סימן ז
יומא דהילולא למרן כק"ז הגה"ק ר' עמרם חסידא פה בנ"י יצו"א התשס"ג מע"כ ש"ב הרה"ג בנש"ג פרי עץ הדר כש"ת רבי גבריאל יהודה איליאוויטש שליט"א, בני ברק
אי מותר לבן אשכנז לסמוך על מסורה של הספרדים
ה' כי תבא חדש הרחמים התשנ"ט בנ"י יצו"א כבוד הרה"ח ארי' זיוואטאווסקי, ור' ארי גרינספאן הי"ו
אחדשה"ט, אתמול בחזרי הביתה מארצנו הקדושה ראיתי מכתבו מה ששלח בענין האם מותר לאדם מישראל מבני אשכנז לסמוך על מסורתו של ספרדי או תימני ולאכול חגבים אשר לפי מסורת שלהם הם אוכלים אותם ואנן לא אכלינן. וציין למקרא (ויקרא י"א כ-כב) ורש"י חולין נ"א ורמב"ם פ"א ממאכלות אסורות הכ"ב ויו"ד פ"ה ס"א (ט"ס במכתבו שציין סי' ע"ה א').
והיות כי אין הז"ג אעתיק כאן ראשונה דברי רבינו הרא"ש הובא בטור יו"ד סי' פ"ב וז"ל כתב א"א הרא"ש ז"ל מי שהוא במקום שנהגו איסור בעוף אחד מפני שאין לנו מסורת והלך למקום שיש להם בו מסורת שיכול לאכלו במקום שהלך לשם ואפי' דעתו לחזור, ולא עוד אלא אפי' בכל המקומות יכולים לסמוך על אותו המקום שקבלו בו שהוא מותר כל זמן שאין יכולין להכיר שהוא טמא, וכתב בדו"פ שם דהיינו דוקא במקומות שלא נהגו בו לא איסור ולא היתר אבל לא במקומות שנהגו בהם איסור ע"ש. והוא פשוט דאל"כ איך ימצא מקומות שנהגו בו איסור ומקומות שנהגו בו היתר ילך אחד למקום שנהגו בו היתר ויקבל שם מהם המסורה ויבא לכאן ויאכלו ענוים וישבעו כולם ואפי' נימא דאחד לא מהני להעיד ולהוציא מחזקת איסור היכא דאנן כבר החזקנו באיסורו ילכו שנים ויקבלו המסורה ויבואו ויעידו לפנינו או ב"ד של שלשה ויעידו לפנינו ולא יהי' מקום לחלוק ולמה לן לאסור על מקומינו, ועניי ישראל עיניהם תלויות ולכן פשוט דמיירי דאנן נהגינן בו איסור. והו"ל כחלב דאייתר ודאקשתא וכיוצא בזה.
וז"ל הרא"ש עוד בתשובה כלל כ' סי' כ' על הסיגואיניא שאוכלים אותו בקצת מקומות טוב לחקור אחר קבלתם שמא אדם אחד סמך על חכמתו וכו' ודע כי אני לא הייתי אוכל ע"פ מסורת שלהם כי אני מחזיק המסורת שלנו וקבלת אבותינו חכמי אשכנז שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החורבן וכן קבלת אבותינו ורבותינו שבצרפת יותר מקבלת בני הארץ הזאת (ספרד שהי' שם אז רבינו הרא"ש) והא דאמרינן עוף נאכל במסורת בעוף שאין אדם מכיר אותו אבל עוף המקובל מחכמי ישראל שהוא טמא לא יאכל ע"פ מסורת אחרים הפחותים מהם עכ"ל. הביאו ביתה יוסף יו"ד סי' פ"ב ע"ש. ועיין ד"מ בשם רבינו ירוחם נתט"ו או' כ"א וסיים ולכן אין להתיר שום עוף על הסימנים רק במסורת. והנה חידש לן רבינו שני דינים חדא דאפילו שני מקומות שוים שניהם מחכמי אשכנז או חכמי ספרד רק מקום אחד קבלו מסורת להיתר ומקום אנשי אחד קבלו או לא קבלו רק החזיקו לאיסור אין אנשי מקום שהחזיקו לאיסור יכולים לחזוק ולקבל המסורת ממקום שנהגו היתר בדבר ודין זה הו"ל כחלב דאקשתא ודאייתרא, דאנשי ריינוס נהגו כן ולא נוכל להתיר לאחרים על סמך האוכלים, והשנית היכא דיש להם מסורת לתרוייהו המסורת דידן עדיף ולכן שפיר מובן מה שהבאתי לעיל דההולך ממקום שאין אוכלין למקום שאוכלין, שאוכל עמהם.
ומיהו נראה דהתם נמי דוקא ההולך ממקום למקום ששניהם ממסורה אחת אבל ההולך ממקום מסורת חכמי אשכנז למקום מסורת חכמי ספרד אפילו לאכול שם בהיותו שם אם דעתו לחזור אין לאכול עמהם וכמ"ש הרא"ש ז"ל "כי אני לא הייתי אוכל ע"פ מסורת שלהם כי אני מחזיק" וכו' ומשמע שאפי' הי' בא למקומן נמי לא הי' אוכל שכיון שאנן לא אוכלין ע"פ מסורת שלנו אין לסמוך על מסורת שלהם, והטעם דקבלתינו יותר אמתית וא"כ אין בגדר מקום שנהגו אלא שזה בגדר קבלת המסורת שנראים כסתירה ולכן צ"ל דהמסורת שלהם הי' מאיזה חכם שסמך על עצמו ולא על מסורת כמ"ש לקמן בסמוך מזה ע"ש. ומה מובן מאד שלא מועיל שנשלח שני עדים או ב"ד שיבואו ויעידו שהרי אנן אכל המסורת שלהם חולקין שקבלת אבותינו יותר אמיתית.
איברא דלפ"ז אפשר דאפי' יליד תימן דוקא במקומן שהם קבלו מסורת אוכל לפי המסורת אבל בא בינינו ונעקר הקביעות של קבלתם א"כ צריך לקבל מסורת שלנו גם בזה שלא לאכול ועיין פסחים נ"א ע"א-ע"ב א"ל רבב"ח לבניה בני לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני אני שראיתי את ר' יוחנן שאכל כדי הוא ר"י לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה לא ראית אותו לא תאכל בין בפני בין שלא בפני. ועו"ש פעם אחת נכנסתי אחר ר"ש בן רבי יוסי בן לקוניא לגינה ונטל ספיחי כרוב ואכל ונתן לי ואמר לי בני בפני אכול שלא בפני לא תאכל אני שראית את רשב"י שאכל כדי הוא ר"ש לסמוך עליו וכו' ע"ש ובתוס' שם ד"ה אני ודו"ק וי"ל. ועיין ערוה"ש יו"ד סי' פ"ב ל"ב וי"ל דזה דוקא כשדעתו לחזור למקומו שיצא משם ונהגו היתר אבל כשדעתו להשאר במקומינו שוב נגרר אבתרן. וממילא כיון דמנהג אבותינו בידינו לאסור כל מיני חגבים וכמו שמבואר בסי' פ"ה יו"ד שם עיין ט"ז שם וביד אברהם שם סיים ולדידן אין נפ"מ בזה שאין חגב נאכל אלא במסורת, ובערוה"ש שם ס"ה סיים וז"ל ועכשיו אנו נוהגין שלא לאכול שום חגב אפי' בכל הסימנים ואפי' ידוע ששמו חגב (ט"ז סק"א) ומימינו לא שמענו שיהא מקום שאוכלים בו חגבים עכ"ל וכוונתו שיהא מקום כלומר בין מקומות של אשכנז.
וכרגע עלה במחשבתי לדייק בלשון המחבר סי' פ"ה ס"א שכתב סימני חגבים וכו' שאע"פ שיש לו כל הסימנים הללו אינו מותר אא"כ שמו חגב, או שיש להם מסורת ששמו חגב, ויש כאן יתור לשון כיון שכתב אינו מותר אא"כ שמו חגב, למה חזר וכתב או שיש להם מסורת ששמו חגב ולכאורה היינו הך, ובטור ליתא הכפול רק לשון בידוע ששמו חגב. וצ"ל דתרי דינים הם דכל שיש לו כל הסימנים ונקרא שמו חגב בפי כל הרי אנו סומכין שזה הוא החגב המותר כיון שנקרא בפי כל חגב אבל לפעמים יש שיש לו כל הסימנים ואינו נקרא בפי כל חגב אבל יש להם מסורת שזה הוא הנקרא חגב בתורה כיון שיש להם מסורת אפי' עכשיו אין קוראין לו חגב אפ"ה מותר לאכלן מטעם המסורת, והא דלא קוראין אותם חגב צ"ל מפני שנשתנה או נשכח השם ועיין סוכה ל"ד אמר רב חסדא הני תלת מילי אישתני שמייהו אמר אביי אף אני אומר וכו' ואמר רבא בר יוסף אף אני אומר בבל בורסיף וא"כ סומכין על המסורת ועל הסימנים, ולפ"ז צריך להיות שני דברים חדא שיהיו להם כל הסימנים והשנית שיהי' להם מסורת שזה נקרא חגב, ומה שיש להם מסורת לאכול אכתי אין לסמוך על זה וכמ"ש הרשב"א בתשובה על קבלת רבינו הרז"ה ז"ל הובא בבית יוסף ע"ש ודו"ק כי קצרתי.
ולכן נלפענ"ד כך דכשהם לעצמן במקומן כיון שיש להם מסורת שכן אכלו אבותיהן א"כ הגם שאין להם מסורת על שם חגב מ"מ על עצם המין כבר יש להם מסורת ואוכלין אותו ע"פ מסורת אבותיהם אין כח בידינו לאסור להם מה שנהגו עד היום היתר אבל לסמוך עליהם אנן ועל עדותן א"א לן לסמוך שהרי גם הם אין להם מסורת שזה הוא הנקרא חגב וכיון שאין להם מסורת שזה נקרא חגב הגם שאוכלין אותו מ"מ א"א לן לסמוך אקבלתם שהרי צריך להיות במסורת ששמו חגב ואין להם מסורת זו. שוב האיר ה' עיני וראיתי בדרכ"ת סי' פ"ה אות י"א שהביא מס' חגורת שמואל כעין מה שכתבתי ממש ונהנתי מאד שהלכתי בדרך ישרה ומצאתי לי תנא דמסייע, וכרגע הצצתי בפרי תואר יו"ד סי' פ"ה (וראה אוהחה"ק פ' שמיני) שהאריך הרבה בהיתר החגבים שנהגו בו העולם במקומו והביא שזקינו הקדוש לא אכל מהם וכל העולם אכלו בשנת בצורת ושוב חקר ודרש והי' קשה ההיתר ויותר קשה להם לאסור הכל מ"מ מעט מעט גרשם ואסר להם החגבים כי אמר שאין להם קבלה על השם חגב ועוד ע"ש, וא"כ הרי גם אצלם לא הי' ההיתר ברור לכן לפענ"ד ודאי שלדידן אין לסמוך על ההיתר והמסורת שלהם ואפי' אחד מדידן ההולך למקום שאוכלין לפענ"ד אין לסמוך ולאכול, אלא אפי' לדידהו מי שיצא משם לפענ"ד אין להקל ולהתיר להם לאכול בינינו כי מאד קשה ההיתר מחוץ למקומן כי כאן ודאי אין אדם יודע לומר שהני שמם חגב כי אפשר הם מין אחר נראים להם שהרי לכן צריך דוקא לדעת במסורה שזה חגב ושמן כמובן.
בברכת כוח"ט החותם בלב ונפש,
מנשה הקטן
