החסידות ודבקות בצדיקים

 שיעורים בספר אורות

"הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי

נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל צריך שמירה גדולה,

שאם יטעה בצדיק אחד, וידבק בו דבקות פנימית הויתית, וידבק ג"כ בחסרונותיו,

הם יפעלו לפעמים על הדבק במדה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש

המקורי. אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב

על ידה אור ד' הטוב".

לכאורה הסיום מבטל את ההתחלה: "אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת

האומה". אם כן הדבקות בצדיקים, לכאורה, מיותרת, כיון שישראל דבקים בנשמת

האומה. אבל מתוך התבוננות בדבקות בנשמת האומה, נוכל להבין את עניין הדבקות

בצדיקים.

סעיף א' עסק בדביקות בנשמת האומה: "כשהאדם משים את לבו ודעתו

להתדבק באור האלהי, המאיר בכנסת ישראל בכללה, בכל הנשמות ובכל

הדורות מראשית ועד אחרית, מתדבק הוא עי"ז ממילא באור האלהות השורה

בכללות שיעור הקומה של כלל האדם, שכנסת ישראל היא מרכזה ותמציתה,

ועי"ז הוא מתדבק ג"כ בכללות האור של האלהות המתגלה בכל ההויה".

יש הזדהות עם הלאומיות עצמה, כדלעיל (אורות התחיה, מב): "הלאומיות

כשהיא רעננה תוכל להשביע מטל החיים הרוחניים שבה גם את היחיד,

ומשרישה בקרבו די מוסר ודעת, כל אחד מבני העם, הדבקים בעמם

בדבקות פנימית, מתמלא עז חיים כאלה לפי תכונת הדבקות והתעוררות הרוח

שלו לקרבת האומה. אבל כשהאומה בכללה קודרת ונופלת צריך כל יחיד

להרטיב את רוחו מהמקור המוסרי והמדעי הכללי, ולבא ממולא טוב להדבק

בעמו ולעורר רוחו לתחיתו, ואז יהיה מכלל בוני האומה".

הדבקות בזהות הלאומית, באחדות האומה, באהבת ישראל- כשמצב האומה

ברוממות, בעוז חיים ובצורתה הטובה והשלמה- נותנת לאדם היחיד מוסר

ודעת.

הרגש הפשוט הזה, מצוי אצל כל אדם, כדלקמן (ד, י): "מאהבת אלהים,

המוטבעת בתוך כל נפש ישרה, מיד כשמתנערת מהמהומה השכרנית של

החושים ונטיותיהם הגסות, מתעוררת היא בתוך הלב אהבת ישראל בכל אדם

תרבותי, היודע יפה את המהלך ההסתורי, ואיך פעלה האומה הזאת לטובה על

המחשבה האלהית בכללות האנושיות. ואם אדם זה הוא בן ישראל, מתחברת נטיה

זו לאהבת המוצא, והיא נעשית עי"ז לשלהבת פטריוטית חמה ומאירה".

אהבת ישראל הבאה מתוך אהבת אלוקים, אינה רק אהבה רוחנית מופשטת, אלא

היא מתחברת עם רגש פשוט של הפטריוטיזם, ההתלהבות לטובת האומה שלו.

אצל כל העמים, הפטריוטיות היא שנאת זרים: הזדהות עם האומה, ואדישות

ואכזריות כלפי כל מי שאינו שייך לאומה זו. אבל בישראל, הלאומיות היא ייעוד

עליון, שאינו מתחיל מהאינטרסים הגשמיים, מתוך רצון ה', מתוך ההופעה

האמונית, מהשורש האידיאלי של האבות, ואחר כך יציאת מצרים, דרך הניסים וכו'.

מאורעות אלו יצרו את האומה הזו, שאינה יצירת הטבע, אלא של האינטרס העליון

של שלמות הכול, אהבת הכול, תיקון הכול.

לכל אדם יש נטייה לאומית טבעית לאהבת המוצא. אדם קשור למשפחתו, ובאופן

רחב יותר- לאומתו. זו אהבת המוצא, המבעירה את אש הפטריוטיות. זה רגש אנושי

חזק, המושך את היחידים למעשי גבורה מיוחדים וכו'.

רגש זה נמצא אצל כל העמים, ויש לו צד טוב וצד רע: יש לו צד טוב של התמסרות

היחיד לאומה, ויש לו צד רע של אכזריות ואדישות כלפי שאר הבריות. לכן, אהבה

זו אינה אלוקית; שהרי אינה מקרבת את האדם אל הספירה העליונה של דעת

אלוקים.

אבל בישראל, יש כח ללאומיות להשפיע מוסר ודעת, כאשר היא חיה את חייה

בבריאות ובשלמות, ולא חלילה במצב של נפילה.

לפי זה אפשר לתרץ את הסתירה בסעיף זה, שבזמן שהלאומיות רעננה, ראויה

היא הדבקות בנשמת האומה, ובזמן שהלאומיות קודרת ונופלת- צריך להיעזר

בדבקות בצדיקים.

בכל אופן, 'הדבקות בנשמת האומה' אין הכוונה ללאומיות. נשמת האומה היא

הדבר הנסתר, הפנימי. כפי שהרב אומר לעיל (אורות התחיה, לא): "יתפתח

הישוב בארץ ישראל, יבנה הבנין הלאומי, מתוכו יפוח רוח גדול, נשמת האומה

תתעורר לתחיה, מעומק טבעה תכיר את כל מהותה". זו לאומיות שבונה את

הבניין הלאומי. זה רגש פטריוטי. אבל כאן מדובר על משהו אחר: על מהות

פנימית של האומה. נשמת האומה.

לכן, הדבקות בנשמת האומה, נראה שזה יותר שייך לסעיף א' אצלנו: "כשאדם

משים ליבו ודעתו להתדבק באור אלוקי המאיר בכנסת בישראל.. בכללה, בכל

דורותיה"- לא דווקא במצב רוממות האומה, ולאומיות רעננה, כי הרי כנסת

ישראל זו מציאות אדירה, היסטורית, תרבותית, עצומה. גם אם בפועל, המצב

איננו בשיא ההופעה והגילוי, אבל זה בטל לעומת המרחב הכללי של כל הדורות,

מראשית ועד אחרית כל הדורות, כפי שראינו לעיל.

הדבקות שמדובר עליה כאן- "אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה,

שהיא טוב מוחלט "- את זה מתאר סעיף א. זה באמת הטוב המוחלט. ישראל הם

מרכז הדמות האנושית, שהיא מרכז כל ההוויה, ומתוך כך הדביקות היא למעלה

מכל ההוויה וכו'...

בכל אופן, לשאלתנו הנ"ל יש לנו תירוץ נוסף: מה שהרב אומר כאן "אשריהם

ישראל שהם דבקים בנשמת האומה"- זו מדרגה מאוד גבוהה של הצדיקים, שבהם

ראוי להידבק, כי הם דבקים בנשמת האומה.

אם כן, בסעיף זה אנו לומדים את המשמעות של הדבקות בצדיקים. "הדבקות

בנשמת האומה היא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ה' הטוב". האור האלוקי

מתגלה בנפש האד, לפי מידתו: ה' צילך. מה אתה שוחק לו, אף הוא שוחק לך. האור

האלוקי מתגלה לאדם, לפי התרשמותו מהמציאות, לפי מה שהוא חש את

המציאות. זה המגע שלו עם השפע.

המחשבה האלוקית צומחת מהרושם; האדם אינו יכול להינתק מזה. הקב"ה הוא

סיבת הכל. ולפי תחושת המציאות הסובייקטיבית של האדם. אם האדם פגום, ויש

בו קנאה שנאה ותחרות, מידות פגומות ומעשים פגומים, ממילא המציאות אותה

הוא חש, תלויה באופן שבו הוא נפגש עם העולם. והאופן שבו האדם נפגש עם

העולם, תלוי במידות שלו ובמעשים שלו.

מושג המציאות שנכנס לתוך ליבו של האדם, הוא לבושו הקדוש ברוך הוא. לכן, יש

קושי גדול בקישור בין האמונה ובין העבודה והתיקון, השאיפה להיות טוב, להיות

שלם בכל המידות, להיות חכם בכל החוכמה, לדעת את כל התורה כולה, לדעת את

רצון ה' וכו'.

השאיפות האלו דורשות את עמל גדול, ולכאורה אין להם כל כך על מה שיסמוכו,

כי בהרגשת החיים הפנימית של האדם הוא אינו חש את עריגה אלוקית לטוב

המוחלט. שהרי המציאות שהוא פוגש בתוכו מלאה צללים. וממילא, מקור

המציאות אינו מורגש בתוך הנפש כמושך לשלימות, לטוב. ואז חסר לאדם הכוח

המניע העיקרי בכל העבודה שלו.

הוא צריך להשתלם. הוא לא נשלם, כפי שהרב אומר: "הנשמה הבלתי נשלמת"

היא פגומה, והאדם שואף להשתלם ולהתעלות, אבל חסר לו מנוע... רבנו אומר

(במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם) שלפני שבאים לישיבה, צריך תיקון המידות.

רשימת הדברים שהתורה נקנית בהם מתחילה בתלמוד, שמיעת האוזן וכו'-

ואחר כך מידות: יראה, ענוה, שמחה. הישיבה מציבה מטרות גדולות, וכבירות,

הדורשות ריכוז, כוח התמדה, והתגברות. לשם כך צריך כוח מניע, והכוח המניע

הוא שאיפת השלמות הנמצאת באדם מכוח הנטייה האלוקית שבו. הביטוי של

שאיפת קרבת אלוקים תלוי בלבושיה, והאדם הוא זה שמלביש אותה.

לכן, יש פה דבר נכבד מאוד במהלך התפתחות הנפשות: דביקות בצדיקים,

במובן של דביקות נפשית זו דרגה גבוהה של אהבה, הזדהות, קשר. מתוך כך יש

שימוש ת"ח. יש לשימוש שני מובנים: יש את השימוש שהוא לימוד הגמרא, ויש

שימוש בפועל. אלישע יצק מים על ידי אליהו. מזה לומדים מעלת השימוש.

למה אדם משמש את הרב? כי הוא אוהב אותו, והוא דבק בו. האמונה מתעלה,

אור ה' מתעלה, והאדם מוצא בקרבו כוח אמיתי, מקורי. הדבקות אינה חיקוי

חיצוני. אלא מאפשרת לאדם לפגוש את האמונה שבו, בלבושים של הרב.

"הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי

נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל צריך

שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד...". מה הכוונה 'לטעות בצדיק אחד'?

לפי המשך הדברים משמע כך: לטעות בצדיק הכוונה לא להבחין בכך שעיקר

הכוח של צדיק זה, הוא אישי. הוא אדם בעל מעלות גדולות, כי נולד עם נטיות

מאוזנות ומידות טובות והשלימם בבחירתו הטובה. עיקר כוח השלמות שבו נובע

מפרטיותו, מהנפש המיוחדת שלו. לעומת זאת, יש צדיק שהוא כלל-ישראלי...

(כשלמדנו את הפסקה הזו אצל הרצי"ה, היה שם גר אחד, שישב מול הרצי"ה. אחרי

שסיימנו ללמוד את הפסקה, הוא אמר במאור פנים: "ויש צדיקים כלל-ישראלים"

בחיוך רחב.. ניכר היה שרבנו זצ"ל מרוצה ממה שהוא אומר).

הטעות בצדיק היא באי ההבנה שהוא אדם אצילי, דומה לחסידי אומות העולם,

שהם אנשים פרטיים מיוחדים. השלמות אצלו אינה טוב מוחלט, שהרי בכל אדם,

יש בו פגם. חז״ל אומרים על אליהו הנביא: "ללמדך שקנאת בשר ודם חסרה".

אליהו הנביא מקנא, וחז״ל מבקרים אותו. הביקורת שחז״ל מבקרים את גדולי

הדורות, הכול מפני שאין אדם בארץ שיעשה טוב ולא יחטא. רק הדבקות בכנסת

ישראל נותנת את הטוב המוחלט.

יש עוד דבר שיש פה להעיר. הרב אומר: "וידבק ג"כ בחסרונותיו, הם יפעלו

לפעמים על הדבק במדה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי". אצל

האיש המקורי החיסרון לא בא לידי ביטוי, מפני שיש בנפשו ריבוי של מידות

טובות. ובעומק חוכמתו הוא שם לב לחיסרון ואינו נותן לו לצאת לפועל. כמו מי

שיודע שיש לו רגל אחת קצרה, והוא הולך בצורה שמאזנת את הצליעה כל הזמן.

הוא נוטה קצת יותר לצד השני, וכך הוא הולך ישר. אם לא היה נשמר, היה נופל

מיד. אדם הדבק בצדיק, אינו מבחין בחיסרונו, כי הוא נבלע בתוך היתרונות שאינם

נותנים לחיסרון לצאת לפועל.

ויתכן גם שהא יזהה את החיסרון; הרמב"ם (בשמונה פרקים) מבאר שיכול

להיות נביא שיש לו חסרונות. כי יש חסרונות שלא מאפשרים נבואה, ויש

חסרונות שכן. נביא ללא חסרונות הוא וודאי במדרגה גבוהה יותר, אבן יש

חסרונות שאינן מבטלות את אפשרות הנבואה.

יכול להיות אדם גדול מאוד, שיש לו חסרון גלוי: לדוגמא- הוא כעסן. ניכר שיש

בו קוצר רוח, וברור לתלמיד שזה חסרון, והוא מתבייש בשבילו. זה מצב יותר

טוב: החיסרון גלוי, וברור שלא ידבק בו. אמנם, היתרונות כל כך גדולים,

והדבקות בו כל כך מועילה, שהיתרון מכריע.

אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, 'מטה את חבירו לכף זכות'. רבנו מסביר

שם, שהכוונה שיש לת"ח פגם או חיסרון בנפש, ואחת מהמידות שהתורה נקנית

בהם היא שהאדם יודע לראות את החיסרון, ולא לבטל בגללו את כל המעלה

של התלמיד חכם. צריך להכיר בחיסרון, ולא להפוך את החולשה ליתרון, אבל

מצד שני, להטות אותו לכף זכות. לראות את הזכויות שלו.

יש איסטניסטים, שכאשר הם רואים תלמיד חכם שיש לו איזו מידה רעה, הם

מיד מסתייגים ממנו. ואז מה נשאר להם? בעלבתים מחייכים... הם נשארים עם

עמי ארצות בעלי מידות נוחות. אבל הגמרא (שבת סג) אומרת: "אם תלמיד חכם

נוקם ונוטר הוא כנחש, חגרהו על מתניך, ואם עם הארץ הוא חסיד, אל תדור

בשכונתו"..

ראוי להבחין כמה תלמידי חכמים גדולים יש במקום... מי שנמצא בישיבה שיש

בה הרבה תלמידי חכמים, יכול לבחור באיזה תלמיד חכם לדבוק... אבל לא

תמיד זה אפשרי. ולפעמים אם אדם רואה ת"ח יותר מדי שלם, אולי יש פה חסרון

שהוא לא שם לב אליו... וזה עלול להביא לכשלון, בגלל שהחסרונות האלה יידבקו

בלומד, בלי שימת לב.

אמנם, העיקר הוא מה שהתלמיד מקבל מרבו על ידי הדבקות, האמונה עולה,

ונעשית מלאה שאיפה לטוב, וזה יניע אותו לקנות הרבה מידות טובות... וכי במקום

לעבוד, אפשר להידבק בתלמיד חכם? לא צריך ללמוד מסילת ישרים... יש פתרון!

תמזוג לרב קפה, ותסחוב לו את התיק...! כל הנקודה היא שהדבקות ברב נותנת את

אור האמונה של התלמיד, את הדבקות האלוקית שלו, והוא ימצא בקרבו שאיפת

אלוקים אמיתית. הצימאון לאלוקים, יתעלה לצימאון לטוב מוחלט, והכוח הזה יניע

אותו לקנות הרבה קניינים טובים.

לפי דרכנו אולי אפשר לומר מה שאמרו חז"ל אם הרב דומה למלאך ד' צבאות

תלמד ממנו, הכוונה היא שהרב דבק כל כולו בכנסת ישראל. הוא לא אדם שלם,

אלא מלאך.. אדם שלם חשוד: הרי וודאי יש לו חסרון שלא רואים אותו. אבל אם

הוא מלאך, כולו שליחות, מסור לכנסת ישראל, אז אתה יודע שהדבקות בו היא

דבקות בטוב אמיתי, מוחלט, טהור לגמרי.

הרעיון הזה של דבקות בצדיקים נזכר לעיל, באורות התחיה (יז), בפרק על האהבה

והאמונה: "התורה היא האהבה והמצוות האמונה, והן הינן הצינורות, שעל ידם

שפע האמונה והאהבה שופע והולך תמיד". התורה והמצוות הן האהבה והאמונה

בשלמותם- שיא האמונה, ושיא האהבה; והן גם כן צינורות שמוליכים לזה. מצד

האידאה, השורש העליון שלהן- הן אהבה ואמונה בשלמותן; והן גם הצינורות, שעל

ידם שפע האמונה והאהבה- שהוא המציאות הפנימית והממשית של הנפש, אמונה

ואהבה שבחיים, במידות, בתכונות האדם, באור הכרתו, במדרגות השונות;

התורה והאמונה הן השלמות, אבל כל המדרגות באות על ידי צינורות אלו, של

התורה והמצוות, שהן הצינורות של "שפע האמונה והאהבה השופע והולך

תמיד", "וכל התרבות הרוחנית והחמרית של ישראל, בהתעוררות חייו

הלאומיים, צריך שתתרכז כולה סביב המרכז הכפול המאוחד הזה, שתים שהן

ארבע: התורה והמצוה, האמונה והאהבה.

בגלות, כשהחיים מצומצמים, התורה והמצוות הם בעיקר העובדה הממשית של

עול תורה ועול מצוות, ואינן 'צינורות'. החיים הממשיים מתברכים, כשחוזרים

חיים ישראליים לעולם.

התחייה הלאומית צריכה להתרכז כולה "סביב המרכז הכפול המיוחד הזה,

שתיים שהן ארבע: התורה והמצווה"- הם הצינורות, "האמונה והאהבה"-

שבפועל, בנפש. בחיים. כיוון שחזרו חיינו הכלליים ראוי שהרגשת החיים שלנו

תהיה גבוהה, של אמונה ואהבה.

"שכלול האמונה והאהבה ואומץ קיומם מתחזק ביסוד דבקות נפשית בחכמים

ותלמידיהם". הלשון של חז"ל בספרי: "לדבקה בו"- וכי אפשר לידבק בו, והרי

אש אוכלה הוא? אלא הידבק בחכמים ותלמידיהם. אולי אפשר לומר על שני

הביטויים כאן: "שכלול האמונה והאהבה"- אלו החכמים, ו"אומץ קיומם"- אלו

'תלמידיהם'. תלמידי החכמים הם אלו שהאמונה והאהבה של רבותיהם עוברת

דרכם לדור. יש לאמונה ולאהבה אומץ וגבורה, לעמוד מול כל השינויים; וכאשר

אותו כוח עובר וממשיך בתלמידיהם, מתברר "אומץ קיומם". "בחכמים

ותלמידיהם".

"או כפי המבטא של החסידות"- החסידות האחרונה, של הבעל שם טוב וכו' (לא

מדרגת החסידות של מסילת ישרים). "זה נקרא התקשרות עם הצדיקים". זה

הביטוי המיוחד שהחסידות פיתחה: התקשרות עם הצדיק. למה הם המציאו מבטא

חדש? כי הדבקות בצדיקים במשך הגלות, באה לידי ביטוי בעיקר בשימוש תלמידי

חכמים בלימוד. לעומת זאת, ההתקשרות עם הצדיק היא התקשרות נפשית. לכן

הם השתמשו בביטוי המיוחד הזה: "ההתקשרות עם צדיקים".

"יסוד זה שהחסידות טיפלה בו הרבה, צריכים אנו להקימו בשכלול גדול והדור

מאד בתור אוצר חיים, והדום רגל לשכינה הכוללת את אור האמונה והאהבה,

השרויה בחכמים צדיקים, שמהות חייהם כולה היא התגלות האמונה והאהבה,

המחוזקה באיתנות התורה והמצוה, בכל מלוייהן המעשיים והרוחניים, עם סגולה

נפשית מיוחדה, שהיא הסתגלות רוח הקודש, הראוי להולד דוקא בארץ ישראל".

הרב אומר: עלינו להקים את המושג הזה "בשכלול גדול והדור מאוד". החסידות

התחילה לפתח פה יסוד אמיתי, אך עלינו לשכלל את המושג הזה הרבה יותר. כי

עבורנו, דור התחייה, זו שאלת החיים; זו לא שאלת עולם הבא, אלא שאלת העולם

הזה. יש שאלות של עולם הבא- אדם רוצה לזכות בעולם הבא, ולשם כך הוא זקוק

להתקשרות עם הצדיק.. אבל אנחנו, בדור התחייה, זקוקים לתלמידי חכמים שיש

בהם אמונה ואהבה, "מחוזקה בתורה ומצוות". כלומר, לא רק תורה ומצוות; תורה

ומצוות הם מצב החיים בעולם הזה. החיים עצמם הם עולם הבא, ובעולם הזה, יש

תורה ומצוות. כל האהבה היא אהבת התורה, והאמונה היא האמונה בשכר העולם

הבא, של המצוות וכו'. הכול נמצא בתוך זה.

לעומת זאת, כעת צריך להופיע תרבות המרימה את כל החיים הממשיים בעולם:

אהבת כל הבריות, אהבת ה', האהבה העליונה, אוהב את המקום ואוהב את

הבריות, ומתוך כך האמונה- כוח האמונה, הוודאות, הביטחון בטוב המוחלט

שינצח את הכול.. זה צריך להיות חי בקרב בני תורה, תלמידי חכמים.. איך יגדלו

אנשים כאלה? אצל החסידות ההתקשרות בצדיקים אינה שלב בלימוד, דבר

חשוב בהשתלמות של הנשמות. אצל החסידים זה היה סגנון חיים כזה:

התקשרות בצדיק.

ההתקשרות בצדיק, יש בה יתרונות, אבל גם פגמים. הרב אומר: אנחנו צריכים

"להקימו בשכלול גדול מאוד, בתור אוצר חיים"- אמצעי שהופך את כל התוכן

השכלי, הרוחני, המופשט- לחיים; אנו צמאים לחיים. "והדום רגל לשכינה"

החוזרת לציון, שעל ידי כך, תחזור ותופיע נבואה, שכינה, רוח הקודש. 'הדום

רגל'- זה בסיס, שעליו תציב השכינה את רגליה. על נפשות כאלו.

אומר הרב בקובץ ב, קנו: "המחשבה על דבר האחדות של המציאות בכלל

מביאה למחשבה של אחדות הנשמות באופן פשוט". לא קשרים מיסטיים;

אלא מצד האמונה היסודית באחדות המציאות. ממילא, נפשות קשורות. איך הן

קשורות? כמו שכדור הארץ קשור אל הגלקסיות... יש המון קשרים במציאות

שאנו לא מבינים, אבל ברור לנו שיש קשר. איך הרצון להזיז את היד מזיז אותה?

אתה לא יודע. אבל יש קשר. ככה אפשר להסביר באופן פשוט את קשר

הנפשות.

"מיד היא משפיעה על ידי תולדתה זו את ההשפעה היותר טובה, את האידיאל

של השלום והאהבה הכללית, שכל המידות הטובות האישיות והחברותיות

צומחות ממנו". כאשר יש לאדם את האידיאל; כשהשלום והאחדות הם אמיתת

המציאות, ופחות מהם זה שקר; כשהתביעה הזו חיה באדם, היא מכוונת אותו לתקן

את מידותיו, 'האישיות והחברתיות'.

"אחדות הנשמות מביאה לידי הכרה את הרעיון של מציאות עובדים רוחניים,

מתעלים בעילוי פנימי, שלא את עבודתם האפשרית להיות מוחשת מוקיר העולם,

כי אם את השפעתם על הזיקוק הנשמתי, והארת החיים כולם, על ידי הוייתם

העצמית". מתוך התפיסה של אחדות ההוויה ואחדות הנשמות, אפשר להבין

שישנם אנשים שעובדים את ה' בעבודה פנימית נסתרת. הם לא ממלאים אולמות,

ולא מושכים את האנשים במתק לשונם, אלא עובדים את ה' בתמימות, באהבה

פנימית עצומה, וברוממות אמיתית, והם משפיעים השפעות אדירות, מפני אחדות

הנשמות. הם גורמים לטיהור האוירה על ידי עצם מציאותם בדור.

"ובהם האושר העליון נמצא בקביעות, וגורל הטוב של כל אנשי המעשה מגיע להם

לפי אותה המידה שהם דבקים באנשי קודש הללו". אנשי המעשה זוכים ל'גורל

טוב', כלומר, להיות שייכים לעשייה אמיתית, משמעותית, ולא דמיונית, על ידי

דבקותם באנשי קודש אלו. יש מי שעושה דברים ברעש גדול אך בסופו של דבר

הכל נחרב. מתוך הדביקות בצדיקים, הגורל הטוב של אנשי המעשה מגיע אליהם

לפי אותה מידה שהם דבקים באנשי הקודש הללו, "שאור ה' חי ופועל בבהירות

גדולה ומלאה מאוד בנשמתם.

"מעולם ידענו רז זה". אין זה חידוש של החסידות. "גודל תפקידם של תלמידי

חכמים בעולם של צדיקים וערכם. ידענו מהכתוב ומדברי חז"ל במקומות רבים.

אמנם נשפל הדבר החי הזה מסיבות שונות, מפגמים שבאו באותם הראויים לבוא

לידי מידה זו על ידי המתדמים אליהם". מי הם אותם "המתדמים"? המסילת

ישרים מסביר שהחסידות נעדרת, כי אלו שראויים לה- החכמים- רואים את

המתדמים, גסי השכל, שהם מתחסדים, ומתדמים לחסידים, ואז החסידות

מקבלת אופי מאוד לא הגיוני, נגד היושר והשכל, ולכן הראויים למידה זו אינם

מגיעים אליה.

לכן, כוחם של צדיקים להשפיע בעצם מציאותם, על העולם ועל אנשי מעשה-

נחלש מאוד, בגלל ה"מתדמים אליהם"; מפני הזיוף של מדרגת החסידות.

"ומירידה כללית בעולם, מהתנוונות החיים על ידי הגלויות הרבות". הגלויות

הרבות גרמו לטרדה חיצונית. האדם דואג על יום המחר: "והיו חייך תלואים לך

מנגד". כתוצאה מכך, החיים משתעבדים למושגים שטחיים וחיצוניים והחיים

הרוחניים מתנוונים; הכח הזה כבר אינו מורגש בנפש. גם תלמידי חכמים,

מנוונים מבחינת הנפש. ה"אהבה ואמונה" לא חיה אצלם. החיים הפכו להיות

התמסרות מוחלטת לעמל תורה וקיום המצוות, בלעדי החיות של זה, שכל

עניינם להיות צינורות להשפיע חיים. אבל כשהחיים מנוונים- גם אם הלב פועם

ומזרים דם, אם האיברים התנוונו, הם לא יתפקדו.

יש פה שני גורמים: א. ה"מתדמים", הגורמים לכך שהאנשים הראויים לכך לא

יגיעו למטרה. ב. התנוונות החיים הרוחניים על ידי צרות הגלויות.

"באה החסידות המאוחרת"- של הדורות האחרונים, של הבעש"ט- "והשתדלה

לתקן עניין זה". זו הייתה המשימה. לכן הם נראו כל כך חדשנים. זה היה מפתיע,

אבל באמת כלל לא מפתיע. זה היה תמיד, אך נשכח בדרך הארוכה של הגלות וכו'.

(אולי זה ההבדל בין דברי חובת הלבבות לדרך המסילת ישרים: חובת הלבבות

אומר, שהסיבה שלא עוסקים בענייני חובות הלבבות היא כי חושבים שהעיקר הוא

חובות האיברים. ואילו מסילת ישרים מדבר על ה'מתדמים'. יש דרגות בזה: אצל

הראשונים לא היו מתדמים.. פשוט לא עסקו בזה. עסקו בחובת האיברים ולא

בחובת הלבבות. אבל במסילת הישרים הייתה כבר עוד בעיה: יש כאלה שכן

עוסקים בזה, אבל אינם ראויים, וכך נוצרים 'גלמי החסידות' (שם, פרק יח). וזה גרם

ערפול של שאיפה זו, והאנשים בעלי הכוחות השכליים והרוחניים הגדולים,

המוכשרים לכך, לא שאפו לזה כלל)

לכן, "באה החסידות המאוחרת והשתדלה לתקן עניין זה, להחזיר את הערך החי

של הצדיק ופעולתו הסגולית". הפעולה הסגולית הזו, קשורה למה שנאמר

בהתחלה: "המחשבה על דבר האחדות של המציאות בכלל, מביאה למחשבה של

אחדות הנשמות באופן פשוט". אין פה מיסטיקה. זו אמונה פשוטה, שרואים את

סימניה גם בחוש. אנו רואים שיש קשר בין מיליוני הכוכבים, ואינם מתנגשים זה

בזה.. יש הרמוניה במציאות, הגדולה והקטנה, המיקרו והמאקרו. המון אלקטרונים

נעים בכל גוף ובכל מולקולה, והכול מסתדר בהתאמה מופלאה. ברור שיש קשר

בכול. אז למה שלא יהיה קשר בין הנשמות? אין פה שום מיסטיקה...

החסידות הייתה צריכה לעורר את הדבר על ידי כל מיני פלאים: הרב'ה יודע דברים

נסתרים... זה מה שהרב מתכוון באורות התחיה, שיש לצדיקים האלו, "סגולה

נפשית מיוחדת, והסתגלות רוח הקודש". יש איזו תכונה של התחלה של נבואה.

לישראל יש כישרונות נבואיים. חוץ מהכישרון השכלי יש לנו כישרון נוסף. הגלות

הרחיקה אותנו מהנבואה, והכישרונות העל-שכליים הפכו להיות מין כישוף

כזה... כיוון שהכישרון לא יוצא לפועל, ולא מגיע למצב של הארת תורה, הוא בא

לידי ביטוי בדברים מעוותים, ומסובכים.

גדולי התורה, הסתירו את כישרונותיהם לדעת דברים באופן מופלא. זו יכולת

בנפש, כי הנבואה אינה חדירה חיצונית, אלא דרגה ברוח האדם. יש לאדם כוח

של נבואה: ע"ש זה נקראו 'בני נביאים', זו סגולה נפשית. בישיבה של הנביאים

מסתמא בחנו אותם על בבא קמא ובבא מציעא, אבל בחנו אותם גם האם הם

יודעים לקרוא מחשבות... מי שלא יודע, לא מתאים לפה... פה צריך אנשים עם

כישרונות נוספים. זה בעצם ניצוץ של כשרון הנבואה בישראל. בגלות, הכישרון

הזה התנוון. כדי להחזיר את ההופעה הזו, של חיים שלמים שמשפיעים על

הנוכחים וכו', צריך יחד עם זה, גם סגולה שתגלה קצת על את העובדה שיש

קשר בין הנפשות. שאנשים ירגישו שיש קשר. הרב'ה יודע מה אני חושב. הוא

אמר משהו, וקרה בדיוק מה שהוא אמר.. 'רוח הקודש'! זו סגולה נפשית, שהיא

קרובה לרוח הקודש, ומהוה הכנה לרוח הקודש. הרב'ה הוא מקור השפע! אז

החסיד דבק ברב'ה.. צריך את הכישרונות האלו. האדמו"רים הגדולים, היו להם

כישרונות כאלו. הם ידעו דברים מופלאים. נראה כאילו הכל רוח הקודש. הם

למדו המון, היו דבקים בה', ואז ה' גילה להם סודות באוזן... אבל זה לא בהכרח

ככה, יש גם כישרון.

(באילת היה לי מעשה כזה: לפני כמה שנים, עצרתי מונית בשדה התעופה.

אמרתי לנהג: קח אותי לישיבה. אומר לי הנהג: אתה לא צריך להגיד לי, אתה

כבר 17 שנים בא לפה... עשיתי חשבון ביני לבין עצמי ומצאתי שבאמת זה היה

17 שנים.. אמרתי לו: מאיפה אתה יודע?? לא ראיתי אותך מעולם ואני לא מכיר

אותך... אמר לי: אני לא יודע להסביר, אבל אני יודע דברים על אנשים... ואני, קרוב

של רחבעם זאבי, הי"ד, והוא בירר שאנחנו צאצאים של רב לוי יצחק מברדיצ'ב. הוא

הבין שהכוח הזה בא לו ממנו... אמרתי לו תיכנס לישיבה, אתה תהיה אדמו״ר פה...

מה אתה נהג מונית? מאז לא ראיתי אותו...)

זו סגולה כזאת (לר' לוי יצחק הייתה סגולה כזו והיא נמשכה גם בדורות הבאים).

אבל הסגולה הזו, בלי תורה, אינה כלום. כל המוזרות של הסגולה הזו בעינינו היא

מפני שהתרחקנו מידיעת קשר הנפשות וההשפעה הסגולית של אנשים גדולים.

(החוזה מלובלין, היה רואה דברים כאילו היה לו לוויין. יש עליו סיפורים מבהילים.

היו לו כשמונים תלמידים, שכולם היו אדמו"רים אחר כך. הוא ידע דברים באופן

מופלא מאוד. אבל זה לא מתחיל מזה; כתוב בגמרא, על אותו אדם שמתה אשתו,

ונעשה לו נס ונעשו לו שני דדים והוא היניק את התינוק. יש מחלוקת בגמרא האם

הוא אדם גדול, שנעשה לו נס, או אדם גרוע, שנשתנו לו סדרי בראשית. שואל נפש

החיים, הרי מסכת תענית מלאה ניסים שהיו לתנאים ולאמוראים? ואף אחד לא

אומר שם 'כמה גרוע אדם זה'?

אומר נפש החיים, יש הבדל: תלמיד חכם שנעשה לו נס, ברור שהנס הזה נעשה כדי

לחזק את התורה והשפעתה בעולם. אבל אם הוא לא תלמיד חכם (כתוב שם 'ההוא

גברא', משמע שהיה סתם אדם, לא כתוב צורבא מרבנן), ונעשה לו נס, יש לדון האם

זה שבח או גנאי.

לכן, כל המופתים והניסים שנעשים על ידי עמי הארץ אין להם ערך... יש

כישרונות, כמו אצל אותו נהג מונית... (לא נתתי לו 'פדיון' אחר כך, שילמתי לו

רק את מחיר הנסיעה...).)

הרב אלי בזק