Is there something idealistic and holy in loving the Jewish people? Or is this just another form of nationalism, an emotion far less noble than a universal love for all peoples?
Chanukah Lights
The minimal obligation during Chanukah is to light one candle each night of the holiday. The academies of Hillel and Shamai, however, disagreed as to the optimal way to light:
“The school of Shamai ruled that the most punctilious individuals (Mehadrin min HaMehadrin) light eight lights on the first day, and the number of lights decreases each day. But the school of Hillel ruled that they should light one light on the first day, and the number of lights increases with each passing day.” (Shabbat 21b)
What is the reasoning behind each opinion? The Talmud explains that Beit Shamai compared the Chanukah lights to the bull offerings on Succoth, which decrease in number on each successive day of the holiday. Beit Hillel, on the hand, followed the dictum that “In holy matters, one should increase and not detract.”
Is there a deeper philosophical basis for this disagreement? And what is the connection between Chanukah and the Succoth offerings?
The Jewish Home
The conflict between the Maccabees and the Hellenists was not just a military struggle for political independence. The essence of the conflict was ideological, a clash between widely divergent cultures. Greek culture emphasized the joys of life, physical pleasures, and the uninhibited expression of human imagination in art and literature. As a result, the Hellenists fought against the Torah of Israel, with its focus on purity and sanctity.
One aspect of the mitzvah of lighting Chanukah lights is quite unusual. Unlike most mitzvot, the obligation to light is not on the individual but on the home (ish uveito). Only if one wishes to fulfill the mitzvah more fully does every member of the household light. Why is this?
The average Jew may not exemplify the ideals and beliefs of the Torah in his everyday life. But in his family life, one may sense the special light of Israel. Purity, modesty, and other holy traits are manifest in every Jewish home faithful to a Torah lifestyle. Therefore, the basic obligation of Chanukah lights — which represent Judaism’s victory over the corrupting influences of Greek culture — is not on the individual, but the home: ish uveito.
The Mehadrin
There are, however, righteous individuals whose personal life does in fact exemplify the sanctity of Torah. They are suitable to be Mehadrin, each one lighting his own Chanukah light, since the light of Torah accompanies them in all of their actions. It is about these holy individuals and the spiritual light they project that the Torah writes, “And all the peoples of the world will realize that God’s Name is called upon you and they will be in awe of you” (Deut. 28:10).
Finally, there is a third level, even higher — the Mehadrin min HaMehadrin.These are selfless individuals whose efforts are not for their own personal welfare, not even for their own spiritual elevation. Rather, they aspire to fulfill God’s Will in the world. The miracle of Chanukah inspires these elevated individuals to pursue their lofty goal, and they light accordingly, increasing (or decreasing, according to Beit Shamai) the number of lights each day.
The Universalistic Approach
Yet we may ask: what is God’s Will? What is the ultimate goal of creation? This question is at the heart of the disagreement between the schools of Hillel and Shamai.
The Mehadrin min HaMehadrin may follow one of two paths. The first is to meditate on God’s Will by considering the multitudes of peoples and nations that God created. For what purpose did God create all of these souls stamped in His Divine image? Surely God intended that ultimately they will be elevated, raised from the depths of ignorance and brought to the level of the righteous who delight in God and His goodness.
According to this view, the mission of the Jewish people is to inspire all nations to strive for Divine enlightenment and a life of holiness. The ultimate purpose in keeping the Torah and its mitzvot is not to elevate the Jewish people, but for the more universal goal of benefiting all of humanity. The focus of one’s life should not be love of one’s people but love of God and His Torah, for the Torah encompasses the true goal of elevating all of humanity, and love of Israel is merely a means to this end.
Love for the Nation
The second approach agrees that any form of self-love is unsuitable to be one’s highest goal, even if it is love of one’s own people. Rather, we should love that which is good for its own sake. We should strive to advance that which is the highest and loftiest. Since the Jewish people are blessed with a special segulah, an intrinsic quality of holiness, they have the potential to attain the highest state, and they will remain the focus of all spiritual life even after the elevation of the other nations of the world.
Love of Israel is thus a true value of Torah, since the ultimate goal will always be the elevation of Israel. The purpose of creation is not measured in quantity but in quality, and the Jewish people will always retain a unique advantage due to their segulah quality.
The School of Shamai
How do these two approaches relate to the disagreement between Beit Hillel and Beit Shamai?
The universalistic outlook sees Israel’s mission as an agent of change, inspiring all peoples to form a harmonious society living a life of righteousness and sanctity. Over time, the plurality of diverse national characteristics will diminish as they absorb the ever-brighter light of truth. As the nations are drawn to the holiness of Torah, their unique ideologies and traits will become less distinct. This is the approach of Beit Shamai, who taught to progressively reduce the number of Chanukah lights until there remains but a single resplendent light.
This view sees the story of Chanukah as a milestone in a long historical process. The confrontation with Greek culture and the subsequent victory of Israel brought about a greater interaction and influence of Israel upon the nations. The struggle with Hellenism significantly increased the world’s familiarity with the Torah’s teachings. Thus it is fitting that the lights of Chanukah should reflect the historical process of the world’s progressive elevation and unification.
The Opinion of Beit Hillel
Beit Hillel certainly concurred with this universal mission of the Jewish people. But is Israel merely a tool to elevate the rest of the world? The true goal of the Torah is to establish the highest level of sanctified life possible — and that can only be attained through the intrinsic segulah quality of Israel.
While the Jewish people appear to suffer from spiritual decline over time, the inner holiness of Israel can only be properly measured if we take into account all the generations over time. Every generation that affirms Israel’s special covenant with God, despite the pressures of persecution and exile, contributes to the overall segulah of this unique people.
The many nations of the world are certainly numerically superior. Yet Israel is not just a vehicle for their spiritual elevation. On the contrary, their elevation is a means that facilitates the emergence of a loftier sanctity of Israel. The nations will enable the unique segulah that will crown the world in the end of days — an entire people prepared to live life on the highest level of holiness. This is the ultimate goal of the world, as the Sages taught, “The idea of Israel preceded all of creation” (Breishit Rabbah 1:4).
How does this outlook see the lights of Chanukah? Despite the importance of the Hasmonean victory and the resulting increase in Israel’s influence on the world, the quantitative advance is still secondary in importance to the qualitative goal. Therefore on each night we add an additional Chanukah light, to symbolize the increased light of Israel. The focus is not on the gradual unification and elevation of the nations of the world, but on the increasing light emanating from Israel, as it intensifies in brightness and diversity, reaching out to each nation according to its special characteristics and needs.
We may now better understand the Talmud’s explanation for the opinions of Beit Shamai and Beit Hillel. Beit Shamai, who stressed the universalistic aspect of Israel’s influence on the world, compared the Chanukah lights to the bull offerings of Succoth. What is special about these offerings? The Sages (Sukkah 55b) noted that the total number of bull offerings was seventy. These seventy offerings were brought for the spiritual benefit of the seventy nations of the world.
Beit Hillel, on the other hand, taught that “in holy matters, one should increase and not detract.” The reason why love for the Jewish people is an authentic goal of the Torah is due to the special segulah of Israel. Its existence is a goal even higher than the elevation of all of humanity. Love of the Jewish people is rightfully considered a holy matter, as it fully appreciates the unique role of Israel in the universe.
Jewish Nationalism
To question whether Jewish nationalism is a genuine Torah value reveals a superficial knowledge of Torah. The real question is whether the ultimate Divine goal is quantitative — the elevation of all of humanity through Israel and its Torah — or qualitative — the incomparable segulah quality of Israel. To use Rabbi Yehudah HaLevi’s metaphor of Israel as the “heart among the nations,” the disagreement between Beit Hillel and Beit Shamai may be presented as follows: Is the heart subservient to the other organs of the body, as it provides them with life-giving blood? Or is the heart the central organ, protected and sustained by the rest of the body? Both of these positions are legitimate; “Both views are the words of the Living God” (Eiruvin 13b).
This is the basis for a true understanding of nationalism in Israel. It transcends the usual form of nationalism as it is found among other nations. This unique national love is based on the ultimate Divine goal that can only be fulfilled through the Jewish people. While Jewish nationalism contains elements common to regular nationalism, it is of a completely different order.
(Silver from the Land of Israel. pp. 120-125. Adapted from Ein Eyah vol. III on Shabbat 21b (2:7).)
(שבת כא ב): "תנו רבנן: מצות חנוכה - נר איש וביתו, והמהדרין - נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין: בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך.
אמר עולא, פליגי בה תרי אמוראי במערבא: רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. חד אמר: טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסים, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאים, וחד אמר: טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל 'מעלין בקודש ואין מורידין'. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן אמד עשה כבית שמאי ואחד עשה כבית הלל, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו ד'מעלין בקודש ואין מורידין'."
הנצחון שנתן ד' ביד עבדיו הכהנים שנתגברו על היונים, שבקשו לא רק לעקור את עם ישראל ממעמדם החומרי כי אם את תכונת החיים שישראל מודיעים בעולם, שהם צריכים להיות על פי שרשי התורה, שתהיה הטהרה והצניעות המטרה הראשית בחיי המשפחה, ואחריהן ימשכו יתר המדות והדיעות הישראליות - זה שנאו עם היונים, וראו בזה צר ואויב לתרבותם הם, שהעמידו לנס עליצת החיים והנאותיו הגופניות והדמיוניות, על כן היתה שנאת היונים רבה מאד לתורת ישראל.
והנה כפי דרך המיצוע הנוהגת באיש הישראלי, אף על פי שאינו מצויין, מכל מקום בחיי המשפחה מוכר האור העברי, הטוהר והצניעות, וכל המדות המסתעפות מזה לטובה, ניכרים יפה לשם ולתפארת בכל בית בישראל המתנהג על פי דרכי התורה והמצוה, על כן חובת מצות (נר) חנוכה - נר איש וביתו.
אנשי המעלה שבישראל, שחייהם עצמם עומדים ראויים להרגיש בהם הקדושה האלהית שחתמה עליהם התורה השלמה, אותם ראויים להיות מהמהדרים שנר לכל אחד ואחד - גם בחיי היחיד יוכר ההוד והתפארת ואורה של תורה המתלוה עמו בכל דרכיו, אם אך מצויין הוא לשמור יפה דרכיו על פי דת ותורה, אז יקויים בו "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך". (דברים כח י)
מאותם היחידים המצויינים שכל דרכיהם שקולים בשקל הקודש, עד שלא רק מכלל חיי משפחתם בולטת הקדושה האלהית כי אם גם מחייהם הפרטיים - מהם ימצאו אנשי קודש שכל מגמתם בחייהם איננה טובת עצמם, אפילו הטובה הרוחנית, חיי העולם הבא, כי אם חפץ ד' בעולמו שיתמלא - זהו משאת נפשם.
איך אמנם שיעורר נס חנוכה את לבות אנשי קודש לבא על ידו לחפצם הנעלה, ישנם שני דרכים כלליים שהם מתחלקים כל אחד לשני ארחות פרטיים: יש איש גדול שמסתכל בעין חודרת בחפץ ד' בעולמו, ומתוך שהוא מכיר כי אדון כל הנשמות יתברך יצר את האדם בכללו בצלמו, ואת כל ברואיו בצלם אלקים - הלא ודאי ברא להטיב להם באחריתם, שיתעלו מעמק הרשע והסכלות שמקפתם עד שיהיו ראויים כולם למעלת הצדיקים המתענגים על ד' ועל טובו. אמנם הכין ד' יתברך את ישראל להיות מקבלי אור האלהי בעולם, אבל רק אז תגמר התכלית המשמחת את לבב כל ישרי לב, כשתגמר התכלית על ידי ישראל לזכות את כל באי עולם באור ד' וחיים קדושים.
מצד הדרך הזה תהיה הנטיה הפנימית המכרעת את לב ישרי דרך ללכת בדרך ד' על פי התורה, לא רק מפני שהיא גורמת להביא טובה לישראל ביחוד, כי אם מפני הסיבה היותר אחרונה ונאורה: מפני שטובתן של ישראל עתידה להביא טובה להאנושיות כולה. נטיה כזאת כשהיא חזקה בלב, תוכל להחזיק נטיה שהיא מיחדת את תכלית המעשים התוריים מפני טובתן הכללית של ישראל, לנטיה בלתי עליונה כל צרכה שצריכה להתרומם עוד יותר ולהתעלות על הנטיה של אהבת ישראל המיוחדת.
לאיש כזה לא תוכל להיות האהבה הלאומית מקור חייו, כי אם אהבת שם ד' ותורתו, מפני שבתורה ימצא התכלית האחרונה הזו, שהיא כל כך רמה עד שאת האהבה הלאומית יקח לאמצעי לו למגמתו הרוממה.
ויש אמנם דרך אחר: שיהגה לבב האיש הנעלה לאמר, כי אמת הדבר שאהבה עצמית איננה נאותה לעומק היותר נעלה, גם אם תהיה מתרחבת עד כדי לאהבה של כלל האומה. אבל הלא את הטוב ראוי לאהוב מצד עצמו, על כן ראוי לתן את תכלית החיים הכלליים, את התוכן היותר נעלה שבחיים. ובאשר בישראל צפונה היא הסגולה האלהית, אם כן ודאי המה מוכנים להשתלם עד למדה זו שחייהם ראויים להיות חמדת כל איש משרים, לא מצד האהבה העצמית של אדם קרוב אצל עצמו, כי אם מצד עצם האמת והיושר.
אם כן סגולתן [] ישראל ראויה להיות המרכז של כל החיים הרוחניים, ועל זה ראוי לבנות תכלית התורה כולה. וממילא יש מקום בלב המורגש הפשוט של האהבה הלאומית, לשום אותה לתכונה נאותה בהליכות התורה, כיון שגם על פי עומק הצדק האלהי - תשאר התכלית האחרונה מגמתם של ישראל, מפני שהמטרה האחרונה איננה ראויה להיות לפי כמות החיים, כי אם לפי איכותם, והאיכות הנפלאה תשאר נחלת ישראל לעד מבחירה האלהית וסגולתם.
והנה לעומת התכלית שיש במגמתם של ישראל לחזות בתיקון עולם במלכות שדי, ובהעשות כל הברואים אגודה אחת לחיי צדק באור ד' - מובן הדבר כי ריבוי הצביונות שבלאומים שגורם חלוקתם לעמים רבים, ילכו הלך והתמעט כל מה שיוסיף אור האמת וחיי הצדק להופיע, כי כל שיותר יתקרבו העמים לתכונת חיי התורה האלהית - כן יתמעט פירודם הצביוני.
על כן בא הרמז: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך. הפגישה היונית והנצחון של ישראל, שניהם גרמו לתעודה הישראלית ביחש עמי הארץ שתתחיל לעשות דרכה ביותר אומץ, עד שראוי לקשר את המגמה היותר אחרונה ויותר רמה בנר חנוכה. בית הלל אומרים, שאמנם יש תעודה כזאת לישראל, אבל החיים היותר גבוהים שהיא עומק כונת התורה בהכנתה את ישראל למעלתן - אינה רק בשביל להיות כלי שימוש לעולם כולו, כי אם מצד עצמם נעלה סגולתם של ישראל על כל.
ולמרות שלפי המראה החיצוני הדורות הולכים ודלים, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו - אבל הסגולה הפנימית שבכלל ישראל היא אינה נמדדת לפי ערך של כל דור ודור בפרטיות, כי אם היא סוקרת בסקירה אחת כל הדורות מראש ועד סוף. וכל דור ודור המחזיק בברית ד', וביותר תחת סבל עול גלות וצרה רבה - הוא מוסיף יתרון על הסגולה הכללית של מציאות אומה נפלאה כזאת, שאין דוגמתה תחת כל השמים.
ובאשר היסוד הוא שאפילו הריבוי העצום של כל העמים ראוי שיהיה בערך אמצעי לאותה הסגולה, שתתעטר בה המציאות באחרית הימים, בהמצא עם שלם מוכן לחיי קודש על הצד היותר רם ונשגב - צריך לקשר ערך זה בנר חנוכה, להורות שגם היסוד הכמותי שאמנם צעד צעדים הגונים על התחלת דרכו על ידי ההתגברות של החשמונאים על היונים, הוא נטפל ליסוד האיכותי, ומחשבתן של ישראל קדמה לכל .
על כן יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך - מוסיף והולך, כי אור ישראל הוא הולך ואור, ולפי גדלו ועיצומו כן יוסיף לפלג ממנו נתיבים על כל עם ועם לפי ערכו גם כן, אף על פי שכל שתאיר האמת ביותר תלך החלוקה ותתמעט - מכל מקום ישארו הבדלים טבעיים שעל פיהם גם כן יחלק אור ישראל לאורות פרטיים, בהתגבר פעולתם עליהם.
אבל המגמה צריכה להיות לא כפי הענין הניכר אצל העמים, שהם מוסיפים מיעוט והתכללות, כי אם לפי הערך שהפועל הזה נובע מישראל, שהוא מוסיף התחלקות והוספה, גם הוא כולל הדבר העיקרי, שזאת הסגולה היא סגולה מוסיפה תמיד תהילה ותפארת, כפי הקנין שיקנה כל דור וימסרהו לאוצר הכללי. על כל פנים לפי מדה זו של בית הלל: הנטיה הלאומית הישראלית יש לה יסוד נאמן באמת וביושר היותר עמוק ויותר תכליתי.
והנה לפי תכונת הנטיה של בית שמאי, צריך שגם לאיש אשר לא יוכל להתרומם עד מרום התכלית האחרונה, שימסר הלימוד, שאין עם מגמת התורה יסוד לאהבה הלאומית, שהרי היסוד ראוי להמסר על עומק האמת. על כן רק מגמת התורה והיראה הנובעת מאמונה טהורה ראוי להמסר לעם ד' כולו ליסוד תכליתי. ולבית הלל יש אופן לבאר גם כן בקוצר מילין גם לבלתי משיגים עמקה של האמת, שיש בתכלית הלאומית יסוד תורי.
והנה הזמן בהתחלקו לעבר ולעתיד, הנטיה התורית הנובעת רק מצד נטיית האמונה לבדה באין עמה צירוף נטיה מורגשת לעצמו של אדם - היא נובעת בעקרה מיסוד העתיד, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", (תהלים לא כ) והעבר עצמו איננו כי אם גילוי דעת אל העתיד, וכך הוא תוכן האמונה על העתיד. אמנם הצירוף של הנטיה הלאומית שהיא מורגשת בלב, כשם שיש נטיה לאהבת משפחה ואהבת הורים בלב - היא בנויה על העבר, כי מי גרם לרגש זה שיתכונן בלב עד שיהיה הוא ראוי להיות לסיוע להרבה מעשים המטיבים ומאגדים יפה את היסוד הלאומי - העבר הגדול הוא הפועל זה.
על כן חד אמר טעמא דבית שמאי: שמכוונים אל הצד היותר עליוני, שמעביר את היסוד הלאומי, ולא נשאר לו כי אם היסוד התורי האמוני בלא כל סיוע של דבר מורגש, כנגד ימים הנכנסים, המורה על הזמן העתיד הנושא עליו חותם האמונה, שאנו מאמינים בשמו יתברך שהוא נאמן בבריתו וקיים במאמרו. ש'אמונת' זה סדר זרעים - שמאמין בחי העולמים, שיצמיח זרעו בעתיד וזורע (שבת לא א), "גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיהו כו ב), 'עדיין לא חיו המתים והם מברכים ברוך מחיה המתים'.
וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאים: העבר שהוא המטביע את חותמו על האומה לקיים בה את הרגש הטבעי הזה, שנוכל לקחתו לעזר להקים עדות בישראל, מפני שעומקו בנוי על האמת היותר טהורה.
אמנם המבט היותר אמיתי ויותר עמוק הוא בזה, שטעמא דבית שמאי הוא כנגד פרי החג, שגם הם נושאים עליהם יחושם של ישראל בהשפעתם על העמים כולם. אמנם הם מתמעטים והולכים, להורות כי כל מה שיופיע יותר מאורן של ישראל בעולם - יקטן כח ההבדל הלאומי, עד שרק ההבדלים היותר טבעיים ומביאים לעולם טובה בהבדלם ישארו. אבל המון ההבדלות, שמקורן הוא יצר לב האדם בזדון ורשע ואהבת עצמו היתירה - כל אלה יעברו ויבטלו. אבל קשר הציור התכליתי - הוא הפעולה היוצאת מישראל אל הכלל, וחק האהבה הלאומית יפסח עליו, כי קטן הוא מערכו.
וטעמא דבית הלל 'מעלין כקודש ואין מורידין': כלומר, הטעם היסודי מפני מה יש צורך ויש אמת בהחיבה הלאומית עד שהיא ראויה לשום אותה בכלי טהור בשימוש התורה בישראל - מפני שהסגולה הישראלית היא העיקרית, ומציאותה היא המטרה היותר עליונה, אפילו מעליונותה של המטרה הכללית של ההארה על כל המין האנושי. והיא מתעלה ומתגדלת באוצר הכלל תמיד בכל דור ודור, ואותה ראוי לשום לתעודה תכליתית של חפץ ד' בעולמו, "ישראל אשר בך אתפאר" ([[ישעיהו מט ג]). אם כן המגמה הלאומית שהיא ענף ממנה - כשרה היא להיות נסמכת לדברים שבקדושה, כששומרת תפקידה ודרכי קניניה, שהם גם כן תורה ומצות ואמונה טהורה ביראת ד' החתומה בחותמה.
אמנם להודיע שהשאלה של מציאות הלאומית או לא בישראל, היא באה רק מצד חיצוניות ההבנה בשורשן של דברים, מפני שלא רבים יחכמו להגיע עד יסודן של הענינים המחייבים את אלה הנטיות, אבל חכמי לב המה ישקיפו על הדברים העיקריים - על כן הזקנים החכמים שהיו כצידן, ואחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כבית הלל: נתן זה טעם לדבריו כנגד פרי החג, כלומר הנטיה האחרונה של חפץ ד' מצד הכמות הבאה על ידי ישראל ותורתו. וחד אמר: 'מעלין בקודש ולא מורידין', כלומר החפץ היותר נעלה היא הסגולה האיכותית, ועל זה נאמר: "אלו ואלו דברי אלהים חיים".
וראוי לדעת שיסוד 'מוסיף והולך' הוא מכוון יפה לעומת הדעת שמחשבתן של ישראל היא קודמת לכל והיא העיקרית, מצד חשיבת המציאות של גוי קדוש כזה. ואף על פי שיש פנים במוסיף והולך לציין בו את ערך ההשפעה שישראל משפיעים על העולם כולו, שכל שמצד עצמם של האומות האור פוחת והולך, והלאומיות שלהם שלא נקבעה לתכלית נשגבה ונצחית, הולכת היא ומתמסמסת עד שחילוקי האורות יבטלו - בזו המדה עצמה נעשים הם קרובים ועלולים ביותר לקבל אורן של ישראל. נמצא שלגבי ישראל - הוי מוסיף והולך, שמקבלי השפעתם נוספים.
וכאשר אנו מבחינים את יקרת הערך של אומה כזאת, שכל תעודתה ותכליתה חשקה ומאוייה הוא להיטיב אל הכלל כולו כחפץ ד', אנו משתוממים על הוד ערך הסגולה היקרה הזאת. על כן העיקר היותר גבוה אינו נשאר אצל התכלית של ריבוי המקבלים את האורה, אפילו מצד זאת התעודה עצמה של השפעתה - כי אם אצל המשפעת בעצמה, מצד סגולתה להיות לאור עולם. על כן יש לציין במצוה זו, את הערך הנרשם בישראל שהוא מוסיף והולך. וממילא הדבר מקביל עם הציור השני שיש במוסיף והולך: מצד הסגולה העצמית, אף בלא עיקר יסוד ההשפעה.
והדברים הללו מתאימים להיות יסוד הלאומי בישראל בנוי על עומק האמת, אף על פי שגבהו מאד דרכיה מרעיון לאומיות פשוטה הנכנס בלב לפי המלה המורגלת מהמון רב, ונלקחת בלוית ציורים מורגלים מעמים זרים, מכל מקום כיון שהיסוד הפנימי הוא מתכוין להתכלית שהרושם נשאר בעצמת מעלתו רק בישראל - הרי הלאומיות בצורתה היא מכוונת ליסוד המעלה ההוא, כענין בית המקדש שלמטה מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה. "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" (בראשית כח יז).
