כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה. בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה. אחד האוכל ואחד הממחה ושותה: [רמב"ם פ"א מהל' חמץ ומצה הלכה א']
(א) כל האוכל כזית חמץ בפסח וכו'. כשאומר "כל" כוונתו לומר שכל האישים חייבים בזה ואפילו אשה ועבד, דלענין איסור חמץ סד"א דנשים אינן מוזהרות בה כדאמרינן בפסחים (דף מ"ג עא"ב) עיי"ש, והוצרך לכתוב בהדיא להזהיר הנשים ג"כ. ומיהו בשאר מקומות בענין מאכל איסור יש שכותב "כל האוכל" וכו' ויש שמתחיל ואומר האוכל דבר פלוני חייב, ואינו כותב "כל" האוכל וכו'. אחר כתבי זה הגיעני חי' ופירושי המהרי"ק על הרמב"ם (הוצ' מכון ירושלם שנת תדש"ם), וראיתי שעמד ג"כ על לשון "כל", וז"ל, למה אחז לישנא דכל, הכתוב אומר כן כי כל אוכל חמץ, עכ"ל. [עיין בביה"ל בהל' שבת סי' שט"ו ס"ח ד"ה כל אהל, שמדייק דיוקא ממה שכתב הר"מ בפכ"ב מהל' שבת הכ"ט "כל" אהל משופע וכו', יעו"ש, ומזה נלמוד כי תיבת "כל" יש לה משמעות מיוחדת]:
(ב) מתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן. אע"פ שהיה יכול לומר כל האוכל כזית חמץ בשבעת ימי הפסח במזיד חייב כרת, כדרך שכתב לענין סוכה (פ"ו ה"ה מהל' סוכה) ולענין לולב (פ"ז מהל' לולב הי"ג) יעו"ש, ולא היה צריך לכתוב בפרטות מתי נשלם השבעת ימים, מ"מ הלך בעקבות לשון התורה (שמות י"ב י"ח) דכתיב בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב, וק"ל:
(ג) במזיד חייב כרת. איירי כאן כשאכל שלא בעדים והתראה אבל אם היה עדים והתראה לוקה ונפטר מן הכרת, כדקיי"ל במס' מכות (י"ג:), וכמו שפסק בפ"א מהל' איסורי ביאה (ה"ז) שכל חייבי כריתות לוקין, וכ"ה בריש פי"ח מהל' סנהדרין, ובפיה"מ מכות (ריש פ"ג) כתב כי כל מחוייבי כרת כשיהיה זה בעדים והתראה לוקה ואחר שנלקה ועשה תשובה נפטר מן הכרת:
[ד] האוכל חמץ בפסח עובר גם משום בל יראה ובל ימצא, לפי מה שכתבו התוס' (פסחים כט. ד"ה בדין), דא"א שיאכל אדם חמץ בפסח אלא שיעבור ג"כ על לאו דבל יראה ובל ימצא, דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריותו. ועיין בחי' רבינו דוד שם שהביא בשם הראב"ד דמשכחת איסור אכילה בלא בל יראה ובל ימצא דהוי חמץ של נכרי וכגון שתחב לו חבירו דלא מצי לאהודורי אלא ע"י הדחק דליכא למימר דמדלעסיה קנייה וכו', ורבינו דוד שם חולק ע"ז וס"ל דמ"מ כדאכיל ליה קני ליה ע"י חבירו שהאכילוהו ואשתכח דחמץ של ישראל קא אכלי. ולענ"ד יש לומר דמשכחת ליה שנטל חצי זית חמץ ואכלה, ובתוך שיעור אכילת פרס נטל עוד חצי זית ואכלה, דקא עבר על איסור אכילה ולא קא עבר אבל יראה ובל ימצא דפחות מכזית אינו עובר על ב"י וב"י (ואי עובר משום חצי שיעור עיין מ"ש להלן בס"ד ה"ב אות ט"ו), אבל לענין אכילה מצטרף ב' אכילות לשיעור. וכן משכחת איסור אכילה בלא איסור בל יראה ובל ימצא כגון שאכל חמץ של הקדש במזיד דכה"ג לא נתחלל שם הקדש (כמבואר בר"מ פ"ו מהל' מעילה ה"ג). (וע"ע שפ"א לדף כט. ד"ה בתוס' בדין, ועוד שם ד"ה ולכאורה יש לתמוה).
ולכאורה היה מקום לומר שזה האוכל חמץ עובר גם על לאו הבא מכלל עשה, משום דכתוב בתורה בפרשת שמות (י"ב, י"ח) בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב, וכן כתוב בפרשה הנ"ל (י"ג, ו') שבעת ימים תאכל מצות, מכלל הפסוקים הללו למדנו שלא הותר לנו לאכול בפסח אלא מצות בלבד אבל לא חמץ, וכל כהאי גווני מקרי לאו הבא מכלל עשה, והר"ז עשה, כדקיי"ל בפסחים (מ"א ע"ב, וש"נ) דלאו הבא מכלל עשה עשה, וכמו שכתב בפ"ב מהל' מאכלות אסורות (ה"א), וז"ל, מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה, ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא, ובגמל ובחזיר ובשפן נאמר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וגו' הא למדת שהן בלא תעשה ואע"פ שיש בהן סימן אחד, וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל שאיסור אכילתה בלא תעשה יתר על עשה מכלל אותה תאכלו, ע"כ. אלא שיש לומר דכל היכא שיש לנו לאו מפורש בתורה לאסור דבר פלוני, וגם שמענו האיסור מכלל העשה, בכה"ג לא חשוב הלאו היוצא מכלל העשה לאיסור עשה בפני עצמה, אלא ככפילות האיסור, ומשום הכי גבי חמץ דכבר נאסר אכילתו להדיא תו לא חשוב הלאו היוצא מהעשה דמצה לאיסור עשה בפני עצמה, ולא דמי לאותה תאכלו הנ"ל, משום דהתם לא נאסר אלו להדיא, דו"ק, וע"ע בהשגות הרמב"ן בספר המצוות שורש ראשון (ד"ה וכבר עוררתיך), ועו"ש בשאר נו"כ סה"מ. מיהו אחרי כתבי זה מצאתי שהרשב"ץ בזוהר הרקיע (הובא במנ"ח מצוה י"ט) כתב להדיא שיש באיסור אכילת חמץ גם עשה מלבד הלאו וכמו שעלה על דעתינו:
[אורה ושמחה]
