מוות וחיים – אש ומים
א
הווית המוות במדבר
כבר כתבנו בפרשיות הקודמות שהמצות בפרשיות ספר במדבר, מתכתבות עם האירועים המרכזים של
הפרשה, ומהוות תיקון להם. אולם בפרשת חוקת, יש להבחין, שהמצווה שצווו עליה בפרשתנו: מצות
טומאת המת, והטהרה ממנה, קדמה לכאורה לאירועים שאירעו אחריה, ויש לעיין מהיכן היא באה?
הפרשה שלנו מהווה את התחלת החולייה האחרונה של ספר במדבר, היא מדלגת על כל ארבעים שנה
של בני ישראל, בהם הסתובבו במדבר, עד תום הארבעים שנה, בהם נגזר על דור האבות למות, ומתחילה
לספר על השנה האחרונה של בני ישראל במדבר, בהם נכללים סיפורי המלחמות עם סיחון ועוג
שבפרשתנו, שעושה עוד משה רבינו בעצמו , לפני מותו במדבר.
נראה שהמצווה על טומאת המת , באה מהווית המוות של ארבעים שנה אלו . בעוד היא מהווה גם
הקדמה למות המנהיגים בפרשתנו, מרים אהרן, והגזירה הקשה ביותר – מות משה רבינו, על מי מריבה.
(וכן גזרו הקדמונים תענית על שריפת התלמוד בפריז, בעש"ק חוקת, על פי מה שתרגם אונקלוס המקרא
של זאת חוקת התורה: דא גזירת אורייתא).
ב
אפר פרה אדומה ומים חיים
פרה אדומה היא חוק, שלפי הסברם של חז"ל הכוונה שהוא דבר הנעלה מתפיסה ארצית, אולם במבט
גבוה יותר אנחנו יכולים לגלות טפח מדרך ההתמודדות של מצווה זו, עם הווית המוות בכלל.
הווית המוות נתפסת כשריפה בתורה בהרבה מקומות, השריפה אשר שרף ה'. שריפת פרה אדומה
מהווה את הנכחת הווית המוות, פרה אדומה, מהווה סמל של דין (גם הפרה בהיותה מזכירה עבודה זרה,
וגם צבעה האדום הוא סמל של דין). עשית הפרה הוא מחוץ למקדש וכנגדו , בגלל שהווית המוות , והדין
שנגזר עליה, עוד אצל אדם הראשון בגלל חטאו, מהווה שורש לכל הדין , והסתר פנים בעולם, שהוא כנגד
מקום המקדש שם מתגלית השכינה, זהו החסד השוכן במקדש, לעומת הדין שמחוץ לו (כשעיר המשתלח).
את הפרה שורפים, ומכנסים אל תוך שריפתה, עץ ארז ואזוב ושני תועלת, ארז ואזוב, יכולים ל סמל
שכולם שווים בפני המוות, מהארז הגדול עד האזוב שבקיר, ושני התועלת הוא שוב רמז לאדמומית
הנשרפת כהפרה, האפר נאסף, וניתן בתוך כלי, עליו יבואו המים חיים, אותם יזו, על הנטמאים מהמת.
המים הם סמל החיים, אש =מוות. מים= חיים.
פעולת ההזאה של המים על הנטמא במת, היא ההצמחה מחדש של החיים, במקום הווית המוות, שקדמה
לה, היא מתקנת את החיים, לבלתי יתפסו להוויית המוות, כי החיים הם שורש החסד והתיקון של המוות
המאיים עליהם.
ג
המשך הפרשה : נחש שרף ומים חיים
באופן כללי מדבר מהווה כר נרחב להוויית המוות, כמו שאמרו ישראל בפרשתנו (לאחר פרשת פרה
אדומה) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. ואכן המים שהם כאמור סמל החיים, הם דבר שאינו מצוי במדבר, הנהפך לסמל המוות.
כפי הנראה מהפרשה וכמו שלמדנו חז"ל, התלוננות זו של בני ישראל, הגיע לאחר מות מרים, שבזכותה היה להם באר מים לשתיית העדה ובעירם. מרים כאישה נביאה ואחות משה, שחזתה את מושת משה מהיאור, והעניקה לו חיים, בזכותה הוענק לבני ישראל מים במדבר כל הארבעים שנה .
כאמור כל ארבעים שנה אלו, לא נכתבה ולא נזכרה שום תלונה של בני ישראל וגם לא סומן וצוין בה כלל איזה אירוע יוצא דופן, חוץ מנסיעתם וחנייתם בפרשת מסעי. התחלת התלונות המחודשות היו , דווקא כשפסק מהם המוות התדיר שנלווה אליהם בכל ארבעים השנה, והם כבר היו סמוכים לתחילת החיים בארץ ישראל. כנראה, התלונות מהוות בעצמם סוג של תנועתיות ובקשת חיים.
סופן של תלונות אלו במקרה הזה, היה עגום במיוחד, לא לעם דווקא, אלא למנהיגים - לב כל ישראל.
כמו שכבר כתבנו בפתיחה לספר במדבר, לדיבור יש כוח מרפא ההופך את המדבָר למדבֵר, שהוא סוג של הפיכת המוות לחיים. בעקבות הדיבור, המדבר היה הופך לנווה מדבר. משה ואהרן (וכפי הנראה גם מרים) היו מכניסים את בני ישראל לארץ ישראל, והנחל היוצא מבית קדשי הקדשים המתואר כנבואת העתיד בספר יחזקאל (מז) וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים והיו [וְהָיָה] פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה. היו הופכים מהיות עתיד להווה.
גם בהמשך הפרשה מתרוצצים הניגודים האלה - בין בקשת המים, לאש השרף, בין המוות לבין החיים.
בני ישראל רוצים לעבור באדום, האדום, הוא אותו אדום של עשיו, ושל פרה אדומה, סמל הדין והמוות כאמור.
בפי בני ישראל בקשה אחת: וַיֹאמְרּו אֵלָיו בְנֵי יִּשְרָאֵל בַמְסִּלָה נַעֲלֶה וְאִּם מֵימֶיָך נִּשְ תֶה אֲנִּי ומִּקְנַי וְנָתַתִּי מִּכְרָם רַק אֵין דָבָר בְרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. והתשובה של עשיו: ויֹאמֶר אֵלָיו אֱדֹום לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶן בַחֶרֶב אֵצֵא לִּקְרָאתֶך....וַיֵצֵא אֱדֹום לִּקְרָאתֹו בְעַם כָבֵד ובְיָד חֲזָקָה.
עשיו כדרכו מאיים בחרב שעליו חיי האדומים שלו. בעוד בני ישראל, חפצים בשלום, בחיים המסומלים במים.
בהמשך הפרשה מתואר מות אהרן, ותחילת כיבושי בני ישראל, מופיעה פרשת נחש הנחושת. בני ישראל שוב מתלוננים: וַיִּסְעו מֵהר הָהָר דֶרֶך יַם סּוף לִסבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדֹום וַּתִּקְצַר נֶפֶש הָעָם בַדָרֶך. וַיְדַבֵר הָעָם בֵאֹלהִּים ובְמֹשֶה לָמָה הֶעֱלִּיתֻנּו מִּמִּצְרַיִּם לָמּות בַמִּדְבָר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִּם. הסיבוב הארוך סביב ארץ אדום, בה הם רצו לעבור ולקנות את מימיהם בכסף, הופך להיות עילה לתלונה , קצרה נפשם בדרך , והם התלוננו על חסרון המים בשנית. כעת כבר לא נסלח לבני ישראל, וה' העניש אותם בנחשים השרפים.
הנחשים הללו של המדבר, שהמרפא שלהם היה רק ע"י ההבטה אל נחש הנחושת, מסמלים את הצמא והשרף של המדבר, סמל המוות, שהמרפא שלו אינו עוד בנתינת מים כעת, אלא בהבטה והבנה, אל שורש החיים והמוות, שהוא הנהגת ה' בטוב וברע, בחיים ובמוות. רק התבוננות כזאת יכולה להוביל אותם אל סוף המסע הזה.
לקראת סוף המסע , והתחלת כיבושי ארץ סיחון ועוג , ישנה שירה עלומה, שירת הבאר: הִוא הַבְאֵר אֲשֶר אָמַר יְ-הוָה לְמֹשֶה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְנָה לָהֶם מָיִּם.
עליה שרו בני ישראל את השירה הזאת:
עֲלִּי בְאֵר עֱנּו לָּה.
בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב--רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.
המים של הבאר שהם מי המרפא של המוות המאיים במדבר, הבאר המשקיף על פני הישימון, מהווה את עילת שירת ההודאה הגדולה לה' הזאת, אחרי כל המסע הזה, שהתחיל ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, ונגמר בארץ ישראל.
המים שנתן ה' לישראל במדבר, היא בסופו של דבר ההתנסות הזאת וההכרה בסוף של בני ישראל בנותן המים הוא נותן התורה במדבר, הלא דורשי רשומות אמרו שאין מים אלא תורה, כמו שנאמר (ישעיהו נה א) הֹוי כָל צָמֵא לְכּו לַמַיִּם. ואמרו רבותינו (בב"ק פב.) אין מים אלא תורה. שהלא מרבה תורה מרבה חיים.
מים אלו, הלא הם דיבורו של משה מפי הגבורה, ההופך את המדָבר למדבֵר.
הרב מ"א
