- According to many [most famously the Machane Ephraim] when the Torah requires that an object belong to you [לכם] such as arba minim, one must make a biblical קנין and a rabbinic one is not sufficient. This is because the Torah is interested in you having a deeper connection to the object and thus requires the highest level קנין.
- It also explains why Avraham was so adamant about BUYING מערת המכפלה and Dovid Hamelech insisted on BUYING the מקום המקדש from ארונה היבוסי. They wanted to create a SPIRITUAL connection to these places and not just have them in their possession.
- In davening we say וקונה הכל - Hashem acquires everything. This is a daily praise that if said properly, can change our reality by being newly acquired by Hashem and thereby have a deeper connection to Him beyond merely being His handiwork.
[Rav Yaakov Moshe Charlap ztz"l]
לזכות גילה שושנה בת נעכא גיטל ושמחה בן נעכא גיטל לברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם
PS - This is what I wrote about this topic in another context בס"ד - see the נפלאות מתורת השם!
ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא וגו' [חיי שרה פכ"ג פ"י].
תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך - רש"י שם. כאן רואים יסוד נשגב, השפעת האדם על קנייניו. העברת השדה לרשותו של אברהם גרמה לעלייה רוחנית אצל השדה! [ויש לעיין בדברי רש"י, שלא כתב שהתקומה היתה שיצא מרשות עפרון לרשות אברהם אלא מרשות הדיוט לרשות מלך. והאריכו בזה]
דרש ר' יהודה ברבי נחמני מתורגמניה דריש לקיש, מאי דכתיב 'אל תאמינו ברע, אל תבטחו באלוף'. אם יאמר לך יצר הרע, חטוא, והקב"ה מוחל, אל תאמין שנא' וכו' שמא תאמר מי מעיד בי, אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו שנא' כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יענה [חגיגה דף ט"ז ע"א]. אדם הגר בבית ומקיים מצוות משפיע קדושה על קורות הבית שיעידו עליו בבוא העת.
שמעתי ממגידי אמת, שהאדמו"ר מגור, בעל הפני מנחם, שבת פעם בדירה שכורה בחיפה. הייתה מנגינה וויז'ניציאית ששמע בילדותו, שניסה שנים רבות להעלות בזיכרונו, אך ללא הצלחה. פתאום, ביושבו בדירה, המנגינה חזרה אליו. "די וואנט זינגט" סיפר. הקירות שרו. השמעתם מימיכם קירות שרים?? החסידים ידעו שיש כאן דברים בגו, חקרו וגילו שהאדמו"ר מסערט וויז'ניץ שכר בעבר את אותה דירה, וישב עם חסידיו בליל שבת ושר את המנגינה ההיא. אמנם הקירות ספגו את השירה והשמיעו הד חוזר. והדברים מפליאים.
בהמתן של צדיקים, אין הקב"ה מביא תקלה על ידן [חולין ז]. חמורו [חמור הוא סמל החומר הגס], של רבי פנחס בן יאיר לא רצה לאכול דמאי שחיובו במעשר הוא מדרבנן, הרי שמפני מעלת הצדיק אף הכלים השייכים לו נעשים חשובים ומעולים. חמורו של ר' פנחס בן יאיר מצד עצמו לא היה שונה משאר בעלי החיים ולא היה בר דעת, אולם בשל כבודו ומעלתו של ר' פנחס בן יאיר שגנאי הוא לו אם בהמתו תאכל דבר איסור מנע הקב"ה את החמור מאכילת איסור. אגב, כתוב באליעזר (כד לב): 'ויבא האיש הביתה וַיְפַתַּח הגמלים' – שהיה ניכר שהם גמלים של אברהם, כפי שפירש רש'י: 'התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים'. מקשה הרמב'ן: וכי בהמותיו של אברהם אבינו, היו פחות מבהמותיו של רבי פנחס בן יאיר, שמכח קדושתו ידעו בהמותיו בעצמן שלא לרעות בשדות זרים!?אלא, תירץ הגר"א שפירא זצ'ל – שבאמת, גם אם לא היה קושר הגמלים לא היו אוכלים – אלא שרצה אברהם אבינו להראות לאנשים איך ראוי להתנהג, שידעו שאסור לרעות בשדות זרים. רצה לחנך את העולם. לא מתוך דאגה לצדקותו שלו עצמו, והרחקת עצמו מהגזל. אברהם היה מחנך פאר אקסלנס – 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט' ולא רק לעצמו דאג אלא גם ובעיקר לחינוך צאצאיו].
ובכך אנו מבינים גם מה שנאמר בירושלמי [סוף ע"ז], שכלי עכו"ם שנקנו ע"י ישראל צריכים טבילה משום שיצאו מטומאת עכו"ם ונכנסו לקדושת ישראל [עי' שם משמואל לך לך עמ' ק"ה, מטות עמ' ת"ג, להורות נתן במדבר עמ' ק"צ, שו"ת יביע אומר ח"ז סי' ח']. וכן מה שארץ ישראל מתקדשת יותר כאשר רוב יושביה עליה [עי' רמב"ם שמיטה ויובל פ"י ה"ח ובס' מן המעיין עמ' נ"ג]. ואור חדש נשפך על מצות שביתת בהמה בשבת, שגם הבהמה של יהודי חייבת לשמור שבת כהתפשטות עצמותו של היהודי. וברוח זו ביאר האמרי אמת "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחומרך." שמירת שבת של היהודי צריכה להקרין גם על הבהמות שלו. ולבית שמאי, אדם מצווה על שביתת כלים. גם על הדומם צריכה להשפיע שמירת השבת של היהודי [שפת אמת וישלח תרמ"ט]. "כי יקנה נפש קנין כספו וכו" - וזה דבר פלא כי הקדוש שבישראל לא יאכל בתרומה, ועבד כהן ואפילו בהמת כהן אוכלין בתרומה" [שפ"א אמור תרס"א ועי' תוס' גיטין י"ב: ד"ה השבתוני וב'להורות נתן' פ' וישלח עמ' צ"ח]. הקנין הממוני שיש לכהן בעבדו ובבהמתו מעלה אותם לדרגה כזאת שמותר להם לאכול תרומה האסורה אפילו לישראל. ויש גם דין משמשי ע"ז כעבודה זרה, ומדה טובה מרובה, שמשמשי צדיק כצדיק [עי' בזה בבד קודש עמ' צ"ה]. וכך מובן גם סוד מריבת האבנים בשאלת מי יזכה ש'עלי יניח צדיק ראשו' [רש"י תחילת ויצא]. וגם מתבהר דין שינוי רשות, ששינוי בעלים גורם שינוי בחפץ [עי' שיעורי מורנו ראש הישיבה שליט"א עמ' צ"ז].
מצינו בגמ' קדושין דף ו' ע"ב: "חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר, מהו? כיון דאמר לה למחר – פסקה, או דלמא הכי קאמר לה, קדושין מתחלו מהאידנא, ומגמר לא נגמרו ער למחר". והנה לכאורה, קשה הדבר ואין מובן לנו, כי מה שייך גבי קנינים ענין התחלה היום וסוף לאחר זמן, הלא כל זמן שאינה נחשבת למקודשת עדיין פנויה היא? וכמו"כ בגמרא לקמן [דף ס'] גבי דינא דר' יוחנן, בא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר ל' ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר שלשים וכו' דקדושי כולם תופסים בה. ומפרש שם הגמ' טעמא, דשוו נפשייהו כשרגא דליבני, דכל חד וחד רווחא לחבריה שבק. וגם שם קשה להבין, איזה דמיון יש לחלות הקנינים לשרגא דליבני, ומה שייך לומר שיש מקצת תפיסה לקנין.
וביאר המהרי"ל בלוך זצ"ל [שיעורי דעת עמ' מ"ז] עפ"י היסוד שלנו, שחלות קנין היא התהוות מציאות חדשה בדבר הנקנה, וא"כ היטב מובן מה שגבי קנינים שייך תהליך מתמשך של התחלה וסוף, וכמו גבי בגד שמתחיל להתארג מעט מעט ואח"כ נגמר כולו, כך אפשר לפעול מציאות כזו בחפץ הנקנה שיתחיל להרקם מהאידנא ונגמר לאחר זמן. וכך מבינים אנו את הצורך שתהיה גמירות דעת מוחלטת כדי לבצע קנין [כמו שהאריך שם והבאנו את דבריו באורות הגבעה ויקהל-פקודי תשע"ג]. ושם ביאר שכל פרטי הבריאה הבריאה תלויים בתורה ובמעשי האדם עיי"ש וינעם לך מאד ותתלהב-צחצחות-נשמתך-בקדושת-נשגביות-עליונותה-של-תורה. וע"ע מסילת ישרים פרק א' ובס' אמרי אליעזר [פרייפעלד פ' משפטים].
וראה אריכות דברים בקובץ בית אהרן וישראל [קיט עמ' מ"ו] מאמר נפלא בנושא הקדש, ובתוך דבריו הסביר שכאשר האדם מקדיש את נכסיו להקדש הם זוכים לעילוי, ולכן אם רוצה לפדות הוא מוסיף חומש מכיון שנהנה מעצם הדבר שהיה החפץ ברשות הקדש.
ובדברי קדשו של מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל [מי מרום פ' ויצא עמ' קנ"ב]: "ובאמת קדושת קנין הגוף ושקיים יחס בין הקונה לקנין. דבר זה שייך רק בישראל ולא בשאר העמים, וזהו מה שאמרו "דבר תורה מעות קונות לישראל ולעכו"ם במשיכה" [בבא מציעא מז ב], והוא, דכסף לא שייך כלל בעכו"ם דלא שייך בו יחס קניני רק משיכה שאין ענינה בתור קנין אלא מפני שבזה היא נכנסת לרשותו וע"כ היא שלו. ואפילו למ"ד בעכו"ם בכסף, ובישראל במשיכה, מוכרח לומר דקנין הכסף בעכו"ם הוא רק הוראת רשות ובעלות. [א.ה. צ"ע ממה שהבאנו לעיל מהירושלמי שהקונה כלי מעכו"ם מטבילו, שיצא מטומאת עכו"ם ונכנסה לקדושת ישראל].
וביסוד זה סרה תלונתו של החכם צבי [סימן כ"ו] מעל הגאון ר' אברהם ברוידא זצ"ל שאמר דגזל עכו"ם אסור מדרבנן, דהלא תגזול הכתוב בתורה לישראל נאמר ולא לבני נח. והקשה עליו החכם צבי, דמ"מ יש לומר שהתורה מזהירה לישראל שלא יגזול גם מנכרי, ובאמת היא תמיהה עצומה. ואמרנו בזה, דיסוד הלאו דלא תגזול נאמר לתת קנין פרטי לכל אחד דהרי לד' הארץ ומלואה אלא שהתורה אמרה בלאו זה דיש לכל קונה זכות קנין פרטי והיינו שהתורה הקנתה לו את הדבר ומסרה לו קנין פרטי על זה. וכיון שהתורה לישראל נאמרה, ממילא לעכו"ם לא נתנה זכות זו, ועל כן, אין בזה איסור גזל אלא מדבריהם. וזה שאמר הכתוב 'ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וגו' ואת צאן לבן אחי אמו' [כ"ח י']. הגם שלבן היה גוי ואין לו קנין פרטי ויחס גופני אל הדבר הנקנה, בכל זאת לפי שהיה אחי אמו, היה לו קצת קנין מחמת שייכותו אל בנין בית ישראל והיה היכר בצאן שהם צאן לבן אחי אמו.
ולכן 'וידר יעקב נדר לאמר וגו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך' [שם כו כב], היינו שהכיר בהתעלותו שהוא ישראל ויש לו יחס קדושה בקניניו ולפיכך נתחייב במעשר כספים. "וכל אשר תתן לי" דייק הכתוב לומר "לי" דהיינו שמכאן ואילך יהיה לי קנין פרטי. וגם בא למעט העכו"ם אפילו מכאן ואילך, כי בהם לא התגלתה קדושת הארץ דאין בהם קנין פרטי כן קיפל הקב"ה כל אר"י תחתיו [חולין צ"א:]. כל קדושת ארץ ישראל מתגלה דוקא על ידי ישראל ולכן נקראת ארץ ישראל דבלא ישראל אין להם שום קדושה והיא ארץ כמו כל הארצות ולכן קיפל את כל ארץ ישראל תחתיו שבזה קידש את כל ארץ ישראל בקדושה העליונה וגילה כל מה שגנוז בתוכה עכ"ד עיי"ש המשך דבריו הקדושים. ע"ע בס' צדקת הצדיק [אותיות פ"ו , צ"א, ק"ס, רמ"ט] ובס' מנוחת שלום [לגרי"ח סופר שליט"א חי"א סי' צ"ז].
ובפרקי אבות: "שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב ליצים". למה זה מושב ליצים? האם אי-אמירת דברי תורה כבר יוצר שם של מושב ליצים?? אלא שאם אין בינים דברי תורה, סימן שבעבר במקום הזה היה מושב ליצים, וזה השפיע על השנים להימנע מדיבורים קדושים. [שמעתי ממו"ר ורבי כ"ק אדמו"ר בשם צדיק אחד]
המהר"ל כאן (בגו"א על רש"י) מברר, שעקרון זה שייך בתחומים נוספים – (סנהדרין יד ע'א) 'אין אדם עולה לגדולה, אלא אם כן מוחלין לו על כל עוונותיו'; (יבמות סג ע"ב) 'כיוון שנשא אדם אשה – עוונותיו מתפקקין'; וכן בירושלמי (ביכורים פ"ג). המהר"ל מסביר שזה כבריאה, כיצירה חדשה.
ומקרא מלא דיבר הכתוב "ואברהם זקן בא בימים", היינו אברהם אבינו ע"ה זכה להביא אתו את כל הימים בשלימות שלא קלקל כלום בבריאה. אברהם תיקן ורומם את כל הימים. הרי שהאדם משפיע לא רק על חפצים אלא גם על הזמן. הבריאה הראשונה הייתה בריאת הזמן ['בראשית ברא' – כך לפי הגר"א ועוד] וידוע ש"גופא בתר רישא אזיל" ואם הצליח האדם לרומם את הזמן, קנה בקנין אגב את כל הבריאה כולה, והעלה ותיקן אף אותו [עי' בשפ"א חיי שרה תרל"ט ד"ה במדרש ובספר אמרי מנחם ע"ס בראשית עמ' קל"א].
לדרכינו למדנו, שהאדם משפיע על קניניו, על המקום שלו, ועל הזמן. ופשוט הוא ואין צריך לפנים שאדם משפיע על שאר האנשים, בין בסיביבתו בין בסביבה אחרת. ואמר רבי מאיר, שגדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו [יומא פ"ו:]. האדם משפיע על הקוסמוס כולו. העולם לא רק במובן של כל האנושות אלא גם החי [לדוגמה, הבהמות לפני המבול שהשחיתו אף הם את דרכם] והצומח [דוגמת חטא האדמה, שטעם העץ לא היה כטעם הפרי, כמצווה] וגם הירח [שאמר שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד ונענש]. לו ולכל העולם כולו.
יה"ר שנזכה לרומם קודם את עצמינו, אחר כך סביבותנו ואח"כ כל העולם כולו. ואכן, גדולה תשובה שמביאה את הגאולה [יומא פ"ו:].
