השמחה והשלוה שבפשטות

הפיגוע הנורא שהתרחש השבוע היה מטלטל ומחריד. קשה לחשוב על

העראיות של החיים בעולם הזה. אדם יוצא מהבית לפי תומו, עולה

על אוטובוס – פעולה הכי שגרתית במהלך היום – ופשוט לא חוזר

הביתה. החיים נגמרו.

איך אפשר לחיות במצב כזה, כשיודעים שהחיים כל כך שבריריים? כל

החיים אנחנו מנסים למצוא ביטחון, לתפוס עוגן, להרגיש שהדברים

בטוחים פחות או יותר. איך אפשר לחיות באוירה שהחיים עצמם לא

ממש בטוחים?

אולי נאמר שאדרבה, לפי המבט התורני האדם באמת אמור לחיות

בהרגשה שהחיים שבריריים, שהמחר לא בטוח כלל, ובכל רגע נתון

החיים עלולים להסתיים פתאום. כך לכאורה כותב רבינו יונה בשערי

תשובה שער ב' אות ט"ו: "כל עת יכון לקראת אלקיו, כי לא ידע האדם

את עתו, על כן כליותיו ישתונן, ובצדקה יכונן, להשיב רוחו בטהרה אל

האלקים אשר נתנה, ויחפש דרכיו ומעלליו בכל יום, יפקדם לבקרים,

ולרגעים יבחנם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה )שבת קנג א(: רבי

אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. אמרו לו תלמידיו: רבינו!

וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אמר להם: כל שכן ישוב היום, שמא

ימות למחר ונמצאו כל ימיו בתשובה! ואומר )קהלת ט, ח(: "בכל עת

יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר", לובן הבגדים משל על

נקיות הנפש בתשובה, והשמן משל למעשים טובים ושם טוב. עוד

אמרו רבותינו זכרונם לברכה )קהלת רבה ט, ו(: בענין הזה: משל

לאשתו של מלח שהיתה מתקשטת ותשם בפוך עיניה, ובעלה עובר

ארחות ימים, ותאמרנה לה השכנות: הלא בעלך הלך בדרך למרחוק,

ועל מה זה לשוא תתיפי? אמרה להם: בעלי מלח הוא, אולי יהפך רוח

ים וקל מהרה יבא וימצאני - והנני מקושטת! ויש על האדם לשער

בנפשו בהיותו שאנן ושלו, איך ידאג לבבו ויירא ורעד יבא בו ביום

המות, בהיותו נכון לעלות ליתן את החשבון, ואיך יתודה בעת מותו

בלב נשבר. וככה יעשה כל הימים, יתודה בלב נדכה, ויהיה מורא שמים

עליו".

בעצם רבינו יונה אומר כי הצורה הנכונה של החיים הם לחיות בידיעה

מוחשית שכל רגע עלול המוות להגיח פתאום, וצריך להיות ערוך מוכן

בכל רגע לתת דין וחשבון על כל מעשיו. צריך לחיות עם ידיעה של יום

המוות מרחפת מול העיניים. גם שלמה המלך כבר מקדים לפניו ואומר

בקוהלת: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא

סוף כל האדם והחי יתן אל ליבו". כלומר: כדאי להיזכר במוות, לזכור

את הסוף ולהשיב אל הלב את העובדה שהמוות הוא דבר אפשרי.

מאידך גיסא, בפרשת השבוע מבואר שלחיות כך זו קללה. התורה

אומרת )דברים כח סו(: "והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה

ויומם ולא תאמין בחייך". לחיות עם פחד מוות מול העיניים זו קללה,

אחת מתשעים ושמונה הקללות שבתורה. מה צריכה להיות הגישה

הנכונה לדברים?

יש להבין דבר פשוט: החיים באמת שבריריים, אין לאדם ביטחון

בחייו, והקב"ה בכוונה ברא אותנו כך שאין לנו ביטוח על החיים, אין

תאריך מסוים שבו האדם יודע שחייו יסתיימו. יחד עם זאת, הקב"ה כן

קבע סדר מסוים בבריאה, שבו אנשים צעירים בדרך כלל לא מתים

פ תאום, ורוב האנשים בריאים ומאריכים ימים, ויש איזשהו סדר, ויש

צפי באופן כללי מתי יבוא המוות. כלומר, מצורת הבריאה ניתן ללמוד,

שמצד אחד חשוב שהאדם יהיה מודע לכך שהחיים אינם בטוחים

בידו, מצד שני חשוב שתהיה לו הרגשה כללית של ביטחון בחיים כדי

שלא יהיה קפוא ומשותק וחסר שמחת חיים. פחד מוות הוא דבר

שהורס את החיים. הקב"ה רוצה שהאדם יחיה וישמח בחייו, בלי

שמחת חיים אי אפשר לעשות כלום, כאשר האדם פוחד הוא משותק

וקפוא, חייו אינם חיים. הקב"ה הוא מלך חפץ בחיים, חיים של שמחה

והתקדמות ומצב רוח טוב שנותן כח לעשיה.

כאשר עם ישראל חי במצב ענינים שבאמת אנשים נהרגים כל הזמן

ברחובות, כמו בתקופת השואה או בתקופות ההשמדות הנוראות

במהלך ההיסטוריה – חייו באמת לא היו חיים. וזו הקללה "והיו חייך

תלואים לך מנגד". אבל כאשר קורים אסונות ומחלות ואנשים צעירים

מסתלקים, זה לא מצב שהחיים תלויים מנגד. אמת, זה מעורר חשש,

אבל אדרבה תפקידנו הוא להתעודד ולדעת שזה לא דבר נורמלי. בדרך

כלל זה לא קורה. האם המחשבה הזו, שההיגיון נותן שכנראה נזכה

בס"ד לסיים את חיינו בגיל זקנה – היא מחשבה של "שלום יהיה לי כי

בשרירות ליבי אלך"? ממש לא. צריך לזכור את האופציה של המוות,

אבל לא נכון להרגיש שהחיים תלויים על בלימה. זה לא נכון

עובדתית, וזה לא מה שהקב"ה רוצה שנרגיש. הקב"ה מלך חפץ בחיים,

חיים עם שמחת חיים.

לסיכום: כאשר האדם שומע על חיים שנגדעו באיבם – הוא צריך

לעודד את עצמו שמירב הסיכויים הם שזה לא יקרה לו, אך בד בבד

הוא צריך לזכור שאין ביטוח באמת, והחיים הם דבר לא מתוכנן

מראש ולא נתון לידים של האדם. אלו החיים.

למה באמת זו הצורה הנכונה של החיים? הסברנו שחיים מתוך פחד

מוות אינם חיים. האדם צריך לשמוח בחייו, בלי שמחה וחדוה – אין

כח לעשות כלום, לא ברוחניות ולא בגשמיות. זו הסיבה שבאופן כללי

יש תחושה מסוימת של ביטחון בחיים, כי להרגיש שאין ביטחון כלל –

זו קללה ולא ברכה. אך מדוע אם כן ברא הקב"ה את החיים בצורה כזו

שאין שום ביטוח עליהם, אלא רק איזו שהיא הסתברות כללית?

מי יודע דרכי ההשגחה העליונה, אך יש לנסות להבין את דרכי הנהגת

השי"ת. יתכן לפרש את הדברים כך: האדם חי את ההווה, לא את

העבר ולא את העתיד. לחיות פירושו – להימצא בהווה. העבר אין,

הוא נשכח ונעלם. העתיד כרגע אינו קיים, הוא מחשבה בעלמא.

החיים הם ההווה, אך ורק ההווה.

שמעתי סיפור על הגה"צ רבי אביגדור מילר זצ"ל שפעם שאלו אותו:

"אם מישהו היה מודיע לך בבוקר שאתה עומד למות היום בצהרים –

מה היית עושה?" הוא השיב: "הייתי הולך לאכול ארוחת בוקר"...

מסתבר שכוונתו היתה לשבר את האוזן, אבל המסר הוא עמוק ונוקב:

הקב"ה מצפה ממך שתתמקד בהווה ותעשה בכל רגע את הדבר הטוב

והנכון ביותר לרגע הזה.

לפעמים מרוב שהאדם מתכנן לכבוש את העולם הוא מאבד את הטעם

מהחיים הפשוטים: מלטעום טעם של כמה שורות גמרא, מלברך את

ה' "אשר יצר" ו"שהכל", מליהנות ולשמוח בחברת בני משפחתו. הוא

עסוק במבנה קומת האדם השלם: לשלוט על כל הש"ס, להגיע

לדבקות מושלמת בכל הברכות וכל השמו"ע, להיות אדם שלם בכל

רמ"ח איבריו והליכותיו, וכדומה. ולא זה מה שרוצים ממך.

מבקשים ממך את הדברים הכי פשוטים: בכל רגע מחדש לחיות את

רצון ה'. ללמוד הרגע, לברך הרגע, פשוט לחיות נכון, עם טעם יהודי.

וכך גם בשאר שטחי החיים. הקב"ה נתן לנו מערכות יחסים שאפשר

וצריך לחיות אותן בפשטות, בכל רגע מחדש. יש לך אשה – תשמח בה

ותאהב אותה. יש לך ילדים – תשמח בהם ותיתן להם הרגשה טובה

ומרוממת. בלי תכניות קדימה, בלי ניסיון לתפוס שלמות בלתי מושגת

בכל השטחים, אלא פשוט לחיות עם הפשטות. כמובן שתמיד צריך

לשאוף, אך צריך להחיות את הרגע ולהבין שזה עיקר עניננו בעולם.

הרגע הזה. את הרגע הזה אתה חי, את כל העתיד אתה לא חי, אתה

רק מתכנן.

לאדם יש עשרה ילדים, הוא עסוק במחשבתו בעתיד שלהם: "אני צריך

לגדל אותם עד החתונה, לדאוג שיצליחו בישיבות, ולחתן אותם וכו'".

עזוב את העתיד, תחיה את ההווה. עכשיו תחייך אליו, עכשיו תיתן לו

תשומת לב, עכשיו תלמד איתו, עכשיו תדריך אותו. בלי קשר לעתיד.

אתה חי עכשיו, לא מחר.

האדם אינו בנוי לחיות את החיים במבט של תכניות קדימה. האדם

בנוי לחיות את החיים במבט של כאן ועכשיו. הטעם האמיתי של

החיים, גם הרוחניים וגם הגשמיים הוא – לעשות את כל מה שבידו

ברגע הזה, ולשמוח בכל מה שיש לו ברגע הזה. מי שחי כל הזמן עם

תכניות קדימה – לא עושה עכשיו את מה שהוא צריך, ולא נהנה ממה

שיש לו עכשיו. הוא חי את העתיד ומפסיד את ההווה. הוא גם פוחד

כל היום מהעתיד, כי מי יודע מה יהיה. עזוב את העתיד, תיהנה

מעכשיו!

זה אולי ההסבר לחוסר הוודאות של החיים. הקב"ה ברא את האדם

בצורה שהוא יתחבר אל כל רגע ורגע מחייו, ויחיה אותו במלוא

החיות, ויעשה בו את כל מה שבכוחו. אם האדם יחיה עם תודעה של

עתיד, שיש לו כך וכך שנים לחיות – הוא לא יחיה את ההווה, ובעצם

יפסיד את החיים על תכניות. כאשר האדם יודע שהעתיד לוטה בערפל

ואין ביטוח על מחר – הוא יכול יותר להתמקד בהווה. וזה בעצם

הדבר הבריא בשבילו יותר, גם לרוחניות וגם לגשמיות. הנפש של

האדם בנויה להתמודד עם ההווה ולחיות אותו, לא להתמודד בבת

אחת עם שמונים שנה.

האם העובדה שהחיים באמת לא בידים שלנו אמורה להפחיד אותנו?

לא. זה אמור להביא אותנו למצב של התמקדות בעכשיו, בחיים של

כאן ועכשיו. "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה". גם מבחינה

רוחנית וגם מבחינה גשמית. הרי באמת אין לך יכולת לחיות את

העתיד, אתה חי היום. התודעה שלך לא בנויה לחיות שמונים שנה

בבת אחת, אלא לחיות רק רגע אחד.

זה בעצם הרעיון של חלק נכבד מספר קוהלת. שלמה המלך מסביר

כמה שאין לנו שליטה וכמה שאין לנו הבנה בנצח. כמה שהעולם

בכללותו מתנהל לא לפי ההיגיון שלנו, וכמה שאנחנו כמו כלי משחק

בכל המערכת הגדולה הזו. ומה המסקנה? הוא חוזר על המסקנה שוב

ושוב: "גם את העולם נתן בליבם, מבלי אשר לא ימצא האדם את

המעשה אשר יעשה האלוקים מראש ועד סוף. ידעתי כי אין טוב בם,

כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו" )קהלת ג יא - יב(. כלומר: האדם לא

יכול לקלוט את המעשה שעשה האלוקים מראש ועד סוף, אין לו

מערכת שמתמודדת עם דבר כזה. כל מה שיש לו זה רק מערכת

שמתמודדת עם הרגע. "כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו". גם מבחינה

רוחנית וגם מבחינה גשמית – תחיה את הרגע ותשמח בו.

ככל שהאדם שאפתן יותר, כך מצד אחד הוא באמת יכול להשיג יותר,

אך מצד שני הוא גם בסיכון לאבד את הטעם הפשוט של החיים, את

היכולת להתמקד במה שאתה יכול להשיג כאן ועכשיו, את היכולת

לחיות את העכשיו בצורה מושלמת. וזה דבר שצריך להתרגל אליו, בד

בבד עם השאפתנות המבורכת – לדעת גם לחיות את ההווה, בצורה

פשוטה ובריאה.

סיפר לי ידיד על סבו, איש נכבד מזקני ת"ח בירושלים עיר הקודש,

שאשתו נפטרה על פניו לפני תקופה קצרה, בגיל למעלה מתשעים,

לאחר שבעים שנות נישואין. התקשר אליו לנחמו אחד מגדולי הדור,

בן גילו המיודד עמו היטב. האלמן אמר לו בטלפון: "אני זקוק לנחמה,

אשתי עזבה אותי אחרי שבעים שנה". אמר לו אותו גברא רבה, צדיק

עצום שעבר הרבה בחיים: "אתה צריך לשמוח ולהודות לקב"ה, חיית

שבעים שנה עם אשתך, אתה אהבת אותה והיא אהבה אותך, אתה

עזרת לה והיא עזרה לך, גידלתם ילדים ביחד, חייתם שבעים שנה של

מסירות זה לזו, חייכתם אחד לשני. זכית, אתה צריך לשמוח ולהודות".

האלמן המשיך לומר: "עכשיו קשה לי, נשארתי לבד". והרב המשיך

וענה: "אף אחד לא חי לעולם. אנחנו חיים פה והולכים. קיבלת מתנה

מהקב"ה, שבעים שנה של חיים מאושרים עם אשה נאמנה. אתה צריך

להגיד הודו לה' כי טוב".

הסיפור הזה נותן מבט של זקני תלמידי חכמים על החיים. איך צריך

להסתכל על חיי נישואין, איך צריך להסתכל על החיים בכלל. ליהנות

ממה שיש, לשמוח במה שיש, לצאת מהמירוץ ומהרצון העז להחזיק

את כל העולם בידים. שום דבר לא בידים שלך, רק החיים עצמם ברגע

הזה – זה כל מה שיש, וזה הרבה מאוד, וזה יכול להיות מתוק מאוד,

תלוי במבט של האדם על כך.

זה לעומת זה, התגלגל לידי עלון של "שהשמחה במעונו" שהתפרסם

השבוע, וסופר שם סיפור מהחיים, על שידוך קלאסי של בחור מצוין

ומבוקש בשידוכים שהבטיחו לו 750 אלף שקל, ולאחר החתונה הוא

גילה שיש מחיר לסכום הגבוה הזה. לא רק השווער שלו נאנק מתחת

המשא, אלא גם הוא נאנק מתחת המחויבות לשלם על כך, ללכת

בתלם של השווער והשוויגער ולא לחיות חיים עצמאיים, ולהתמודד

עם אשה שכל היום לחוצה ממה יגידו ההורים שלה על פעולותיו של

החתן אחרי שהם ככה השקיעו. הוא מתאר חיי נישואין קשים למדי

בעקבות התסבוכת הזו.

זה למשל דוגמה למהלך הפוך, מהלך של תחרות ושאפתנות ורצון

לנצח את כל העולם ולהחזיק הכל בידים שלי. נתבונן מהצד של

הבחור: הוא ניגש לחיי נישואין לא מתוך גישה פשוטה ובריאה, שאני

עומד לשאת אשה שתהיה לצידי ואני אהיה לצידה ונחיה את חיינו

יחד בשמחה כפי האופי שלנו וכפי שאיפותינו, אלא הוא ניגש מתוך

גישה של עיסקת נדל"ן: אני אמקסם את היכולת שלי להרויח

מהאירוע, אקח אשה שאבא שלה מבטיח לי סכום נכבד, וזה כדי

למקסם את היכולות שלי, להתקדם ולכבוש ולהשיג, להגיע למקום

גבוה בסולם. זה גישה של תכנון תכניות שבאה על חשבון הדבר עצמו,

הדבר הפשוט והבריא.

נתבונן גם מהצד של השווער: אני משיא את בתי וקורע את עצמי

לשם כך, לא כדי שלבתי יהיה טוב בחיים וכדי שהיא תעבוד את ה'

יחד עם בעלה על פי דרכם וכוחותיהם ואופיים, אלא כי אני צריך

לסדר את כל הילדים שלי לפי התכניות שלי, כי אני חייב לשלוט

באירוע, לסדר את הילדים שלי כפי הבנתי וכפי השקפתי, והכל נופל

עלי, ולכן אני משלם על זה שמונה מאות אלף, כי אין ברירה, אני

מנהל את החיים ואני צריך לנהל את הילדים.

אלו שתי גישות לחיים, חיים של פשטות ורוגע בידים של הקב"ה,

ליהנות מהחיים ולגשת אליהם בפשטות ובתמימות, "תמים תהיה עם

ה' אלוקיך", או חיים של שליטה ושאפתנות ותחרות שלא נגמרת. הכח

לדעת ליהנות ממה שיש ולשמוח שמחה פשוטה – זה הכח שנותן את

הרוגע והשלוה הפנימית, ומאפשר להתמודד עם אתגרי החיים הלא פשוטים.