כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה. בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה. אחד האוכל ואחד הממחה ושותה: [רמב"ם חמץ ומצה א' א']
מוכח מדבריו בכאן דשיעור חמץ מחוי בכזית כמו אוכל גוש חמץ. והנה בפ"ד מהל' שבועות (ה"ד) כתב לענין שבועה שלא ישתה שאינו חייב עד שישתה רביעית "כשאר איסורין", וכן מצינו בנזיר שאינו חייב אא"כ שתה רביעית יין כמבואר פ"ה מהל' נזירות (ה"ב), וכן גבי מעשר שני מבואר דשיעור החיוב לענין שותה יין של מע"ש מחוץ לחומת ירושלים הוא ברביעית כמש"כ בפ"ב מהל' מע"ש (ה"ה), וכן בפי"א מהל' מאכלות אסורות (ה"ג) לענין סתם יינם שיעורו ברביעית. ברם קשה דמצינו בכמה מקומות איסורי משקין ששיעורן בכזית, והם, גבי שתיית דם בריש פ"ו מהל' מאכלות אסורות שכתב שם האוכל כזית מן הדם במזיד חייב וכו', וכן לענין זר שאכל תרומה שיעורו אף במשקין בכזית, וכמו שכתב בפ"י מהל' תרומות (ה"ב) כשם שאכילת תרומה בכזית כך שתייתה בכזית. אמנם הביאור בזה הוא דבמקום שאסרה תורה להדיא שתיית משקין אז שיעורו ברביעית, ולפיכך גבי נזיר שיעורו ברביעית משום דאיכא לאו מיוחד על שתיית משקין כמפורש בהל' נזירות וכן לגבי מעשר שני דאיכא לאו מפורש על שתיית יין מחוץ לחומה לפיכך שיעורו בכזית, וכן גבי סתם יינם שהאיסור הוא על משקין בלבד שיעורו ברביעית, אבל במקום שאסרה תורה בלאו אחד שתיה ואכילה אז שיעור השתיה כשיעור האכילה, ולפיכך גבי דם דאיסור דם כולל בין אכילה ובין שתיה שיעורו כשיעור אכילה וכן לגבי איסור תרומה לזר. ולגבי נשבע שלא ישתה אז שיעורו ברביעית משום דאסר על עצמו שתיה להדיא, אבל נשבע שלא יאכל, דאסרינן ליה גם שתיה כמבואר בפ"ב מהל' שבועות (ה"ג) אז שיעורו כשיעור אכילה בכזית, כדמוכח מדברי הר"מ בהל' שבועות שם, דבהל' ב' שם כשהזכיר הדין דשתיה בכלל אכילה לא חילק בשיעורין ומשמע דשיעור כזית הוא אפילו בשתיה, אבל בהל' ג' דאיירי שאסר על עצמו רק שתיה אז כתב הדין דאינו חייב בשתיה אלא ברביעית, דו"ק היטב שם. [אורה ושמחה]
