevu'ot 15b to the effect that not only the Temple itself but also the altar and all utensils and appurtenances of the third Temple will be built miraculously by God by means of a heavenly fire. Since miraculous occurrences are to be anticipated only after the coming of the Messiah, the opinion of these authorities obviously contradicts the view of the Palestinian Talmud as cited by Kalisher. R. David Friedman, in a short treatise entitled Kuntres Derishat Ẓion ve-Yerushalayim and published as the opening section of his She'elat David, maintains that the reading cited by Kalisher and Tosafot Yom Tov is erroneous and that the correct textual reading is "Jerusalem will be rebuilt," not "the Temple will be rebuilt." Furthermore, he argues, from the context of the statement in the Palestinian Talmud it is not at all evident that this is an assertion of a necessary order of events leading to the redemption (as Kalisher opines) but, on the contrary, merely of a possible order. Thus, even accepting Kalisher's reading, the Jerusalem Talmud falls short of stating that the Temple must be rebuilt as a prerequisite to the advent of the Messiah. In the 'amidah as ordained by the Men of the Great Assembly, the blessing pertaining to the reinstitution of sacrifices follows the blessings alluding to the ingathering of the exiles, the rebuilding of Jerusalem and the restitution of the House of David. This order is seen by Friedman as corresponding to the optimum chronological sequence, whereas according to Kalisher the order is sequentially impossible and hence without apparent rhyme or reason.
R. Ya'akov Ettlinger, in the first responsum of the Binyan Ẓion, states that the authoritative order of the redemption is that given by the Gemara, Megillah 17b. There we find the following sequence: the rebuilding of Jerusalem, the reestablishment of the kingdom of the House of David, the rebuilding of the Temple, which shall become a place of prayer for all peoples, and finally the reinstitution of the sacrificial rites. This order is reflected in the blessings of the 'amidah which were sequentially ordained by the Men of the Great Assembly in a manner paralleling the chronological unfolding of the events leading to the redemption. We may accordingly infer that sacrifices cannot be reinstituted until after the reestablishment of the House of David and the rebuilding of the Temple. To this argument Kalisher replies that indeed the reinstitution of sacrificial offerings, including private sacrifices, is impossible without the coming of the Messiah—and it is to such individual sacrifices that the Gemara and the liturgy refer. Nevertheless, communal sacrifices can be reinstituted, according to his view, even though there is no Bet ha-Mikdash.
In addition, it is of interest to note that contemporary scholarship has uncovered manuscript evidence in contradiction to Kalisher's thesis. Rabbi Menachem Kasher, in an appendix to vol. 12 of Torah Shelemah (New York, 5708), p. 165, cites a reading of the previously unknown Midrash Tannai'im: "Just as you are unable to offer the Pesach other than in the Temple, so also with regard to leap years—you shall not ordain leap years other than [when] the Temple [stands]." The obvious inference is that sacrifice of the korban Pesach is not sanctioned until such time as the Temple shall be rebuilt.
Kalisher's vigorous advocacy of the reinstitution of sacrifices met with determined opposition on the grounds of halakhic technicalities as well. In his own day, rabbinical authorities of world repute such as R. Akiva Eger, R. Moses Sofer and R. Ya'akov Ettlinger contended that there exist halakhic impediments which completely nullify the proposal. Despite Kalisher's assertions to the contrary, there is no evidence that any of these three halakhic personalities became reconciled with Kalisher's views. Of the three, R. Ya'akov Ettlinger published his opposition to Kalisher's proposal as the very first responsum in Binyan Ẓion, R. Moses Sofer limits the proposal to the korban pesaḥ alone and R. Akiva Eger, despite a protracted correspondence with Kalisher, never reversed his views on the subject. Kalisher's work led to the composition of Avodah Tamah by R. Chaim Nathanson and Migdal David by R. David Alexander of Lissa, both of which are polemical in nature and devoted to the express purpose of refuting Kalisher's contentions. The controversy gave rise to much heated debate, which has continued unabated into recent times. Alluring as it may have been, Kalisher's proposal was deemed unfeasible in practice. Seen as constituting potential barriers to the implementation of the sacrificial services were the concrete questions of ritual impurity, the sanctity of the Temple site, the genealogical purity of the kohanim, ascertaining the precise location of the mizbeaḥ (altar) and its construction, the unavailability of the materials required for weaving the priestly garments, the problems involved in the appointment of a High Priest, collection of shekalim, inauguration of the kohanim and dedication of the altar.
Tum'ah
Admitting the contention that the building of the Bet ha-Mikdash itself is manifestly impossible without prophetic direction—in the words of Scripture, "All this in writing, as the Lord has made me wise by His hand upon me" (I Chron. 28:19)—Kalisher points out that only the mizbeaḥ is necessary in order to offer sacrifices and indeed Ezra reinstituted korbanot long before the Temple was completely rebuilt. He then himself voices three possible objections to his proposal and endeavors to obviate each in turn. The first problem is that one may not enter the Temple site or offer scarifies in a state of ritual impurity. At present, however, we have all been defiled through contact with the dead and lack the ashes of the red heifer to effect the requisite purification. The general principle that communal sacrifices may be offered in a state of ritual impurity, if there is no alternative, applies not only to the actual sacrificial acts but also to preliminary entry onto the Temple Mount in order to carry out the necessary preparations. Accordingly, Kalisher limits his proposal to communal offerings and to the paschal sacrifice, to which the principle tum'ah deḥuyah bezibur is applicable.
Priestly Yiḥus
Less readily resolved is the problem of authenticating the claims of present-day kohanim to be recognized as descendants of the priestly family. Ezra demanded written pedigrees: "These sought their register, that is, the genealogy, but it was not found; therefore they were deemed polluted and put from the priesthood" (Ezra 2:62). Applying himself to this issue—one already raised by the author of Kaftor va-Feraḥ—Kalisher argues that documentary evidence was necessary only in the time of Ezra since many scions of the priestly family had intermarried with gentiles during the course of the Babylonian exile. Once the claims of these aspirants to the priesthood were examined and verified, they and their descendants remained beḥezkat kashrut and required no further credentials. In support of this view Kalisher cites the Mishnah, Eduyot 8:7, "Elijah will come neither to defile nor to purify, neither to draw nigh nor to put aside," which he understands as referring not merely to questions of legitimacy of birth but to claims of priestly descent as well.
In his Binyan Ẓion R. Ya'akov Ettlinger disagrees with Kalisher's interpretation of this Mishnah. Tosafot (Sanhedrin 51b and Zevaḥim 45a) questions why this statement of the Mishnah does not constitute a hilkhata le-meshiḥa—a decision applicable only in the days of the Messiah. As such, this statement seemingly contradicts the procedural principle that such decisions will be left for the Messiah himself to render and consequently are not included among talmudic dicta. Since Tosafot fails to answer that such a statement is necessary in order to sanction the services of kohanim prior to the advent of the Messiah, R. Ya'akov Ettlinger concludes that the Mishnah in question refers only to questions of legitimacy and bastardy and does not encompass the question of priestly genealogy.
R. Akiva Eger takes issue with Kalisher regarding the requirement for supportive evidence for priestly yiḥus. He maintains that the genealogical claims of present-day kohanim are uncorroborated and therefore remain in doubt. Chafetz Chaim (Zevaḥ Todah Zevaḥim, chap. 13) also shares this view. This position is further elucidated by R. David Friedman, who quotes the exposition by the Sifri, Parshat Shoftim, of the verse, "One witness shall not rise up against a man for any iniquity, or for any sin, in any sin that he hath sinned" (Deut. 19:15). The words le-khol avon u-lekhol chat'at are understood by the Sifri as teaching that two witnesses are necessary for both admission to the priesthood and exclusion from performance of the priestly functions.
Historically, despite the scrupulous manner in which the courts guarded the priestly genealogy, we know of many uncertainties which arose as early as the talmudic period. For example, those priests who claimed descent from the Hasmoneans were accepted as legitimate for an extended period of time until Rabbi Judah publicized their illegitimacy (Kiddushin 70b). Another incident recounted by the Gemara involves four thousand priests who intermarried with the slaves of Pashchur ben Enur, some of whom escaped detection and were mistakenly permitted to perform the priestly functions (Kiddushin 70b).
Sanctity of the Har ha-Bayit
The third and perhaps the most weighty problem discussed by Kalisher involves the sanctity of the Har ha-Bayit (Temple Mount) following the destruction of the Temple. Kalisher assumes that according to the opinion of Rabad, who maintains that the sanctity of the Temple was abrogated upon its destruction, there ensues no problem regarding sacrifices at the present time. Kalisher maintains that, according to Rabad, even bamot or private altars are now permissible as they were prior to the erection of the Temple; hence, an altar erected on the Temple Mount would qualify for the offering of sacrifices no less than a private altar. Rambam declares that the original kedushah, or sanctification, of the Temple site continues to be in effect and has not been nullified by the destruction of the Temple. According to this view, an altar built on the Temple site retains the original kedushah.
In a responsum addressed to Kalisher and incorporated in the Derishat Ẓion, R. Akiva Eger takes strong exception to Kalisher's proposal. R. Akiva Eger's first objection is voiced in a cryptic statement asserting that we cannot effect a decision with regard to the controversy between Rambam and Rabad concerning the sanctity of the Bet ha-Mikdash. R. Friedman, in the previously cited preface to the She'elat David, notes that Rabad expresses no disagreement with Rambam's position (Bet ha-Beḥirah 1:3) that, once the Temple was erected, the prohibition against private altars became permanent and, accordingly, continues in effect even after the destruction of the Bet ha-Mikdash. Rambam's position in this matter is entirely consistent since he is of the opinion that the original kedushah, or sanctification, of the Temple site continues in effect and has not been nullified by the destruction of the Temple. Rabad, who disagrees and maintains that the original sanctification lapsed with the destruction of the Temple, would hence have been expected to append a gloss disagreeing with Rambam's statement regarding the permissibility of private altars in the period following the destruction of the Temple. Since he fails to do so, R. Akiva Eger apparently concludes that Rabad agrees with Rabbenu Chananel as quoted by Tosafot, Zevaḥim 61a, and maintains that bamot are now forbidden even though kedushah rishonah lo kidshah le'atid lavo. Accordingly, since the sanctity of the Bet ha-Mikdash has lapsed, an altar on the Temple Mount bezman ha-zeh would constitute a bamah, according to Rabad, and is therefore forbidden, as are all private altars.
R. Friedman suggests one possible manner in which the inauguration of sacrificial offerings may be considered. The feasibility to be considered hinges upon a conditional sanctification of the sacrificial animal under a formula pronouncing that if the Temple Mount indeed retains its sanctity as a Bet ha-Mikdash, as is Rambam's view, then the animal is indeed sanctified as a korban pesaḥ, and the slaughter of the animal and the sprinkling of its blood be effective for sacrificial purposes; but if, on the other hand, the sanctity has lapsed, as is Rabad's opinion, then the sanctification of the sacrificial animal be null and void and the subsequent slaughter of the animal and the sprinkling of its blood and burning of its flesh be secular in nature. This suggestion is rejected by Rabbi Zevi Pesach Frank (Kuntres Har Ẓvi, appended to Teshuvot Har Ẓvi, Yoreh De'ah (Jerusalem, 5724), on the grounds that the priestly garments contain a mixture of linen and wool and as such cannot be worn other than for the purpose of performing the sacrificial rites. In the event that such an offering does not in reality constitute a sacrifice, as would be the case according to Rabad, the officiating priest would then be violating the prohibition of shatnez. Rabbi Frank rejects the argument of R. Zevi Hirsch Chajes and others that the benefit derived is an unintentional one and hence not prohibited. Basing himself upon the treatment of the topic by Bet ha-Levi, I, nos. 1–3, he maintains that since no additional garments other than the priestly vestments may be worn while performing the avodah, the benefit is inescapable—a pesik reisha—which is forbidden even though the benefit is unintentional. Furthermore, Rabbi Frank points out that the korban pesacḥ (which, for reasons that will be noted, is the only sacrifice whose inauguration can be seriously considered) could not be offered on a private bamah even during the periods when private altars were permissible. This principle is clearly enunciated in Zevaḥim 104b.
Moreover, Rabbi Frank expresses astonishment that R. Akiva Eger did not comment on the logical inconsistency inherent in Kalisher's proposal. According to Rabad, a mizbeaḥ erected on the Temple site is to be considered a private altar. Hence, according to Rabad communal sacrifices are impossible in our day, since even an altar on the Temple Mount would have the status of a bamah and communal sacrifices cannot be offered on a private altar. But, according to Rambam, who maintains that the original sanctity prevails even after the destruction, the question of the reestablishment of the sacrificial rites arises only with regard to communal sacrifices, since it follows from his position that only communal sacrifices may be brought in the state of tum'ah (impurity). Kalisher's argument is thus dramatically demolished by Rabbi Zevi Pesach Frank.
Rabbi Friedman raises an engaging question based upon the ramifications of Rabad's position. As established by Sefer ha-Hinukh, the commandment to build a Bet ha-Mikdash is not deemed to be incumbent upon us except at such time as a majority of the Jewish people resides in the Land of Israel. (The building of the Second Temple by Ezra, even though this condition was not fulfilled, was the result of a specific prophetic edict.) Nevertheless, the rebuilding of the Temple should be obligatory according to Rabad, not as an intrinsic obligation, but because the attendant sanctification is requisite in order to fulfill the mandatory obligation of offering sacrifices. The offering of sacrifices, if not for technical impediments, would, of course, be mandatory even in contemporary times. Friedman concludes that the prospect of rebuilding the Temple cannot be entertained by us since the Mishnah (Shevu'ot 14a) declares that the sanctification of the Temple area requires a king, a prophet, the urim ve-tumim and the Sanhedrin. Although there is an opinion in the Gemara that any one of the four requirements enumerated is sufficient, we do not possess any of them at present. In addition, though a prophet, according to this opinion, may not be required for the act of sanctification, the korban todah (thanksgiving sacrifice) offered on that occasion requires a prophet in order to direct the manner in which it is to be sacrificed. Moreover, notes R. Friedman, Rabad himself states that Ezra did not promulgate a perpetual kedushah because he knew by means of the Holy Spirit that eventually both the Temple site and Jerusalem itself would be expanded, and the enlarged boundaries would be sanctified with enhanced and unprecedented glory; therefore, it does not behoove us to sanctify the Temple Mount other than according to the directions of a prophet.
Mizbeaḥ
As previously indicated, a Bet ha-Mikdash is not necessarily required for the offering of sacrifices. Yet any sacrifice must be offered on the precise location of the original altar. In Rambam's phraseology, "mekom ha-mikdash mekhuvan be-yoter—the site of the altar [is located] with extreme precision." This spot, hallowed through the ages, is pinpointed by tradition as the exact site of Adam's first sacrifice to the Almighty, of Noah's offering upon emerging from the ark and of the binding of Isaac. The difficulties in the task of locating this site with exactitude are such that the Gemara, Zevaḥim 62b, relates that at the time of the construction of the Second Temple, the location of the altar was revealed by a prophet who returned from Babylonia for this purpose. Kalisher maintains that this was necessary only because no remnant whatsoever remained of the First Temple, as was foretold: "Raze it, raze it, even to the foundation thereof" (Ps. 137:7). Of the Second Temple, however, there are yet extant sections of the walls; these, Kalisher asserts, may be utilized for purposes of determining the distance between the walls and the altar. In the previously cited responsum, R. Akiva Eger argues that we cannot rely on our measurements in order to determine the exact location of the mizbeaḥ since these measurements are based upon the tefaḥ, or handbreadth measuring four fingerwidths. These dimensions cannot be determined with exactitude at present since physical proportions have changed over the course of centuries. Although various halakhic standards dependent upon these measurements may vary according to the average physical proportions of mankind in each generation, standards derived in this manner cannot enable us to measure geographical distances and locate spatial points which are unvariable.
Rabbi Friedman expresses the same objection, but with a most interesting twist. Our point of demarcation in any such attempt at determining the location of the mizbeaḥ is the Wailing Wall. Our authority for identifying the kotel ma'aravi with the western wall of the Temple is the statement found in the Midrash Tanḥuma (ed. Salomon Buber), Shemot 10, that the western wall will never be destroyed. We are, however, governed by the principle that halakhic applications may not be derived from aggadic sayings. This principle is rooted in the recognition that (1) by virtue of its figurative nature we cannot be certain of the precise meaning of the aggadah and (2) there may well be differences of opinion among the various and varied aggadic sources which are either unknown to us or not properly understood by us. With regard to this particular question, Rabbi Friedman reasons, if we are indeed to take the pertinent aggadic dicta literally, we must also be mindful that the Gemara, Gittin 57a, declares the place known as Har ha-Melekh to have contained 600,000 cities, each one serving as the dwelling place of no less than 600,000 inhabitants; but today the locale could not encompass 600,000 reeds! If this aggadic statement is to be understood literally, we must conclude that now the area has shrunk in physical size. If so, this phenomenon may very well have taken place in the area of the Temple Mount as well! Then, even accepting the western wall as a landmark on the testimony of the Tanḥuma, we may still have no accurate means of measurement, for the location upon which the mizbeaḥ stood originally may indeed have shifted. Furthermore, the kotel ma'aravi can give us only the western boundary from which to measure the distance to the location of the altar. The wall is not complete in length and therefore we cannot determine the northern and southern extremities. Hence we cannot ascertain where the altar stood vis-à-vis the north and south walls. Moreover, a comparison of the pertinent statements in Yoma 36a and Zevaḥim 53a and in the Mishnah, Midot 2:1, discloses a basic contradiction regarding the location of the mizbeaḥ. This is reflected in a difference of opinion between Tosafot, Yoma 16b, and Rambam, Bet haBeḥirah 1:6 and 5:16. Since it is not in our power to resolve this dispute we remain in a quandary with regard to the determination of the original location of the the altar. The same hesitation regarding the location of the altar is echoed by the Chafetz Chaim (Zevaḥ Todah, Zevaḥim, chap. 13).
The first significant modern investigation of the dimensions of the Bet ha-Mikdash site was that undertaken by the Slutzker Rav, Rabbi Jacob David Wilovsky. In the Teshuvot Bet Ridbaz (Jerusalem, 5665) no. 38, Rabbi Wilovsky questions whether the Wailing Wall is the remnant of the wall surrounding the Temple Mount, as is commonly assumed, or whether it is rather the wall of the Temple courtyard proper. His query is based upon statements found in Teshuvot Radbaz, vol. I, nos. 648 and 691. He concludes that, even given the measurements of Tractate Midot, we have no single point of demarcation whose location is known with certainty.
In addition, the construction of the mizbeaḥ entails a technical difficulty involving the stones of which the altar is to be fashioned. These must be absolutely smooth—a niche in which a fingernail may be caught renders the stone unfit for this purpose—and dare not be planed by means of a metal implement. We, of course, are not fortunate enough to possess a shamir, the worm employed by King Solomon to perform this task in the building of the original mizbeaḥ
Priestly Garments
R. Akiva Eger, in the previously mentioned epistle to Kalisher, raises a further objection based upon the unavailability of one of the materials necessary for the weaving of the priestly garments. One of the four garments donned by the kohanim while performing the sacrificial rites was the avnet (girdle). This garment contained tekhelet (purple-wool), which was dyed the proper color through the use of the blood of the ḥalazon, a worm which is now either unavailable or unidentifiable. This argument is also advanced by R. Friedman, She'elat David, and the Chafetz Chaim, Zevaḥ Todah, Zevaḥim, chap. 13. Answering the contention of the Tiferet Yisra'el that the priestly garments do not require the blood of the ḥalazon for the making of this dye, R. Bezalel ha-Kohen, Reshit Bikkurim. (Vilna, 5628), vol. II, no. 2, cites the Tosefta, Menaḥot, chap. 9: "Purple wool [dyed] other than through the use of the blood of the ḥalazon is unfit." These opinions run counter to Kalisher's view that purple wool dyed in this fashion is not an absolute requirement with regard to the priestly garments. Rabbi Frank, in his Kuntres Har Ẓvi, after examining the evidence pro and con, concludes that there is insufficient halakhic evidence to resolve the issue either way.
Another material used in the weaving of the avnet was argaman, or red wool. R. Akiva Eger points out that, since the nature of argaman is the subject of a controversy between Rambam and Rabad, we now simply have no way of determining what ingredients went into the composition of this dye. In the same vein, R. Akiva Eger maintains that a similar objection might be raised with regard to the tola'at shani, or scarlet-colored wool, since the Tosefta, Menaḥot, chap. 9, states that only the tola'at which abounds in mountainous regions may be utilized in the preparation of this dye. Here again the difficulty of proper identification is insurmountable. He further notes that there is a difference of opinion among the Rishonim regarding the number of fabrics which went into the weaving of the avnet, and that in this instance as well we are not competent to resolve the disagreement. Therefore, concludes R. Akiva Eger, since we cannot provide proper priestly vestments, the kohanim cannot possibly perform the avodah. This last difficulty is the subject of an appendix "that the paper shall not remain blank" appended to the final page of the Kuntres le-Kedushat ha-Mikdash, authored by R. Samuel David Levine and published together with his Leshed ha-Shemen (Vilna, 5689). This discussion examines the possibility of the kohen donning two avnetim at the same time in order to conform to the specifications of the various authorities. The question hinges upon whether or not the prohibition of bal tosif applies to such a contingency. (The question of ḥazizah is dismissed as academic because, due to the fact that the avnet is only three fingerwidths wide, the two garments may be placed alongside, rather than over, one another.) A similar discussion occurs in the Taharat ha-Kodesh by the same author (Pietrokow, 5690), pp. 40 f.
Appointment of the High Priest
In a letter to his son-in-law, R. Moses Sofer, R. Akiva Eger adds that we are no longer able to identify the precious stones which are necessary for the vestments of the High Priest. The import of this objection is not readily apparent, since sacrifices may be offered even though the office of High Priest is vacant. She'elat David explains R. Eger's objection by pointing out that the final halakhic decision is tum'ah deḥuyah be-zibur rather than hutrah—the prohibition against offering sacrifices in a state of ritual defilement is merely abrogated, not nullified, with regard to communal sacrifices. It is therefore required that the ziz, or frontplate, be present on the forehead of the High Priest while the sacrificial ritual is performed in order to expiate the sin of defilement. This necessitates the prior appointment of a High Priest and his donning the eight garments of his office for the performance of his functions. However, since we lack the jewels necessary for the breastplate and ephod, it is impossible for the High Priest to perform his duties. The Chafetz Chaim raises the same question regarding the ziz (Zevaḥ Todah, Zevaḥim, chap. 13). R. Zevi Hirsch Chajes adds that we no longer possess the special shemen ha-mishḥah with which to anoint the High Priest, and hence he cannot be inaugurated into office.
Shekalim
A number of letters dealing with this subject were exchanged between R. Akiva Eger and R. Zevi Hirsh Kalisher, until the former found it physically difficult to continue the correspondence due to the infirmities of advanced age and consequently forwarded the relevant manuscripts to his son-in-law, R. Moses Sofer. In his reply, published as responsum no. 236 in Teshuvot Hatam Sofer, Yoreh De'ah, R. Moses Sofer rejects the proposal on the basis of the objection expressed by R. Ya'akov Emden in She'elat Ya'avez, I, no. 89, in which the latter demonstrates that all communal sacrifices must be purchased with the half-shekel collected from each Jew once a year for this purpose. The obligation of maḥazit ha-shekel is not incumbent upon us after the destruction of the Temple. Moreover, in any event it would be exceedingly difficult effectively to collect this tax from all Jews. Hence R. Ya'akov Emden concludes that such communal sacrifices would be impossible and he limits the pertinence of reinstitution of korbanot to the korban pesaḥ, which is purchased with private funds. A similar view is expressed by R. Moses Sofer in the aforementioned responsum and by R. Chajes in his Kuntres Aḥaron, Avodat ha-Kodesh.
Dedication of the Mizbeaḥ and Inauguration of the Kohanim
In view of the conclusions of these authorities that other sacrifices do not come into question, R. Zevi Pesach Frank poses the problem of ḥinukh (dedication) of the altar. The Mishnah, Menaḥot 49a, states explicitly that a newly fashioned altar must be inaugurated through the sacrifice of the tamid shel shaḥar, and no other sacrifice may precede the morning sacrafice on the new altar. Since this sacrifice cannot be offered due to the lack of shekalim with which to purchase the sacrificial animal, any altar constructed by us would remain uninaugurated. Consequently no other sacrifice, including the pesaḥ, could be offered on this mizbeaḥ.
Yet another objection was raised in a letter addressed to Kalisher by R. Elijah Gutmacher of Graetz. Before any kohen proceeds to perform his priestly functions for the first time, it is incumbent upon him to offer a minḥat ḥavitin. This meal offering has the status of a private sacrifice and as such cannot be offered when the priest is in a state of defilement. Accordingly, runs the argument, how will the priests perform the sacrificial rites, since they cannot offer the inaugural sacrifice due to their defilement through contact with the dead? To this query Kalisher offers an interesting answer based upon a similar problem surrounding the inauguration of the High Priest. Mishneh le-Melekh, Kelei ha-Mikdash, 5:16, questions how it is possible for the "substitute" High Priest to perform the ritual of the Day of Atonement in the event that it becomes impossible for the High Priest to do so. The problem is based on the fact that the High Priest has to offer a similar sacrifice as part of his inauguration into office; since this korban has the status of a private offering, it cannot be offered on the Day of Atonement. Mishneh le-Melekh concludes that the lack of such prior offering on the part of the High Priest does not invalidate his performance of the sacrificial rites and therefore, in instances where this offering is impossible, he may perform his duties despite its absence. Kalisher concludes that the same regulation is applicable to the meal offering of the kohen hedyot.
Unacceptability of Sacrifices
Binyan Ẓion includes another noteworthy objection to Kalisher's proposal. R. Ya'akov Ettlinger's major contention is based upon the verse "And I will bring your sanctuaries unto destruction, and I will not smell the savor of your sweet odors" (Lev. 26:31). The Gemara prescribes that each sacrifice be offered with six "intentions" (Zevaḥim 46a); among these are le-shem reaḥ and le-shem niḥoaḥ. Ettlinger argues that since God says He will not smell "the savor of your sweet odors" while the Temple lies desolate we cannot offer the sacrifice with such an intention. A similar concept is expressed independently in Emek Berakhah (Jerusalem, 5708), p. 66, by R. Aryeh Pomeranchik, a distinguished disciple of the late Brisker Rav. Quoting an oral tradition related in the name of R. Naftali Zevi Judah Berlin, Rosh Yeshivah of Volozin, Rabbi Pomeranchik asserts that while ordinarily a sacrifice in which these intentions are absent remains valid, nevertheless, in instances when these intentions are impossible, the sacrifice is rendered invalid. The sole exception is the paschal sacrifice which the Torah never refers to as being offered for purposes of "a sweet odor." Rabbi Pomeranchik explains the difficult phrase in the Haggadah, "May we partake there of the sacrifices and of the paschal offerings, whose blood shall be sprinkled upon Thine altar for acceptance," in light of this novel interpretation. The term le-razon expresses our prayer that we shall be able to offer the pesaḥ in a rebuilt Temple in a perfect manner, so that it will also be accepted as "a sweet odor," although this is not strictly required in the case of the paschal sacrifice.
Concluding Remarks
Apart from the specific problems discussed, there is one theme which is recurrent throughout the vast halakhic literature dealing with our topic. In this most nebulous area it is almost impossible to arrive at a definitive psak with regard to the myriads of practical and concrete questions which inevitably arise. Typical of this attitude is an article which appeared in an early journal of Torah scholarship. Writing in ha-Levanon, I, no. 8, p. 54, R. Meir Auerbach, Chief Rabbi of Kalish, notes many peripheral questions involving halakhic disputes which we are incompetent to resolve. A case in point is the manner of roasting the paschal sacrifice—a matter which is the subject of a disagreement between Rambam and Rabad, Korban Pesaḥ. 10:11. Rambam maintains that the animal must be roasted together with its gid ha-nasheh (sciatic nerve). To this view Rabad responds, "By my head! There is no greater prohibition. … If I will be privileged and will eat the pesaḥ and he should bring before me such [an animal] I would hurl it to the ground before his eyes!" Commonplace questions of kashrut arising from adhesions on the lung are nowadays rendered terefah in instances in which we have no means of reaching a decision. Such questions cannot be disposed of so readily when arising with regard to sacrificial animals. One reason for this is that it is forbidden to dispose of sacrificial animals which are in reality kosher. If the sacrifice is valid, the various portions must be consumed, either on the altar or by the kohanim or by those offering the sacrifice, as the case may be.
To illustrate the insurmountable difficulties involved in rendering a final decision in this uncharted field, Rabbi Auerbach recounts an anecdote which adds a revealing biographical note to the life of one of the luminaries in the history of Halakhah. Rabbi Auerbach relates that R. Alexander Schorr, the author of the Tevu'at Shor (Zolokiew, 5473), a standard and authoritative work dealing in minute detail with the laws pertaining to sheḥitah and terefot, also composed a similar compendium pertaining to the laws of the sacrificial service. The latter work was patterned upon the format of the widely accepted Tevu'at Shor. Before his death R. Alexander Schorr ordered that the unpublished manuscript be placed in his grave. His intention was that the work not be circulated since an ultimate decision regarding these matters cannot be rendered until the advent of the Messiah.
One dare not hastily conclude that such an approach reflects a reticence born of fear or mere lethargy. Expositors of Halakhah always met the social issues of their day forthrightly and did not hesitate to legislate on every facet of personal and communal life. In all generations, Torah scholars have striven to overcome any and all obstacles in order to issue halakhic rulings; consistently the attitude of Gedolei Yisra'el has been: yikov ha-din et ha-har. However, differing dramatically from all other areas governed by Halakhah, questions pertaining to the construction of the Bet ha-Mikdash and the sacrificial order, by their very nature, occupy a unique position unamenable to the usual canons of psak. Even a cursory examination of the responsa literature on this topic indicates a dearth of precedents and parallel citations, the very fabric of which legal decisions are woven. One should bear in mind that the monumental works authored by such giants of hora'ah as Rif and Rosh do not include a codification of the laws of Kodshim. There can be no doubt that in protesting their inability to reach halakhic conclusions—and to adduce sufficient evidence in support of such pronouncements—Torah authorities were not reflecting misplaced humility but were stating the simple truth.
Although there are manifold halakhic impediments which prevent us from fulfilling the many mizvot attendant upon the performance of the sacrificial service, our inability to do so is certainly to our detriment: "If not for the ma'amadot, heaven and earth would not endure," states the Gemara (Ta'anit 27b); the Mishnah, Avot 1:2, reckons the sacrificial service as one of the pillars upon which the world stands. But with the lapse of the Temple service we are offered an equally efficacious substitute. The Gemara depicts Abraham as appearing before the Almighty and expressing his fear that the Jewish people might perhaps be destroyed in punishment for their transgressions. To this the Almighty replied, "Take for Me a three-year-old heifer." Whereupon, Abraham countered, "That is well as long as the Temple stands, but when the Temple no longer exists, what shall become of them?" The Almighty answered, "I have ordained for them the order of the sacrifices. Whenever they study it I shall account it as if they had offered a sacrifice before Me, and I will forgive all their sins" (Megillah 31b).
Elsewhere the Sages declare that during the period of the exile, worship in the Temple is supplanted by the study of the laws pertaining to the korbanot denied us in actuality. "Anyone who engages in [the study of] the law of the sin-offering is accounted as if he had sacrificed a sin-offering" (Menaḥot 111a). The term ke-'ilu ("is accounted as") is to be understood quite literally. The study of Kodshim effects for us the selfsame benefits which flowed from the sacrificial offerings of our ancestors. If indeed korbanot, in addition to their other propitious effects, are also essential for the initiation of prophecy, as Nachmanides asserts, or requisite to effect the advent of the Messiah, as is Kalisher's contention, the use of the term ke'ilu indicates that these too are attainable through the study of Kodshim. The Chafetz Chaim advocated the establishment of kollelim whose students would devote themselves to this field of scholarship. He heralded the appearance of such institutions, citing scriptural references demonstrating that increased proficiency in precisely this area of study will speed the redemption (Ma'amar Torah Or, chap. 10).
"Investigate and receive reward!" exhort our Sages (Zevaḥim 45a) in answering a query regarding the purpose of pursuing studies pertinent only during the days of the Messiah. From the words of the Chafetz Chaim it follows that the Sages may be understood to have answered that this reward is, in its ultimate form, the very coming of the Messiah alluded to by the talmudic interlocutor and the hastening of the fulfillment of the prophetic promise, "I shall bring them to my holy mountain. … their burnt-offerings and their sacrifices shall be acceptable upon Mine altar, for My house shall be a house of prayer for all the nations" (Is. 55:7).
תחיית המתים
ברכה שניה של שמונה עשרה עניינה תחיית המתים. בשיעור זה נעסוק
בסוגיא זו של תחיית המתים.
בעיקר עניינה של תחיית המתים, יש מאמר ארוך בלשם, בספר הדעה חלק
ב', שם הוא מאריך לבאר שתחיית המתים היא למעשה עיקר הבריאה. מאז חטא
אדם הראשון, עיקר הבריאה, עברה למצב של אחרי תחיית המתים. כל המצב
שלפני התחייה, זה מצב של דבר שבור, זה דבר שאין לו קיום. לא לזה היתה
הכוונה, לא לזה התכוין בורא עולם בבריאת העולם.
כי הנה, הדברים קשים מאד. למעשה, מאז שנברא העולם, מששת ימי בראשית
ועד היום, הבריאה הרי לא היתה אפילו יום אחד שלם כראוי, הבריאה לא היתה
אפילו יום אחד במצב טוב. הכל היה כמעט בתוך כדי דיבור. היה טוב, אבל מיד,
יחד עם הטוב, מיניה וביה נוצרו הסיבות שעל ידם הטוב הזה התבטל.
כך זה היה בכל הזמנים הטובים. אם זה בבריאת האדם, ששם היה מה שהיה,
והטוב התקיים רק שעות ספורות ביום הששי, מהשעה שבה עמד על רגליו עד
השעה שנטרד מגן עדן, ואם במעמד הר סיני, כאשר כבר באמצע מתן תורה, תוך
כדי מתן תורה כבר נאמר )דברים ה' כ"ד( "ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה'
אלקינו אליך ושמענו ועשינו" וכותב על כך רש"י "התשתם את כחי כנקבה וגו'
וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני".
אמנם נאמר על כך "היטיבו כל אשר דברו", זה הצד הטוב של הדבר, אבל
ב"התשתם את כוחי", כאן היה שורש הקלקול. בפסוק הזה אמרו כלל ישראל
"ושמענו ועשינו", ואומר על כך הגאון באדרת אליהו ש"ושמענו ועשינו" זה
ההיפך מנעשה קודם לנשמע. כאן היתה התחלת ושורש הביטול של דרגת
נעשה קודם לנשמע. ביטול גמור לא היה חלילה, זה לא שייך, אבל כאן היה
שורש הדבר של הנפילה והסילוק מהדרגה הגבוהה של נעשה קודם לנשמע, עד
שזה הגיע לידי )שמות רבה כ“ז ט‘( ”שברתם נעשה הזהרו בנשמע“, ובאו אותם ק"כ
ריבוא מלאכי חבלה, כדאיתא בשבת )פ"ח ע"א( ולקחו את שני הכתרים של נעשה
ונשמע. ואף שעתיד הקב"ה להחזירם לנו, אבל כעת לקחו אותם מאיתנו. בכל
אופן, זה לא החזיק מעמד אפילו יום אחד, תוך כדי דיבור. גם על חטא העגל כתוב
עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה, זה היה תחת החופה, זה נורא ואיום, אבל זה
היה ממש בתוך מעמד הר סיני.
כך היה בעוד כמה זמנים טובים, גדולים. בבנין הבית על ידי שלמה, שיכול
היה להיות התיקון השלם, באותו לילה הוא נשא את בת פרעה, ובאותו לילה ירד
גבריאל המלאך ונעץ קנה בים ועליו נבנה כרך גדול של רומי. רומי שהחריבה את
הבית השני. זה כבר היה נעוץ בליל חנוכת הבית הראשון.
הקדוש ברוך הוא ברא עולם, וזה לא זה. זה נראה כמו כלי לא יצלח למעשהו. אף
פעם זה לא היה טוב, אפילו רגע. ודאי, עיקר הבריאה בלי שום ספק הוא בתור עולם
העבודה, ויש אמנם טוב ורע בעולם, אבל צריך שיהיה יחס בין הקלקול והתיקון
בעולם, זה תמיד צריך להיות זה לעומת זה. עיקר העולם זה יחס. צריך להיות איזה
יחס בין הטוב והרע, שיהיה טוב זמן מה, שיהיה מצב טוב ומצבים של קלקול, אבל
אין שום יחס בין שני המצבים האלה, וקשה מאד לקבל, קשה מאד להבין, אין
הדעת נוחה מכך, שעולם העבודה צריך להיות רק מתוך מצב של שיבוש. עולם
העבודה צריך להיות גם מצב טוב, צריך שיהיו מצבים טובים בעולם, ואין. אנחנו
הפסדנו את המצבים הטובים בעולם, הפסדנו וזה לבלי שוב, אין חזרה. התשובה
של אדם הראשון, מאה ושלשים שנה של תשובה עם יסורים ודברים נוראים, וכל
התשובה על חטא העגל, לא הועילו להחזיר את המצב לקדמותו. מה שצריך היה
להיות, הלכתחילה של הבריאה זה הופר, וזה נראה כאילו שבאמת כך היא כל
הבריאה. והנקודה הזאת, זה קושי גדול. לא יתכן שהקדוש ברוך הוא ברא בריאה
שלמה. והבריאה כולה היא כנגד הכוונה. זה לא יתכן. מדובר פה על בורא העולם,
והבריאה כולה היא לא לפי הכוונה. זה בלתי אפשרי. כשיבוא המשיח, ויהיה טוב,
זה כבר ערב עולם הבא, זה כבר לא עולם הזה. זה על סף תחיית המתיםא.
במצב הבריאה אחרי החטא עיקר החיות היא אחרי תחיית המתים שמביאה לחיי עולם
התירוץ על כך, שעל כרחך זה לא המצב הנכון, אלא המצב הזה הוא אחרי חטא
אדם הראשון, כאשר הבריאה היא אחרי גזירת מיתה, וכעת, אמיתת הקיום היא
על המצב של אחרי התחיה זה סוד תחיית המתים, כאן מונח שהבריאה אינה
יכולה להיות כמו שהיא קיימת בצורה הזאת.
כאן צריך לבאר, כי תחיית המתים אין עניינה שהמתים יקומו כמו המת שהחיה
אלישע או המתים שהחיה יחזקאל, שנשאו נשים והולידו בנים ומתו. אלא תחיית
המתים, הכוונה היא, שכל מה שמת יחזור לחיות, זאת אומרת, אותה בריאה
שכבר היתה, אותה בריאה תחזור לחיות. זה הסוד הפנימי של תחיית המתים. כל
האופנים האחרים של תחיית המתים אינם שייכים לתחיית המתים הזאת.
תחיית המתים שאנו מדברים עליה זו תחיית המתים השייכת למידתו של
יצחק. כמו שכתוב בפרקי דרבי אליעזר, והראשונים מביאים זאת בברכת אתה
גיבור. כתוב שם שאת הברכה הזאת של תחיית המתים, יצחק אבינו בירך בזמן
העקדה. אז פרחה נשמתו, וכשנשמע הקול של "אל תשלח ידך אל הנער ואל
תעש לו מאומה" חזרה נשמתו לגופו, ואז ראה יצחק תחיית המתים מן התורה.
וכך היא לשון הפרקי דרבי אליעזר בפרק ל"א "והקדוש ברוך הוא היה יושב
ורואה לאב שעוקד ולבן שהיה נעקד בכל לב, ושלח ידו ליטול את המאכלת,
ומלאכי השרת צועקים ובוכים, שנאמר הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר
יבכיון. אמרו מלאכי השרת, רבונו של עולם נקראת רחום וחנון שרחמיך על כל
מעשיך, רחם על יצחק שהוא אדם ובן אדם, ונעקד לפניך כבהמה, כיון שהגיע
החרב על צוארו פרחה ויצאה נשמתו של יצחק. כיון שהשמיע קולו מבין שני
הכרובים ואמר אל תשלח ידך אל הנער חזרה הנפש לגופו והתירו ועמד על
רגליו, וידע יצחק תחית המתים מן התורה, שכל המתים עתידין להחיות באותה
שעה פתח ואמר ברוך אתה ה‘ מחיה המתים“.
תחיית המתים מן התורה זו התחיית המתים שאנו מדברים עליה. חז"ל
מתכוונים להגיד כאן, שתחיית המתים של יצחק לא היתה דומיא דמתים
שהחיה יחזקאל, זה לא תחיית המתים מן התורה. תחיית המתים מן התורה זו
אותה תחיית המתים שאנו צריכים להאמין בה. שעליה כתוב בתחילת פרק חלק
שהאומר אין תחיית המתים מן התורה הוא כופר בעיקר.
הרד"ל מביא על דברי הפרקי דרבי אליעזר "חזרה הנפש כו'. עיין בזהר נח
]ס א[ בתוספתא דנשמתא דעלמא דאתי הוא שחזרה בו". כתוב כאן שחזרה בו
הנשמה של עולם הבא. זה מה שידוע מהתיקונים, ש"יצחק דא קץ חי", יצחק זה
אותיות קץ חי. היינו, שחיותו היתה חיות של "ואתה לך לקץ ותעמוד לגורלך לקץ
הימין". מה שנקרא קץ הימין, אצל יצחק זה היה חי. נשמתו, שהוא חי בה, היא
נשמתו של הקץ. זו היא תחיית המתים, ועל זה אמר ברוך אתה ה' מחיה המתים.
יצחק זה תחיית המתים מן התורה. שעניינה "כל המשתמש באור תורה אור
תורה מחיהו", כמו שאומר רבי אלעזר בסוף מסכת כתובות )קי"א ע"ב( שעמי
הארץ אינן חיים, כי "כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין
משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו". זה נקרא תחיית המתים מן התורה.
כתוב בהקדמת השב שמעתתא, ש"האומר אין תחיית המתים מן התורה",
הכוונה היא שתחיית המתים לא תהיה מכח התורה. אין הכונה על עצם האמונה
של תחיית המתים, אלא על האמונה שתחיית המתים היא מן התורה.
תחיית המתים מן התורה, הכונה לתחיית המתים הגדולה, שהיא מן התורה.
זה לא מיחזקאל לא מאלישע ולא משום דבר אחר, זה מן התורה. התורה זה
תורת חיים, חיי עולם נטע בתוכנו. כל מי שקיבל תורה יחיה לעולם. זה נקרא
"מן התורה". אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. זו היא תחיית
המתים מן התורה.
ומי דומה לך זה רק בתחיית המתים ובשופר
תחיית המתים זה לא דבר ששייך לכל המערכת. הדבר היחידי שמשתמשים
עליו כלפי הקב"ה בתואר מי דומה לך הוא על תחיית המתים. "מי כמוך בעל
גבורות ומי דומה לך", "ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים". מה הכוונה מי
דומה לך. המכוון בזה שאין על זה "בא ואראך דוגמתו בעולם הזה". אין דוגמא
בעולם הזה של תחיית המתים. תחיית המתים זה דבר שהוא בפירוש עולם הבא.
זה נקרא אין דומה לך, שאין מה להשוות. בגמרא בשבת )ל' ע"ב( כתוב "כי הא
דיתיב רבן גמליאל וקא דריש עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר הרה ויולדת
יחדיו. ליגלג עליו אותו תלמיד, אמר אין כל חדש תחת השמש, אמר לו בא ואראך
דוגמתן בעולם הזה, נפק אחוי ליה תרנגולת". בא ואראך דוגמתו בעולם הזה,
הכונה, אל יהיה דבר זה זר בעיניך, זה לא רחוק, לא נפלאת ולא רחוקה, אבל
תחיית המתים זאת אמונה שאין לה דוגמא בעולם הזה. זה נקרא אין דומה לך.
זו היא תחיית המתים מן התורה. זה נקרא שהקב"ה נותן לנו חיות מן העולם
הבא. אנחנו מקבלים חיות מחיות של עולם הבא. חיות יותר גבוהה.
יש עוד דבר אחד ויחידי שאומרים עליו "ואין דומה לך". בברכת שופרות
בראש השנה מסיימים "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה
לך". רק על תחיית המתים ועל תקיעת שופר אומרים כך. והחתימה של ברכת
השופרות היא "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים". זו הברכה של שופר.
זה מקביל לברכת מחיה המתים, וזה באמת מקביל לתחיית המתים.
בראש השנה הרי נפסקת החיות של כל באי עולם, החיות הקודמת נגמרה,
וכעת הקב"ה דן אם לקצוב חיים חדשים, כן או לא. ומשכך, בדרך הטבע חיים,
בסדר העולם הזה חיים, אבל כשמדברים בדין אז אין חיים, וההשפעה שהקב"ה
משפיע עלינו חיים מכח הדין היא באמת מאותו הכח של תחיית המתים. זה
הדין וזו תחיית המתים, תמיד הם באים ביחד. תחיית המתים היא גם במידת
הדין. זו הברכה של יצחק, וזה במידת הדין, זה בזכות העקידה.
תחיית המתים דלעתיד לבוא אין עניינה כתחיית המתים שעל ידי נביא
בפרקי דרבי אליעזר שם, כתוב שבזמן העקידה יצחק ראה את התחיית המתים
של כל המתים שעתידין להחיות, "וידע יצחק שתחיית המתים מן התורה שכל
המתים עתידין להחיות. פתח ואמר ברוך אתה ה' מחיה המתים". הרד"ל כותב על
כך "פתח ואמר ברוך אתה ה' מחיה המתים. שהברכה עיקרה על תחית המתים
דלעתיד לבא, וכמ"ש הריטב"א בריש חידושיו לתענית שהחתימה ברוך אתה ה'
מחיה המתים היא על תחיית המתים דלעתיד לבא, וב' פעמים תחיית המתים
שבברכה קודם החתימה הוא על מתים שחיו בעולם הזה ע"י אלישע ויחזקאל".
כתוב כאן בפירוש, וכפי שהוא מביא מהריטב"א בתחילת תענית, שיש שני
סוגי תחיית המתים, שני דינים שונים. יש תחיית המתים של נס, של מופת, וכמו
שנאמר באלישע "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", שאליהו החיה מת אחד ואלישע
שנים ]ויש נידון מי הם השנים, ובגמרא בסנהדרין מ"ז ע"א מסיק דקאי על ריפוי
נעמן מצרעתו, שהוא חשוב כמת. גם זה נקרא תחיית המתים[.
זכינו לדין, שישנם שני אופני תחיית המתים. יש תחיית המתים של מופת,
שזה מעשה נביא וזה מעשה של שינוי הטבע. זה נקרא נס כמו כל הניסים, זה
עניין אחד של תחיית המתים, ויש תחיית המתים שהיא מן התורה. איננו יודעים
מה זה, אבל בכל אופן זו התחיית המתים שניתנה לנו יחד עם התורה. יחד עם
ה"נתן לנו תורת אמת" גם "חיי עולם נטע בתוכנו". זה תחיית המתים, תחיית
המתים שהוא דבר מוכרח.
זה ה"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה". וייצר בשני יודין, יצירה
לעולם הזה ויצירה לעולם הבא )בראשית רבה י"ד ה'(. אלו שתי יצירות. הקב"ה יצר
אותנו שתי יצירות. יצירה לעולם הבא ויצירה לתחיית המתים, זו עוד יצירה.
יצירה נוספת. באמת ברש"י כתוב יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים,
ובהמה שאינה עומדת לדין לא נכתב בה שני יודין. היינו, היצירה שהוא עומד
בדין, העומד בדין זה תחיית המתים. עצם העמידה בדין זה תחיית המתים.
בעצם העובדה, צריך להבין, שזה בהכרח. אחרי מותו אדם עומד לדין.
העמידה לדין, פירושה, שמחזירים אותו לדין על כל מה שהוא עשה מקודם, יש
דין על כל מה שהוא עשה מקודם, והכונה בזה, שכל מה שהוא עשה מקודם יש
לזה עוד חיות. זה צריך לחיות עוד פעם. זה בדין עומד, אז עצם העמידה בדין
זה תחיית המתים.
זה הסוד. עמידה בדין, כפי שמתבאר מרש"י, עניינה, שכל מעשה, אותו דבר
שנעשה, אם זה טוב, אם זה בסדר, אז זה קיים, ואם זה לא בסדר אז זה לא
קיים, היינו לא קיים באופן הזה, אלא הוא צריך להיענש עליו ואחרי שהוא יענש
עליו הוא יהיה קיים. זה נקרא בדין. הדין אומר שהוא יקבל עליו עונש. נמצא
שעניינו של הדין שהדבר הזה, אותו דבר שעומדים עליו בדין, ממשיך לחיות.
עצם העמידה בדין על הדבר נותנת לו חיות. זה נקרא שהוא לא מת. העמידה
בדין היא ההיפך ממיתה.
אלו דברים פשוטים ויסודיים. אין הכונה שלולא התחיה הוא לא היה עומד
בדין, אלא שעצם העמידה בדין נותנת את הִח ִ יּות. לוקחים את הדבר הזה ודנים
אותו, אם לקיום כמו שהוא או שצריך לתקן אותו. עצם הדין זה החיות שלו, עצם
הדין הופך אותו לדבר חי.
אכן יש את עניין הדין בעולם הנשמות, אבל אין זה הדין הגדול, הדין האמיתי,
הדין השלם. כל הדין שאדם עומד בעולם הנשמות, הכונה היא, שאם הוא עומד
בדין והוא צריך תיקון, הוא צריך תיקון, ואם הוא לא צריך תיקון, אז הוא חי בגן
עדן, אבל לא בשביל זה הוא נולד, לא בשביל זה הוא נוצר, לא בשביל זה הוא
נברא. הרי האדם לא נברא כדי להיות בגן עדן. ודאי, האדם נברא כדי להיות
בגן עדן כדי לעבדה ולשמרה, אבל אדם לא נברא בשביל להיות נשמה בלי גוף
שנמצאת בגן עדן. זה לא עיקר השכר. עיקר השכר זה תחיית המתים, והדין
שעומדים בו זה על עיקר השכר שבעולם הבא. הדין שהוא עומד עליו זה על
עיקר השכר שהוא נברא אליו.
וכך, כאשר עומדים לדין, עצם העמידה לדין ענינה שהדברים נמצאים, פה הם
קיימים והם מקבלים מציאות, זה נקרא דין. זה נקרא שהדברים האלה מקבלים
מציאות בדין. אם הוא מקבל עונש הדברים האלה מקבלים מציאות בדין לקבל
עונש, ואם הוא מקבל שכר אז המציאות בדין היא שכר. אבל, כיון שעיקר השכר
זה לא נשמה בלי גוף, אז ממילא מוכרח עניין תחיית המתים. תחיית המתים זה
עצם הדין והדין הוא עצם תחיית המתים. הדין עצמו זה תחיית המתים ותחיית
המתים עצמה זה החזרה של הדין על אותו דבר.
הגרמ"ש זצ"ל
