ההויה הא-להות מחוץ לעולם או בתוכו??

 קושי גדול יש בהציור של השגת אלהות ויחוסה להעולם ולכל הנבראים כולם, על פי הציור של ההויה האלהית מחוץ לההויה של העולם, אז נרצה הדבר כאלו איזה הצלחה עמדה, שהאלהים יהיה בחיובו המאושר מהכל, וכל הנבראים הם החסרים, ממניעת הצלחתם, להיות כאלהים. 

It is very difficult for a person to envision [properly] the concept of Divinity and Divinity’s relationship to the world and to all created beings when he views the Divine existence as being outside the existence of the world. Then it appears as though God has achieved some success because He, being an intrinsically Necessary Existent, is the happiest of all, whereas all created beings are lacking because they are cannot succeed in being like God. 

ומפני זה יש נטיה בנפש להציור של האחדות הכוללת, המכרת רק את האלהות, ויודעת גם כן שכל גילוי פרטי איננו ענין האלהות, כי אם הכל, ומקור הכל, ומה שהוא למעלה למעלה מזה. אבל מה שמחלק את הגילוי הפרטי מאלהות, איננו ענין של אמת מצד עצמו, אלא סמיות עינים שלנו גורמת כן, שאיננו מכירים כי אם את הפרטיות. ואנו בעצמנו מציאותנו הפרטית בחסרונותיה היא סמיות עינים. 

Therefore, a person’s spirit prefers to envision an encompassing oneness, a [preference] that recognizes only Divinity and knows as well that every particularistic revelation is not Divinity, but that [Divinity is] the all, the Source of the all, and that which is exceedingly higher than that. But the division between a particularistic revelation and Divinity is not inherently true but is caused by our blindness, because we only recognize the particularity. As for us ourselves, our own particularistic existence with its failings is a blindness. 

אבל גם דעה זו אינה מתאימה לכל יתר תנאי האושר הכמוסים בגנזי הלב. 

However, this view as well does not fit together with all the other conditions for happiness hidden in the repositories of the heart. 

מה שהוא מישב את הדעת הוא יסוד האושר שבחופש, הצדק החפשי המלא. 

That which does satisfy the mind is the foundation of the happiness that is found in freedom: a complete and untrammeled righteousness. 

הטוב המוחלט, החפשי שנוטה בחופשו אל הטוב, הוא מחויב המציאות, וכל יחיד יכול להתעלות בעצם חופשו אל מקור החפץ הטוב, וכשירצה את הטוב המוחלט, ישתאב בגופא דמלכא. ולא תהיה שום הבדלה בינו ובין אלהיו. כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם. 

Absolute, free goodness that tends in its freedom to the good is a necessary existent. And every individual can rise in the essence of his freedom to the source of [that] good desire. When he desires the absolute good, “he will cling to the body of the King” (Zohar 2:217b), and there will be no division between him and his God, “because it was your sins that separated you from your God” (Isaiah 59:2). 

חוזרים אנו לפי זה, שההויה האמתית היא האלהות, וכל ההויה הירודה ממעלת אלהים עליון איננה כי אם ירידת הרצון בבחירתו הבלתי שלמה, וזה גורם תוספת של גרעון. 

We repeat, accordingly, that true existence is Divinity, and all existence lower than the level of the supernal God is only a descent of the will as it makes an imperfect choice, which increases deficiency. 

וסוף כל סוף שכל הטומאה תכלה, והרצון מתוך חופשו יתעלה אל הטוב המוחלט, ויהיה ד' אחד ושמו אחד. והויה זו של חזרת הכל אל האלהות היא השלמות העליונה בהויה, ואין כח להשיג ערכה. 

Ultimately, all impurity will cease, and the will, in its freedom, will rise to the absolute good, and “Hashem will be one and His name will be one” (Zechariah 14:9). This reality of the return of everything to Divinity is the supernal wholeness in existence, whose level no power can comprehend.